איזו חברה ישראלית אנחנו רוצים?

בפגישתם הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים שאל נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, את ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול: "איזו מין מדינת ישראל אתם רוצים?". ג'ונסון התכוון אז לשאלת הגבולות והדמוגרפיה הרבה לפני עידן ההתנחלויות. אשכול התחמק אז מתשובה ברורה. מאז ועד היום ההנהגה המרכזית של ישראל לא השיבה תשובה ברורה והחליטה שלא להחליט. רק בשמאל מחד ובימין מאידך הציגו תזות בנושא, אבל הרוב המכריע של ההנהגה והציבור לא הגדיר בצורה ברורה את אופייה הרצוי של המדינה בה אנו חיים. בשנים הראשונות שלאחר ששת הימים ניתן היה עדיין להתלבט שכן כל האופציות היו פתוחות. אבל בתהליך עקבי ואטי נקבעו עובדות בשטח עצמו, ונוצרה אווירה בין-לאומית, המעוגנת בהתחייבויות של ישראל עצמה, המקשות על פתרון, בין אם נרצה בפתרון של "יחד" ו"שלום עכשיו" ובין אם נבחר בפתרון של סיפוח כל השטחים.
 
בשנה היוצאת הגיעו חלקים נרחבים בהנהגה, במדינה ובחברה שאי אפשר עוד להמשיך בלא לקבוע יעד מוסכם, אחרת נאבד, חלילה, את המדינה, כפי שאנו רוצים אותה – מדינת היהודים, דמוקרטית, המושתתת על עליונות החוק ועל אדני צדק כלכלי-חברתי, זכויות אדם ושוויון הזדמנויות לכל. בשנה זו הגיעו גם רבים להכרה שקיים קשר הדוק בין הפתרון המדיני – בטחוני הרצוי לבין יכולתנו להגיע לצמיחה כלכלית מוגברת ולפתרון בעיות החברה והרווחה. נכון, לא הכל תלוי בנו. אלמלא הטרור הפלסטיני יכולנו להתקדם ביתר מרץ גם בתהליך השלום וגם בתהליך ההבראה הכלכלי והחברתי. הטרור פוגע ברווחת הפלסטינים לא פחות, ואולי אף יותר, מכפי שהוא פוגע ברווחתנו. ישנם דברים שלא יוכלו להיעשות כל זמן שאין פרטנר אמין, יציב ושוחר הידברות ושלום בהנהגה של הצד השני. אבל, כשם שאנו חייבים להמשיך ולחפש כל דרך להידברות עמם, אנו חייבים לגבש לעצמנו כיצד אנו רוצים לראות את פני מדינת ישראל במאה ה – 21, בהתחשב במציאות בשטח ובאזור ועל-פי התנאים הבין-לאומיים הסבירים.
 
דוד בן-גוריון, שהסכים לתכנית החלוקה, והיה מוכן לחתום על הסכמי השלום, על בסיס גבולות שביתת הנשק, האמין כי על מדינת ישראל להיות "אור לגויים ועם סגולה" וכי בסיס קיומנו חייב להיות מושתת על חוק, מוסר וטוהר המידות, כי "באין חזון – יפרע עם". גם הוא עשה לא מעט טעויות, אבל, כידוע, רק מי שלא עושה – לא טועה. הוא צדק בחתימת הסכם ה"סטטוס קוו" המקורי, אך מטעמי נוחות פוליטית העדיף קואליציות עם המפלגות הדתיות ונתן ל"סטטוס קוו" להתרחב ולהתבסס אך ורק על הפרשנות האורתודוכסית המחמירה. בשאלת "מיהו יהודי?" הוא ויתר מהר מדי.
 
לטעמי, כיום, אנו חייבים לקבל בתוכנו כל מי שעל-פי חוקי הגזע הנאציים של "נירנברג" היה מועמד להישלח למשרפות כיהודי ורוצה להצטרף לעם היהודי בלי להערים עליו קשיים. כל ההשוואה עם תנאי הקבלה של הקיבוץ הם מופרכים ובלתי מעשיים. אפשר לדרוש בחינה במושגי יסוד בסיסיים ותקופת אכשרה כדי להיווכח שהרצון אינו פיקטיבי, ותו לא. ואי-אפשר להתעלם מן העובדה שהזרמים הלא-אורתודוכסים מייצגים היום את רוב היהודים בעולם החופשי ויש חובה מוסרית לתת להם מעמד שווה ערך לזה של הזרם האורתודוכסי.
 
הנשיא הראשון, חיים וייצמן, ציטט בנאום השבעתו את דברי הנביא – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ואכן, הערכים העליונים שלנו חייבים להיות ערכי המשפט, השוויון והצדק החברתי. בגלל הכרח בל יגונה שמנו את ערך הביטחון מעל לכל ערך אחר. ואמנם, הישגינו הביטחוניים הם מופלאים בכל קריטריון השוואתי בין-לאומי. לישראל כוח להגן על קיומה הפיזי מפני כל איום קיומי. גם במלחמת הטרור עמדנו בהצלחה – המחבלים לא הצליחו לערער את כושר העמידה והלחימה בישראל, למרות כל הבעיות והקשיים.
 
עלינו לזכור כי שום מדינה מודרנית לא הצליחה לשים קץ לטרור בלי פתרון מדיני או חברתי. אפשר לצמצם את יכולת הטרור לשבש את מהלך חיי היום-יום אבל אי אפשר למגרו כליל.
 
 
 
הסכנה הקיומית היחידה למדינה ולחברה בישראל היא כפולה: מוסרית וחברתית. גילויי השחיתות בצמרת מדאיגים ביותר. לא חשוב כל-כך האם צודק היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, או צודקת פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל. אנשי השלטון, מראש הממשלה, עד אחרון הפקידים, חייבים להיות מעל לכל צל צילו של חשד של שוחד או כל התנהגות בעלת אופי פלילי. לכן מבחנו של איש ציבור הוא לא "מבחן בוזגלו" אלא הרבה מעליו.
 
אנו חייבים להעלות את רף הדרישות המוסריות מאנשי ציבור ולחזור לערכים הישנים לפיו מי שמבקש להיבחר לתפקיד ציבורי חייב לדעת שלא "שררה" ניתנת לו  אלא "עבדות". הוא נבחר לכנסת, לראשות המקומית או לממשלה לא על מנת לעשות לביתו אלא כדי להוביל את החברה והמדינה לחוף מבטחים. למשרת ציבור מגיע שכר נאות, פנסיה סבירה לאחר פרישתו וכל התנאים הנדרשים למילוי תפקידו הקשה, אבל לא למעלה מזה. בוודאי שאין לאפשר לו ליהנות מפנסיות כפולות ומשולשות בשעה שהוא מקצץ בקצבאות לציבור רחב שזו כל פרנסתו.
 
מבחנה של מדינת ישראל הוא במערכת חינוך מעולה, בשירותי בריאות, המבטיחים איכות חיים וזקנה בכבוד, כאשר אף אדם אינו צריך לעמוד בפני הבחירה הנוראה שבין מזון  בסיסי לבין תרופה חיונית ובשרותי רווחה הדואגים לכל חלש, קשיש, מפגר וסובל. אם רק מחצית מן הכספים שבוזבזו על התנחלויות מיותרות, שאינן תורמות דבר לביטחון, למדינה או לחברה היה מצבנו הכלכלי והחברתי משופר בהרבה.
 

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אולימפיה  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 1:49 pm

    ברוך הבא לרשימות, דניאל.
    יש לי עניין רב בהעלאת הדיון באופי הרצוי של המדינה לסדר היום. לצערי, אני סבורה שאנו מתחמקים מההתמודדות עם השאלה הזו.
    אתה מוזמן גם לבקר אצלי
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=12673&blogcode=231580

  • צפריר  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 2:39 pm

    אני חושב שכמעט כולנו כאן מסכימים שהרמה המוסרית הנמוכה של המנהיגות (או לפחות: העובדה שמנהיגים לא מתביישים ברמה מוסרית כזו) היא בעיה גדולה.

    אבל מה עושים כדי לשפר את המצב?
    ע"ע חוק בחירה ישירה לראשות הממשלה.

  • אולימפיה  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 2:52 pm

    אני לא מסכימה. אני חושבת שפיתוח החברה האזרחית בישראל ונורמות ואיכות הדיון שלה בנושאים החשובים לקיומה הוא חשוב לעין ערוך. אנחנו, האזרחים, צריכים לקחת את האחריות על החברה בה אנו חיים ועל המחר שלה, ולא לפלל למנהיג-המשיח שיבוא ויגאל אותנו.

  • ליאור  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 3:31 pm

    אני מסכים עם אולימפיה. המנהיגים הם רק בבואה של החברה, כמובן שמוסרית הרבה יותר קל לנו להתמודד עם פוליטיקאי אחד מושחת מאשר להודות שיש בעיה כוללת. אני לא חושב שהציבור מושחת אלא שיש בעיה עם עירנות ותפיסת שילטון החוק והדמוקרטיה. זאת בעיה שניתנת לפיתרון, לשימחתי יש התעוררות בנושא, שמחתי לקרוא שדן מרגלית בחר את אליעד שרגא ולמעשה את תנועתו כ"איש השנה".

