תעסוקה מלאה בעדיפות עליונה

 

בימים אלו מנסה שר האוצר לחגוג את הישגי מדיניותו הכלכלית, סוף המיתון ותחילת השגשוג המחודש. אני לא רוצה להיכנס כאן לניתוח ההישגים – אלו מהם אמיתיים ורציניים ואילו מדיניים, אילו הם תוצאה של המדיניות הישראלית ואלו הם תוצאה של התנאים והנסיבות הבין-לאומיות. אני רוצה רק לציין כי בינתיים נהנים מן השיפור הכלכלי רק מתי מעט ורובם הגדול בעשירון העליון. כל עוד לא תפתר הבעיה המרכזית של המשק – בעיית האבטלה הגדולה – לא יחול שינוי ממשי בכיוון צמצום הפערים החברתיים.

 

במו"מ להרחבת הממשלה ובמגעים בין ההסתדרות לאוצר בוטלו גזרות שונות לעובדים השכירים. בטלו חלק מן הקיצוצים בגמלאות, בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבים שונים המיועדים לקשישים ולחולים קשים. חלק ניכר מן ההישגים נתקבלו בהסכם בין ההסתדרות לבין משרד האוצר וחלק נוסף בשל דרישותיה של מפלגת העבודה במשא ומתן על הצטרפותה לממשלת שרון. זרי שושנים וכל הכבוד למי שעסקו במלאכה.

 

אולם, מבלי להעיב על שמחת ההישגים, ברצוני להעלות נושא שהוזנח במקצת בתקופה האחרונה – והוא נושא התעסוקה המלאה. חובה על ההסתדרות, מפלגת העבודה, הלובי החברתי ונציגי הגמלאים להעלותו במרכז המאבק החברתי.

 

תעסוקה מלאה צריכה להיות המטרה הראשונה במעלה של המדיניות הכלכלית וחברתית. תעסוקה מלאה מגדילה את כוח הקנייה של הציבור ומאפשרת, במקביל, את הגדלת החיסכון וההשקעות. תעסוקה מלאה מגבירה בסופו של תהליך את השוויון בחברה הישראלית, מחזירה לאדם העובד את כבודו העצמי ומסייעת למאבק באלימות ובפשיעה, שהם בחלקם תוצאה של בטלה, עוני ופער הכנסות גדול מדי, בלא תקווה לעתיד טוב יותר. אבטלה גדולה היא גם בזבוז משאבים אנושיים של חינוך, ידע וניסיון מצטבר.

 

אבטלה גדולה פוגעת בראש ובראשונה בכמה ציבורים – צעירים יוצאי צבא, עובדים בלתי- מקצועיים, נשים ומבוגרים. נכון, המיתון האחרון פגע קשות גם בצעירים משכילים שפוטרו מעבודתם בשל משבר ההיי-טק. אולם, צעירים אלה הם הראשונים להיקלט מחדש במעגל התעסוקה שכן ההתאוששות הכלכלית מתחילה בתעשיות המתוחכמות ובשירותים הקשורים בהם. ואכן, אנו כבר עדים כיום לביקוש מוגבר לעובדים צעירים בתחומים אלה ולעליית שכר בענפים הרלוונטיים. הצרה היא שהממשלה המפריטה עצמה לדעת בריצת אמוק גורמת לכך שחלק מאלה שחוזרים למעגל התעסוקה באים באמצעות חברות כוח אדם. כך השכירים מקבלים שכר נמוך ועיקר הרווח מן ההתאוששות הולך לקבלני כוח אדם ולא לעובדים או לקופה הציבורית.

 

חשוב לזכור כי בעת אבטלה הרי העובדים המבוגרים ברוב התחומים, פרט, אולי, לתפקידים הדורשים ידע ייחודי וניסיון רב, הינם הראשונים להיפגע והאחרונים ליהנות משגשוג מחודש. במקומות עבודה שאינם מחויבים בכללי החוזים הקולקטיביים או התקשי"ר הם הראשונים בתור לפיטורים כי שכרם הוא לרוב גבוה יותר בשל הוותק. בעידן ההפרטה והחוזים האישיים קל להפטר מעובדים מבוגרים וותיקים. רוב המעסיקים גם מעדיפים בתקופה של אבטלה עמוקה להעסיק עובדים צעירים ששכרם נמוך יותר וקל להפטר מהם.

 

בתקופה של תעסוקה מלאה אין למעסיקים ברירה. הם אינם יכולים לפטר מבוגרים או להוציאם לפנסיה מוקדמת כי אין היצע מספיק של עובדים צעירים המסוגלים ורוצים לבוא במקומם. להיפך, לא פעם משכנעים עובדים ותיקים שלא לפרוש בעת הגיעם לגיל הפרישה או , לפחות, להמשיך ולעבוד במשרה חלקית. במקביל, מקומות עבודה מוכנים לקבל עובדים מבוגרים, בהיעדר אפשרות למצוא עובדים צעירים.

 

בארצנ,ו שבעבר בלטה במימוש עקרון הצדק החברתי וזכויות האדם העובד, לא פעם גברים ונשים נחשבים למבוגרים מידי בעיני מעסיקים החל מגיל 50 ולפעמים בגיל 45 או אף 40.

 

בעולם המערבי ובמיוחד בארצות-הברית האהובה כל כך על שר האוצר שלנו ופקידיו יש הגנה חוקית משמעותית על עובדים מבוגרים. אמנם, האיגודים המקצועיים שם חלשים יותר אף מן ההסתדרות החדשה אבל החוק מגן על העובד המבוגר בשני מסלולים: אין גיל פרישה מחייב וישנה הגנה רצינית מפני פיטורים או סירוב להעסיק איש או אישה מחמת גילם. אתה יכול לראות, למשל, בחברות תעופה אמריקניות ואירופיות דיילים ודיילות מבוגרים, אף מעל גיל 65.

 

לכן, חייבים להיאבק עתה בארץ על זכויות העובדים והעובדות הבלתי-מאורגנים ועמם על העובדים המבוגרים. ראשית, הגנה חזקה ויעילה למניעת פיטורים או אי קבלה לעבודה מחמת גיל. שנית, ביטול חובת הפרישה בגיל מסוים ושלישית מדיניות כלכלית החותרת בהקדם לתעסוקה מליאה. זו משימה אפשרית עבור מפלגת העבודה וההסתדרות בממשלה הנוכחית ולקראת הבחירות הבאות.

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • נמרוד ברנע  ביום ינואר 30, 2005 בשעה 12:55 am

    לא מספיק שיתנו לאדם עבודה –
    הרי אדם שמקבל רבע משרה, ללא הפרשת פנסיה ועומד לפני פיטורים בכל רגע גם נחשב חלק מ"שוק העבודה" ולא נמצא בסטטיסטיקה של האבטלה.
    חשוב לדאוג גם שהעבודה תהיה עבודה במשרה מלאה, עם זכויות עובדים, ביטחון תעסוקתי, אכיפה מוגברת על חוק שכר מינימום (לפני שרוצים לעלות אותו).
    כל השינויים ששוק העבודה עובר והם כביכול "רוח הזמן" כגון "הגשמת שוק העבודה", זאת אומרת להיות רגילים להיות מפוטרים ולחפש עבודה כל כמה שנים מחדש הם לא גורל משמים או משהו נייטרלי, אלא חלק מהמשק הקניבליסטי הזה שנתניהו@פישר מייבאים אלינו מהמולדת שלהם.
    על ההתסדרות לתפוס מקום יותר משמעותי, לבצע את הרפורמות הפנימיות הדרושות על מנת להפוך לגוף מתפקד יותר, לאגד עוד עובדים ולהמשיך בקמפיינים המוצלחים שלה.

    ומפלגת העבודה אומנם עשתה כמה הישגים חשובים, בינהן ביטול הקיצוצים ואף העלאת קיצבאות הזיקנה, כיסוי גרעונות תנועות הנוער הכחולות ועוד כמה הישגים – אבל זה לא מצדיק את חוסר המדיניות החברתית-כלכלית שמאפיינת אותה בשנים האחרונות.

  • צחי נעור-מצוה המסטד  ביום ינואר 30, 2005 בשעה 7:49 am

    צריך להודות: לא ממנו זה התחיל.עד שלא נודה בזה, ניתפס לכל מיני פתרונות שווא, כמו למשל: להאמין שמפלגת העבודה יותר טובה.
    בזמנם זה התחיל, (בזמנם: שלהי ממשלת רבין) ההרעה בתנאים של העובד, בתנאים של קבלת אבטלה, ועוד. התחזקה הגישה של להעדיף את החזקים, להפקיר את החלשים. ביבי בא, וקצר פירות שנזרעו קודם.
    הפתרון לא תלוי בכך שח"כ זה או אחר יקבל כיסא.

  • נמרוד ברנע  ביום ינואר 30, 2005 בשעה 9:12 pm

    שבדיון מעמיק ושקול האשים את נתניהו בדרדור של ישראל ממדינת רווחה לקפיטליזם הארד-קור.

    יש הטוענים שהניצנים לכך החלו עוד בצורת החלוקה הלא-שיוויונית של כספי השילומים מגרמניה, חנה קים טוענת שהרגע המרכזי שבו כללי המשחק השתנו היה בתקופת ממשלת האחדות ו"ייצוב המשק" ב-1984, אז נחקק חוק ההסדרים הידועה לשמצה, ההסתדרות הסכימה לפגיעה בזכויות העובדים והממשלה קיצצה בתשלומי העברה, אילן גילאון טוען שזה היה ביום שהפסיקו את מפעל ההזנה בבתי הספר ורבים וטובים (בעיקר במוסדות הגיראטרים) עדיין מאשימים את חיים רמון שפשט את הנכסים מעורה של ההסתדרות ב-1994.
    אבל כל אלה, לא ישנו את העובדה שנתניהו – בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה וביתר שאת כיום – הכניס את ה'תפאורה' האמריקאנית למשחק; הרטוריקה הפשטנית והתוקפנית, הדמגוגיה הזולה בדבר קיצוץ בתשלומי העברה שיובל לצמיחה כמו קסם, ההתייחסות המבזה אל נציגי וועדי העובדים, הקשרים המוחצנים עם בעלי הון זרים ושאר עניינים דוחים.
    כמו כן אי-אפשר להתעלם מעובדה אחת משמעותית; אומנם הקיצוצים, הורדת האחריות מהמדינה והקיטוב החברתי התחילו עוד הרבה קודם, אך בצורה הדרגתית ועדינה יותר – נתניהו הפך את השולחן פשוטו כמשמעו בקיצוצים הנוראים של תקציב 2003 הידוע לשמצה, בניסונו לבצע 'רפורמה' בתשלומי העברה בצורה יותר מהירה וחדה ממה שמילטון פרידמן מציע בכתביו המדעיים בתנאי מעבדה של שוק קפיטליסטי הומוגני, גם במשחק הפנימי של הקפיטליזם נתניהו הוא סמן ימני.

    אין בכל הדברים הללו להוריד את האחריות של מפלגת העבודה, ובעיקר של שמעון פרס, מהמצב הכלכלי-חברתי בישראל – אך לנתניהו שמור, לצערנו הרב, מקום ביציע הכבוד של ריסוק מדינת הרווחה הישראלית.

%d בלוגרים אהבו את זה: