אני אוהב את ליל הסדר

אני אוהב את ליל הסדר. מאז שאני זוכר את עצמי בליל הסדר, כנראה מגיל שלוש, ועד היום החמצתי רק שני סדרים בחוג המשפחה. אני עושה תמיד כל מאמץ כדי להיות בליל הסדר בבית.

אני לא דתי כיום אך מוקיר ומכבד את המסורת היהודית. אבי היה דתי מתון – הניח תפילין, שמר כשרות, לא נסע בשבת, אך הקל עם עצמו ומשפחתו במקום שנראה לו – הדליק חשמל, טלפון, רדיו וטלוויזיה בשבת ונתן לילדיו חופש בחירה בענייני דת וכיבד את בחירתם. הסדר בניהולו היה חווייה חמימה ונלבבת ולאחר פטירתו, אחיי ואני השתדלנו להמשיך בדרכו, בשילוב המסורות והמנהגים שהביאו רעיותינו מבית הוריהן. כמוהו איננו מוותרים על חלקי ההגדה שלאחר הארוחה. לקראת הארוחה מעט ממהרים כשבטן הנוער מקרקרת, לא נכנסים לכל פרטי שיעור המתמטיקה הגבוהה של רבי יוסי הגלילי ולא אומרים כל מה שדרש בן-זומא, אך בסך הכל לא מוותרים על עיקרי ההגדה מ"קדש ורחץ", דרך ו"היא שעמדה" ו"דיינו" ועד "חסל סידור פסח", "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". היתה בין הצעירים גם תחרות מי יגיע ראשון לסוף שיר זה או אחר ומי יגבר על מי בשירת ה"תרי זוזי!!!". עד היום אני משתדל לשיר ולהעביר לדור הבא את מנגינות בית אבא ומנהגיו. בכל ירושלים יצא שמם של מנגינותיו של אהרון בלוך ואבי היה מרוצה וכאשר הוא ושלושת בניו שרו ביחד היה אומר – אם המצב יהיה קשה נצא למסע הופעות של"בלוך ובניו".

שנים רבות הייתי הצעיר, גם במשפחה המורחבת, ועלי הוטל עול ה"מה נשתנה" עד שבימי הפסח זה היה כינויי. נתן לי אותו הדוד מישה סלומיאק. הוא לא היה בדיוק הדוד, אלא קרוב רחוק דרך נישואין. הוא היה בא לכל סדר עם אחותו הצעירה לובה, שהיתה נשואה זמן קצר, לבן משפחה ירדנית עשירה, ועם בתה, דינה. שנה אחת הוא פסק לבוא ונאמר לי כי הוא חולה מאד. זמן קצר לאחר אותו סדר הוא הלך לעולמו. כששאלתי ממה נפטר היה משתרר שקט. רק לאחר שנים רבות נודע לי כי נפטר מעגבת. משפחת סלומיאק היתה משפחה מעניינת וסיפורה מחכה לסופר טוב. אבי המשפחה עלה עם הבילויים, אחר כך נהיה סגן הקונסול הרוסי בירושלים. לאחר המהפכה המשיך להחזיק בנכסי הקונסוליה וגר באחד מבתיה בשכונת מוסררה בירושלים. משפחתו המשיכה לגור שם עד שנהיה מסוכן שם בימי מלחמת תש"ח. לאחר המלחמה נמצאו בחצר הבית גופותיהן של כמה נזירות רוסיות שהתגוררו במתחם. הבית נתפס על-ידי אחרים ולובה קיבלה פיצויים דחוקים מהם התקיימה. הבת דינה עזבה את הארץ. לפני מספר שנים שמעתי שהיא גרה בספרד נשואה בעושר ואושר.

אפשר לכתוב ספר כמעט על כל אחד מבאי הסדר. לאמי היה כישרון לאסוף לשולחן כל דיכפין וכל דיצריך – קרובי משפחה בודדים, סטודנטים מהר הצופים, אלמנות ואלמנים, רווקות ורווקים, אורחים מחו"ל. תמיד אפשר להוסיף עוד קצת מים למרק, קמח מצה לדגים הממולאים ואוויר לקניידעלך. החבורה של המשפחות האנגלו-סכסיות בירושלים, רובם מתפללי בית הכנסת ישורון, לא השאירה אף אחד בלא שיסב לשולחן הסדר.

ימים אחדים למחרת פורים כבר שחו להם דגי הקרפיון באמבטיה ואמי החלה לאסוף את המצרכים לחג שבדרך הנס והטבע היו אוזלים סמוך לחג או מתייקרים. במיוחד צברה לימונים לממרח הלימון שקלטה מן המטבח היהודי הבריטי, ה"למון קארד" שבלעדיו אבי לא היה יכול לאכול מצות בימי חול המועד.

המטבח של אמי היה מזרח אירופאי רוסי, בהשפעה מצרית, מטובל ומפולפל, לא פולני-מתוק, חלילה. הטעמים עולים בזכרוני כל חג וחג.בסדר, כאמור, היו לרוב לא פחות מעשרים ולעתים קרוב ל-40. בדירתנו בירושלים היתה דלת עץ מתקפלת בין הסלון לחדר ההורים.בליל הסדר היא היתה נפתחת, המיטה עברה לחדר הילדים, מפה ומשם צצו שולחנות מתקפלים והמקום, האוכל והשירה הספיקו לכולם, רוממו את הרוח וענגו את הבטן.

קשה היה לי להתרגל לסדרים מסוג אחר. שנה אחת אמי חשה שלא בטוב והוזמנו לסדר אצל ידידים – משפחת לוי. היא היתה מנהלת בית הספר אוולינה דה-רוטשילד ובעלה היה סוחר רהיטים. הוא צלע וכולם כינוהו "פישקה החיגר". אני הייתי ה"מה נשתנה" של הסדר כי הייתי צעיר ילדי החברים של הורי. הסדר נמשך עד מאוחר אבל האוכל היה יותר מדי פולני, לטעמנן. אגב, בין הילדים היתה תמיד תחרות – אצל מי היה הסדר ארוך יותר. היום התחרות היא על הסדר הקצר יותר..

רק בגיל 21 השתחררתי מתפקיד שואל הקושיות. לשני אחי נולדו באותו חודש הבן והבת הבכורים ומיד כשלמדו לשיר את הקושיות העברתי להם בשמחה את הלפיד. רק פעמיים קודם נשתחררתי מן המשימה. פעם אחת הוזמנו אצל החותנים של אחד מאחי ושם היו צעירים יותר. החותנים היו ממשפחה ספרדית ואבי שאל את הרב האם הוא יכול ללכת לסדר שבו מוגשים קטניות ואורז. הרב פסק שכן שכן אסור להלבין את פני המארח. כך גם פסק הרב הרצוג במלחמת השחרור כאשר התיר בירושלים הנצורה לאכול קטניות ואורז גם לאשכנזים.

הסדר בימי המצור זכור לי היטב. מעט אוכל, בלי רוב מאכלי החג המסורתיים אבל שמחה אדירה, אמונה ותקווה גדולה. היו ימים.

בשל הזיכרונות אני אוהב את הסדר ולא מוותר על עריכתו או השתתפות בו. אני מבין את אלה שלפעמים הסדר קשה עליהם אבל לי הוא חשוב. לשנה הבאה בסדר נוסף.