חשיבותו של משרד הרווחה

מאז הקמת ממשלת אולמרט נראה משרד הרווחה כאילו שוכן בבית החולים למצורעים, שבנינו ההיסטורי בירושלים שוכן, אגב, לא רחוק מביתו הפרטי של ראש הממשלה. רק הימים אלו מקבל המשרד שר קבוע. יועצת ראש הממשלה הפליטה נפיחה טפשית כאילו עוד נתגעגע לאולמרט, שר הרווחה. נו, טוף. אולמרט לא עשה דבר במשרד ורק בשבועות האחרונים שחרר כמה הודעות על כוונות ותוכניות פעולה למען הרקורד התקשורתי וההיסטורי. הוא אמנם התחייב בפני השר יצחק הרצוג לתת לו תקציבים מוגדלים וסמכויות. אך השאלה היא אם הדברים הם על דעת שר האוצר, הממונה על התקציבים והחשב הכללי, שהיו בשנים האחרונות שרי הרווחה בפועל ולכן התדרדר המשרד כל כך.

משרד הרווחה הוא משרד חשוב ביותר. במאקרו הוא אינו פועל בחלל ריק. הוא תלוי במדיניות הכללית והתקציבית של הממשלה, בגישתם, העקרונית והמעשית, של ראש הממשלה ושר האוצר ובכוחו הפוליטי שלו עצמו במפלגתו, בקואליציה, בממשלה, בתקשורת ובדעת הקהל.

 

שנים רבות – עד 1977 – היה משרד הרווחה משרד שולי וחסר ערך בממשלה, בשמו הישן- משרד הסעד, שביטא גם את ההתייחסות כלפיו: הקליינטורה שלו היא ענייה, חלשה, לא במעט באשמתה והיא זקוקה לסיוע הניתן לה בחסד ולא בזכות. שרי הסעד היו לרוב מן המחנה הדתי ובדרך כלל היה זה השר הפחות חשוב של המפד"ל: הבכירים יותר קבלו את משרד הפנים, הבריאות או הדתות, ו"השיריים"- משרד הסעד – ניתן, בדרך כלל, לזוטר שבהם. בין עובדי המשרד היו אנשי מקצוע מצויינים אך רבים היו מינויים פוליטיים מן המפד"ל. לא פעם העלו מומחים את הצורך לאחד את הסעד עם משרד העבודה ולשדרג את מעמדו אך דבר לא נעשה. יצחק רבין רצה לבצע את השינוי בקדנציה הראשונה שלו אך הדבר לא התאפשר מטעמים פוליטיים.

משרד העבודה, לעומת זאת, היה באותן שנים משרד חשוב וחזק וכלל בתוכו את הביטוח הלאומי, מע"צ ובשנות המדינה הראשונות גם את השיכון. שרי העבודה היו בדרך כלל מן השורה הראשונה של מפא"י – גולדה מאיר, מרדכי נמיר וגיורא יוספטל. עם התחממות היחסים עם אחדות העבודה נמסר התיק ליגאל אלון. אח"כ ליוסף אלמוגי, כשניתק מרפ"י. שר העבודה האחרון במתכונת הישנה של המשרד היה משה ברעם.

עם הקמת ממשלת בגין הראשונה בוצע האיחוד בין משרדי העבודה והסעד והוקם משאד העבודה והרווחה. ראשון השרים היה איש מקצוע מעולה – הד"ר ישראל כץ מד"ש. לאחר הבחירות ב – 1981 נמסר התיק לתמ"י, תחילה לאהרון אבו-חצירא ואחר-כך לאהרון אוזן. שניהם היו אנשי ביצוע טובים עם מודעות ורגישות חברתית. בממשלות האחדות 1984-1990 הוחזק התיק על-ידי משה קצב. מ-1990 החלה הנסיגה במעמד המשרד כאשר חזר למפלגות הדתיות עם מנחם פורוש מן האגודה בתואר של סגן שר.

ממשלת רבין החזירה את המשרד למעמדו והפקידה אותו בידיה של אורה נמיר. בממשלת נתניהו הראשונה חזר המשרד למעמדו הנחות. התיק נע בין אלי ישי, שלמה בניזרי, רענן כהן וזבולון אורלב. לאט, לאט הוצאו ממנו סמכויות ותקציבים – מע"צ, למשל. המוסד לביטוח לאומי הפך לסניף של משרד האוצר. בממשלת שרון הוצא תחום העבודה מן המשרד וסופח כסרח עודף למשרד התעשייה והמסחר, בראשות אהוד אולמרט. השר דאז, זבולון אורלב, לא פצה פה ולא צייץ. והשפל העמיק בממשלת אולמרט. מפלגת העבודה ויתרה על הדרישה לתיק.

אין לי ספק שהשר יצחק הרצוג הוא האיש הנכון לתפקיד כדי להחזיר עטרה ליושנה. גם אם אין למשרד די סמכויות ותקציבים הרי השר יכול לקבוע סדרי עדיפויות ודגשים, להפעיל שיקול דעת ולתת למשרד ולביטוח הלאומי נשמה ולב שכה חסרים להם. קולו יישמע בממשלה, בכנסת ובוועדות השרים. שר פעיל ורציני יכול להחזיר לסמכותו הפקטיבית את תחום הביטוח הלאומי, שבשנים האחרונות חלה בו נסיגה מסוכנת והוא הפך לגובה כספים אכזר ומי שמחפש כל דרך כדי לחסוך ולפגוע בציבור הנזקקים מחוסר ברירה לשירותיו.

אפשר להבין לליבו של השר הרצוג שלא רצה להיפרד ממשרד התיירות, אך זהו משרד חסר אג'נדה חברתית. האמת ניתנה להיאמר שזהו משרד מיותר. צריך להחזיר את משרד העבודה למשרד הרווחה ואת התיירות לצרף למשרד התעשייה והמסחר או למשרד הסביבה או למשרד התרבות, כמתוקנות שבמדינות. איחוד משרד התיירות עם התעשייה והמסחר היה בין הרפורמות של ממשלת בגין הראשונה. אך בממשלת בגין השנייה היה מחסור בתיקים לשרים וכך חודש משרד התיירות בראשות השר המהולל, אברהם שריר.

בממשלה יעילה אין צורך במשרד נפרד.בסך הכל למדיניות אין משמעות בתחום. זהו משרד מקצועי-ביצועו בלבד ויכול לפעול כרשות במסגרת משרד מורחב. לעומת זאת אין תחליף לשר רווחה החייב לקבוע סדר יום חברתי וסדר עדיפויות ולהיאבק על תכנים ותקציבים, ליזום חקיקה וחקיקת משנה ולהפעיל הרבה שיקול דעת ואמפטיה.

 

אני בטוח כי השר הרצוג יצליח, במגבלות הזמן, לחולל כמה מן השינויים ההכרחיים ולהפוך את המשרד בממשלה הבאה למשרד נחשק ומבוקש ומועמד להרחבה ושדרוג.