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART/783/703.html

    אני אישית חבר בתנועה לאיכות השילטון וממליץ לכולם להצתרף.

    https://www.mqg.org.il/join.asp

    חשוב להזכיר מעל הכל את מה שכולם שוכחים, ישראל היא עדיין אחת המדינות הפחות מושחתות בעולם. הבעיה העיקרית כאן היא ההיקף העצום של המגזר הציבורי שהופך פקידים ומנהיגים מושחתים לכל יכולים.

  • שירלי רחל  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 3:36 pm

    ברוך הבא ודוז- פואה על השאלה.
    "איזו חברה ישראלית אנחנו רוצים?"
    שאלת מפתח.
    תמשיך לחקור ולאתגר בשאלה .
    ואולימפיה- כמה טוב לראות אותך פה.
    סחתיין על פרוייקט החזון. ותמשיכי לדרוש . (שלא יהפוך לחזון אחרית הימים באחריתם, אלא- במהרה בימינו. אמן(.

  • אולימפיה  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 4:34 pm

    לליאור – תודה על הלינקים! צירפתי את הלינק של התנועה למועדפים שלי. אין ספק שמדובר בפעילות חשובה.
    אני מאמינה שהשחיתות הפושה היום היא סימפטום לחוסר התקווה, לתחושה שהעתיד לוט בערפל ולחוסר הביטחון בהמשך הדרך. זה הרי אך טבעי שבמצב כזה מי שיש לו גישה למשאבים ולנכסים ציבוריים ינכס אותם לטובתו ולטובת מקורביו, כדי להבטיח את רווחתו.
    חשוב לדאוג לדעתי להגברת השקיפות השלטונית והבקרה על הממסד השלטוני באופן כללי, אך אל לנו להסתפק בזאת. אנשים יקרים, אנחנו פשוט צריכים להתחיל לדבר גם על מה נרצה שיהיה פה בעתיד. ואני מתאפקת לרסן את להט הפאתוס כדי שלא התחיל להתפייט לכם פה.

    שירלי – תודה. אני תמיד פה.
    שירה (אולימפיה)

  • ליאור  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 5:10 pm

    על לא דבר, אני מקווה שגם תצתרפי כחברה בתנועה. מדובר רק ב 125 שקלים שישמשו אותם למטרות נעלות.

    אני חושב שהניתוח שלך קצת לוקה בחסר. כישראלים אנחנו מרבים להתרכז בעצמנו בהגזמה, אנו שוכחים שהארועים שאנו עדים להם הם לפעמים חלק מתופעות כלל עולמיות. מה שקרה בישראל קרה וקורה בעוד הרבה מדינות אסיתיות או "שווקים מתעוררים" אחרים. המעבר מחברה מסורתית וסגורה לחברה פתוחה גלובלית וחומרית יוצר תופעות כאלה. אני בהחלט מסכים עם הפיתרון שלך.

  • אולימפיה  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 5:35 pm

    זה לא בהכרח סותר. בכל מצב של שינוי, כמו למשל השינוי שתיארת לחברה פתוחה וגלובלית, בני האדם נקלעים לחוסר ביטחון לגבי העתיד – איך תיראה החברה לאחר השינוי? איך יתנהלו החיים במסגרת חברה זו? האם אני וצאצאיי נוכל להתקיים ולשגשג בה? בתנאים של חוסר וודאות הנטייה הטבעית שלנו היא להיאחז בנכסים, במשאבים – בכל מה שעשוי להבטיח את יכולתנו לשרוד את השינוי ולהסתגל למציאות החדשה.

  • ליאור  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 8:16 pm

    את צודקת,זה לא בהכרח סותר.

  • שמעון  ביום אוגוסט 29, 2008 בשעה 12:53 pm

    יש נקודה שקצת לא נעימה לי לקרוא וזו העובדה שאנחנו כאילו נותנים היטלר לקבוע לנו מי הוא יהודי?
    האם בגלל זה נציע לכל הצוענים לבוא למדינה כי הם גם נרדפו על ידי היטלר וחבר מריעיו?
    צריך איזו הגדרה יותר עליונה מהגדרה שהצורר קבע

  • דני בלוך  ביום אוגוסט 30, 2008 בשעה 12:34 pm

    אני מדבר על ההגדרות בחוקי נירנברג מיהו יהודי. היטלר רדף את הצוענים או את ההומואים לא מפני שהם יהודיים אלא מסיבות גזעניות אחרות, לכן אין כאן שום בעייה

%d בלוגרים אהבו את זה: