כל זמן שיש מקום בלב – לזכרה של יהודית גוטברץ

בסוף השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה יהודית גוטברץ, שכנה וידידה טובה של אמי, דורה בלוך ז"ל. היא נפטרה בהתקרבה לשנתה המאה, כשהיא שומרת על צלילות הדעת עד לרגעים האחרונים.

בזכות נשים פשוטות כיהודית גוטברץ קמה לנו מדינה וחברה, שעדיין הטוב שבה עולה על המכוער, שמידת היושר, ההתנדבות והחלוציות עדיין עולות על השחיתות, האנוכיות וההשתמטות. היא ובעלה משה ז"ל עלו מפולין וחיו רוב ימיהם בצניעות ובפשטות. בתה הצעירה, חנה, סיפרה כי בעת הריונה עמה, חיתה המשפחה בדירת חדר שכור והתגוררו בה ההורים, שני אחיה הבוגרים ממנה וקרוב משפחה, ניצול שואה. וכשנשאלה האם איך תביא לעולם עוד ילד בצפיפות כזאת, ענתה: אוסיף עוד כוס מים למרק ויהיה לכולם. גם כשעברו לדירה משלהם בשדרות דוד המלך 20 בתל-אביב, בימים שהרחוב היה סוף העולם, ללא כביש סלול ובוץ טובעני בחורף, גרו בדירה בת שני חדרים, שמלאה תמיד בקרובי משפחה ואורחים וכשנשאלה שוב על הצפיפות, ענתה יהודית: "העיקר הוא המקום בלב, שם לא צפוף".

בעלה היה עובד מוסך. היא לפעמים עזרה לפרנסה בטיפול בילדים. כשהורי היו בנסיעות היא היתה משגיחה עלי והייתי אוכל בביתה. היא היתה בשלנית מעולה. היא לא היתה אישה משכילה אך דאגה לחינוך ילדיה ולהשכלתם. יום אחד שפכה ליבה בפני אמי ובפני על כי בנה הגדול אינו מתמסר ללימודים. השבתי לה כי גם אחי המבוגר ממני לא הצליח בלימודים. אך לימים סיים בגרויות, למד בטכניון והיה למהנדס חשמל ואלקטרוניקה מצליח ומוערך. היא נאנחה ואמרה:"הלוואי ותצדק". אותו בן למד וסיים קורס קצינים בהצלחה וסיים שרותו הצבאי בדרגת אלוף משנה. באחת ההזדמנויות אמרה לי: "אכן, צדקת". לא היה מאושר ממנה בזכות הצלחותיהם של ילדיה – יזהר, ראובן וחנה גינתון, כל אחד בתחומו.

היא היתה אמא וסבתא פולניה במובן הטוב של המילה. דאגה לכולם עד ימיה האחרונים וזכרה ימי הולדת וזיכרון של כולם. יהי זכרה ברוך.