שייקה בן-פורת – עיתונאי עם תרבות

 

ישעיהו (שייקה) בן-פורת שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 80, לאחר מחלה ממושכת,היה זן מיוחד של עיתונאי שמעטים היו כמותו ומעטים יותר עדיין חיים עמנו ופעילים. הוא היה עיתונאי וג'נטלמן, אוהב אדם, חבר ורע ואיש ספוג תרבות אירופית בכל אורחות חייו. הוא שרד את השואה כי הוריו הבריחו אותו בזמן מאוסטריה, תחילה לצרפת ואח"כ לשוייץ. אבל הוא מעולם לא הפך את השואה לדגל, אף כי ידידו הקרוב ופטרונו בתחילת דרכו העיתונאית היה אלי ויזל. רק באוטוביוגרפיה שלו"עט להשכיר" שפורסמה לפני שנים אחדות הוא מתייחס להשפעת השואה על חייו ועבודתו.

בכתיבתו היה ניחוח של קלילות צרפתית, של esprit, גם כשכתב על הנושאים הרציניים ביותר. הוא היה פטריוט ישראלי וציוני, אך הדבר לא גרם לו להסתיר ביקורת. עד 1973 הוא היה קרוב לצעירי מפא"י ולאלה שהלכו עם בן-גוריון לרפ"י. הוא תמך בהתלהבות במשה דיין. אך לאחר מלחמת יום הכיפורים היה שותף לכתיבת הספר "המחדל" ומאז הפסיק להאמין לגרסאות רשמיות, גם של טובי ידידיו במימסד.

בנוסף לעיסוקיו ככתב ופרשן פוליטי אהב שייקה לעסוק בנושאי תרבות. הוא הגיש פינות ותכניות בענייני תרבות ברדיו, קודם בקול ישראל ואחר כך בגלי צה"ל, לרוב ביחד עם טלילה בן-זכאי. הוא היה מראשוני תכנית הראיונות ברדיו ואח"כ בטלוויזיה. בגלי צה"ל הנחה תכנית בשידור חי בשם "רבותי העיתונות" ששודרה מבית סוקולוב. בטלוויזיה הנחה תכנית בשם ה"שעה השלישית", שבה התקיים דיון לאחר הצגת סרט. הוא נתן למשתתפים לדבר וגם בלהט הוויכוח שמר על אופי ויכוח ודיון תרבותי, מעין אנטי-פופוליטיקה. סגנון הריאיון שלו דמה לזה של ברנרד פיבו.

הוא גם שימש כתב של עיתונים ותחנות רדיו מצרפת, תוך שמירה על אובייקטיביות ואמת עיתונאית.

הוא היה גם נשיא "שולחן הרשעים" שמקום מושבו המקורי היה ב"ספריה" בבית הסופר בניהולו של עמרי אחאי. את השולחן יסד דן בן-אמוץ והנהגתו עברה לשייקה. ישבו בה עיתונאים, סופרים, אמנים, ותיקי מחתרות וסתם בליינים. בין הזכורים לי כיושבים קבועים למדי -עמוס קינן, יצחק בן-נר, אלכס אנסקי, נתן זהבי, לוי יצחק הירושלמי, פרופ' פנחס אביבי, יגאל תומרקין, נעמי לויצקי, סילבי קשת,חיים לובין, גילה אלמגור, יעקב אגמון, מוטקה ארציאלי ועוד. מירושלים היו באים מדי פעם עליזה וחיים גורי. השולחן לא היה אליטיסטי או אכסקלוסיבי. כל הבא – ברוך הבא. לאחר שעומרי נאלץ לעזוב את הספריה פסק שייקה שהשולחן יעבור למקומות אחרים ואנו נדדנו לטריאנה וכשחזר עומרי לתל-אביב שבנו אליו למרתף הבירה שפתח באלנבי.

בראש השולחן ישב תמיד שייקה עם כוסית טובה ומנווט את השיחות ברוחו הטובה. בשנים האחרונות שקע השולחן. כמה מיושביו הלכו לעולמם, אחרים חלו ונחלשו ושייקה חלה ונשאר בביתו. מדי פעם היה יוצר קשר טלפוני. הוא בא להלויית ידידו הטוב ובן דורו, לוי יצחק הירושלמי. הצלחתי לראיין אותו לרדיו לאחר שקיבל פרס על מפעל חיים מארגון "בני ברית" העולמי.

העולם עצוב יותר וריק יותר בלעדיו.

 

 

 

  

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • ארנון ד  ביום נובמבר 11, 2007 בשעה 11:58 am

    נכנסתי לכאן במטרה לקרוא על האיש וכרגיל לא התאכזבתי

  • דוד שליט  ביום נובמבר 11, 2007 בשעה 12:38 pm

    מעבר לתכונותיו הטובות, האישיות והמקצועיות, אחד הדברים שאהבתי אצל שייקה בן פורת היה צליל קולו. נעים, שלו. אתה כבר לא שומע קולות כאלה, בוודאי לא בקצב הבהול ולא בבורות וגם לא בידענות היהירה של כלי התקשורת היום. הקול שיקף את כל השאר אצלו. האוטוביוגרפיה שלו "עט להשכיר", מסייעת לי כשאני נדרש לגיבורי התקופה ולמעשים. ואני כועס על עצמי שדחיתי שוב ושוב ראיון שרציתי לעשות אתו. ממקום מושבו באירופה, בן פורת היה מעורב בהרבה תוכניות לעשיית סרטים בשנות ה-70, אירועים ופגישות שלא נכנסו לספרו, ומי יודע לאן נעלם כל המידע הזה. אכן, חבל על לכתו

  • nachum  ביום נובמבר 11, 2007 בשעה 1:01 pm

    in the words-the table of the bads-you miss the nun and by the name of guri the yud.two intersting facts-where was he in the time of the second world war -in switzerland but in which city? and yediot started to be popular just after 67-what was his lobs in this time?

  • דני בלוך  ביום נובמבר 11, 2007 בשעה 1:20 pm

    תודה על ההגהות. למיטב ידיעתי הצליח בן-פורת להימלט עם הכיבוש הגרמני בצרפת ולהגיע לשווייץ. בידיעות אחרונות החל לעבוד בפריז ב-1955 וכשחזר לארץ נהיה הכתב לענייני מפלגות. סמוך ל-67 הפך לפרשן ואת מקומו ככתב קיבל שלמה נקדימון. הוא עבד בידיעות עד אמצע שנות ה-90 ואח"כ עבד בעיקר בתקשורת הצרפתית וכתב ספרים.

%d בלוגרים אהבו את זה: