עם עבדים וקבלנים

 

היו זמנים בהם שירת ה"אינטרנציונל" בועידות ההסתדרות ומפלגות השמאל היתה מתקבלת בפרצי לעג, לא רק בקרב עיתונות הערב והימין. איפה ישנם כאן "עבדים מזי רעב"? היו שואלים המלעיגים. "עם פקידים מדושני עונג" – ככה צריך לשיר – נאמר לנו אז.

 

היום כבר אפשר להתחיל ולשיר את ה"אינטרנציונל" בנוסחו המקורי (בתרגומו של אברהם שלונסקי). ישנם לא מעט עבדים מזי רעב בתוכנו, ומדובר לא רק בעובדים זרים או פלסטינים. מדובר בחיילים משוחררים, בוגרי אוניברסיטאות, עולים חדשים ולא כל כך חדשים. אנחנו נתקלים בהם בכל מקום – מהקופאיות במרכולים וב"פארמים" למיניהם דרך עובדי הניקיון והשירותים והשומרים בכניסות למקומות ציבוריים. אנחנו נתקלים גם בעובדים מקצועיים שאמנם אינם משתכרים שכר רעב, רק צרור נקוב, ואשר עובדים לילות כימים ומשמרות לאין סוף תמורת תשלום זעום – רופאים, עורכי-דין, עובדי מדינה ורשויות מקומיות.

 

כיצד הידרדרנו למצב הזה? כיצד נפלנו מחברת מופת, המתהדרת בפערים מצומצמים הפכנו למדינה כמעט שיאנית בפערים. מחברה השואפת לצדק חברתי הגענו לחברה הנמצאת מבחינת המדיניות הכלכלית – חברתית אי-שם באמצע המאה ה-19?

 

לפני זמן מה, בחול המועד פסח, בתור לקולנוע עמד לפנינו אבא ושלושה ילדים, כששמע את המחיר עבור ארבעה כרטיסים, מנה את מעותיו והסתבר לו כי אינו יכול לשלם ונאלץ. בבושת פנים להסתלק עם ילדיו, שדמעות נקוו מעיניהם. כמה מן העומדים בתור הציעו לעזור לו, אך הוא השיב: אינני לוקח נדבות! והנה עכשיו באה הרפורמה במס מבית מדרשו של ביבי נתניהו ומבשרת לנו כי לאותו אב, שמן הסתם משתכר לא יותר מ – 3500 ₪ בחודש, יתווספו עוד 37 ₪! בחודש. הוא יוכל עכשיו אחת לחודש לשלוח אחד מילדיו לקולנוע בתוספת ארטיק או חצי-מנה פופקורן! הללויה!

 

כשנוסד "דבר" ביוני 1925 ההסתדרות היתה צעירה והמשק היה עלוב למדי. חקלאות, מסחר זעיר, בתי מלאכה, עבודות סלילה ובנייה, חברת החשמל בחיתוליה, ללא תעשייה של ממש או מפעלים מרכזיים. מעמד הפועלים היה חייב לפעול ליצירת מקומות עבודה, כמעט יש מאין, לחפש תעסוקה למובטלים ולכונן מוסדות עזרה הדדית, חינוך ותרבות, כי לא היתה ממשלה שתעשה זאת. הממשלה היתה, אולי, כלבבו של ביבי נתניהו – קטנה, עוסקת בעיקר בענייני ביטחון ושיטור, חוק וסדר ולא מתעניינת ברווחת התושבים או בפיתוח המשק.

 

המוסדות הלאומיים וההסתדרות היו היחידים שפיתחו באותה תקופה את המשק ואת התשתית הפיזית והחברתית. ההון הפרטי כמעט ולא בא, ולא מפני שמישהו מנע זאת בעדו מטעמים "סוציאליסטיים" חלילה. רק בשנות ה – 30 החל להגיע הון פרטי, לרוב של יהודים גרמנים, שרק בדרך זו יכלו להוציא את רכושם, וזאת להסדר מיוחד שהשיג חיים ארלוזורוב בביקורו בגרמניה מטעם הסוכנות ימים אחדים לפני הירצחו.

 

גם לאחר קום המדינה ההון הציבורי וההסתדרותי הוא שהניע את גלגלי הפיתוח, במיוחד כאשר ההון הפרטי סירב לבוא, במיוחד לאזורי פיתוח ולמקומות מרוחקים. אם ההסתדרות לא היתה קיימת – היה צריך להמציא אותה.

 

 

 

 

נכון, ההסתדרות לא תמיד השכילה להתאים את עצמה עם שינויי הזמן. אבל, גם הליכוד כשעלה לשלטון ב -1977 העדיף הסתדרות חזקה, שיש לה אחריות לכלל המשק, מאשר לפורר ולשבור אותה לועדי עובדים ולאיגודים קטנים וחלשים. אבל החל כרסום זוחל בכוחה של ההסתדרות, בעיקר בתקופות שבהן מפלגת העבודה היתה שותפה לקואליציה והשיא היה בתקופת ממשלת רבין.

 

יצחק רבין שנא את ההסתדרות, יש אומרים בגלל טראומות ילדות. הוא אמנם נעזר בראשי ההסתדרות במאבקו בפרס ב – 1992 ובעת מערכת הבחירות לכנסת, אבל מיד לאחר כך סייע בידי חיים רמון וחבריו להרוס את עיקר כוחה של ההסתדרות. ההסתדרות היתה זקוקה לרפורמות, אבל מבלי לשפוך את התינוק מן האמבטיה בעת ריקון המים המלוכלכים. מפלגת העבודה בלחץ ראשי ההסתדרות העדיפה להריץ את חיים הברפלד במקום לבחור בעמיר פרץ. איזו טעות גורלית! במקום רפורמה הדרגתית קיבלנו הרס טוטאלי, כולל סגירת עיתון "דבר", שהיום קשה לעמיר פרץ לשקם את ההריסות ולבנות הסתדרות חדשה.

 

אין לי ספק שחלק גדול מן המציאות החברתית הקשה של היום נובעת מחולשת ההסתדרות. שרי אוצר בעבר, מכל המפלגות, לא העזו לצאת ברפורמות כלכליות וחברתיות בלא התייעצות מוקדמת עם ההסתדרות, ככל שמאפשר החוק, או ללא הידברות מוקדמת עמה. ההסתדרות היתה תמיד מוכנה להתפשר ולהידבר. כך הודברה האינפלציה וכך בוצעו הפרטות מוצלחות לא מעטות. כאשר מנסים לבצע רפורמות מרחיקות לכת נגד העובדים סובלים ממפח נפש. זה נכון לא רק בישראל.

 

אני מנסה לחפש נקודה אחת המסבירה את התהליך של השחיקה והירידה בשכר העובדים השכירים בישראל. דומני שהתשובה היחידה היא קיומם של קבלני כוח אדם.

 

כוחם של העובדים בישראל היה בקשר הישיר שבין עובד למעסיק ויכולתה של נציגות העובדים להגן על העובד מפני פיטורים שרירותיים או התעמרות והתנכלות לעובד מסויים בלבד ללא סיבה מוצדקת. גם לאחר היחלשותה יכולה ההסתדרות להגן על עובדים במקום מאורגן. אולם, היא אינה יכולה להגן על מקום עבודה בו רוב העובדים או שעובדים בחוזה אישי או שמועסקים על-ידי קבלן כוח אדם חיצוני.

 

חוזים אישיים מוענקים לרוב לעובדים בכירים או לעובדים חיוניים. חזקה עליהם שהחוזה קובע הליכי פיטורין מסודרים ופיצויים נאותים בשעת הצורך. עובדי קבלן מקבלים בדרך כלל שכר נמוך ללא ביטחון סוציאלי וביטחון בעבודה. כך יוצא שמשלושה צדדים השייכים לעניין שניים מרוויחים – המפעל והקבלן – ואחד – העובד – מפסיד. יש כאן גם עיוות בהקצאת המקורות במשק. המעסיק משלם לקבלן, נניח, 4000 ₪ לחודש עבור עובד. הקבלן מצידו מעביר לעובד, נניח, 2800 ₪, כולל תנאים סוציאליים. הוא משלשל לכיסו 1200 ₪, 30% עבור טרחה מועטה, ללא סיכון. נתאר לנו מה היה מצבו של העובד אילו שכרו ותנאיו הנלווים יו מגיעים ל – 4000 ₪ לחודש. חגיגה, ממש חגיגה.

 

היו שנים שבהם התלוננו על פער התיווך הגבוה בתחום החקלאות. היום הבעיה היא פער התיווך הגבוה בעסקי כוח אדם. אנשים שעוסקים בתיווך ואינם תורמים כל ערך מוסף לכלכלה הישראלית הם המתעשרים החדשים. אנשים שקנו חברות מופרטות לדעת בהיסטריה ובריצת אמוק בחצי חינם מן הממשלה או ההסתדרות הם האלפיון העליון בעוד העובדים השכירים לסוגיהם פוטרו, הושלכו לכלבים או שכרם קוצץ. פרט למקרים בודדים לא נעשה ניסיון להעביר חברות מופרטות לידי עובדיהן או לאפשר לעובדים לקבל מניות בחברות המופרטות במקום חלק מן הפיצויים. השכירים לא היו שותפים לחגיה ול"בועה". הם רק היו קורבנותיה.

 

 

 

מנקודת ראות זו, הרי סגירת העיתונות התנועתית, המחויבת כעקרון לשמירה על ההסכמים הקיבוציים, פגעה בעיתונות כולה. מאז סגירת "דבר" ו"על המשמר" עברו העיתונים הגדולים לשיטת החוזים האישיים. רק רשות השידור נותרה עדייו בעידן הקודם. פה ושם נותרו כמה עובדים ותיקים השייכים עדיין למסגרת ההסכמים אך הם הולכים ומתמעטים ויחד עמם הולכת ויורדת רמת התקשורת לסוגיה. לעבדים בעיתונות אין מוטיבציה להילחם בעבדי קבלני כוח האדם והחוזים האישיים.

 

 

זהו גם לא האינטרס של המו"לים הנהנים מחולשת האיגוד המקצועי ומהעדר פיקוח ממשי על קיום חוקי העבודה. גם בית הדין לעבודה, שהוא המעוז האחרון להגנה על העובדים, אינו בהכרח מגן העובד העשוק, ראה פרשת פיטורי המורים.

 

אולם, לחברה הישראלית אין ברירה אחרת: הדרך להבראת המשק ולהשגת צמיחה יציבה לאורך זמן היא שיפור וחיזוק תנאיו של העובד השכיר –  גם בשכר, גם בתנאים הסוציאליים (למעסיקים בוטל המס המקביל ועל השכיר המבוטח הוטלו תשלימים גבוהים נוספים עבור רופאים ותרופות), גם בביטחון היחסי במקום העבודה וגם בתחושה שיש מי שמייצג אותו ומגן עליו מפני יחס שרירותי.

 

אנו חשים בחסרונו של אובייקט או שירות, רק כאשר הוא שהיינו מורגלים אליו כרהיט נעלם לפתע מעורק חיינו. המצב החברתי ישתנה תכלית שינוי רק כאשר יועלה שכר המינימום, כאשר תצומצם האפשרות בסקטור הציבורי לפעול דרך עובדי קבלן וכאשר נציגות העובדים תוכל להגן על זכיותיהם הבסיסיות. שינוי זה יביא גם למפנה דרמטי בצמיחה ויצוא.

 

לשם כך זקוק העובד החלש להסתדרות חזקה וההסתדרות, אם ברצונה לשרוד ולהתחזק, זקוקה לכלי ההסברה והחינוך שעיצב בחזונו, ברל כצנלסון – עיתון, הוצאת ספרים, מרכזי חינוך רעיוני ותרבות, מותאמים לרוח הזמן.

 

 

 

 

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: