הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות בשיתוף בנק הפועלים יצאו במבצע מבורך לכבוד 60 שנה למדינה: סדרת "עם הספר" בסיסמא –מחזירים את הספרים לעם הספר-24 כרכים של יצירות המופת היהודיות והעבריות מכל הזמנים. המחירים שווים לכל נפש – 35 ש"ח לכרך.
היוזמה, כאמור, מבורכת אך היומרה קצת מוגזמת. מתוך 24 הספרים – יותר משלושה רבעים – 19 ספרים – שייכים לקטגוריה של יצירות המופת היהודיות בהטייה אורתודוכסית מובהקת.
ואלה הספרים: תנ"ך. ספרים חיצוניים. ששה סדרי משנה. תלמוד בבלי – מסכת ברכות. תורת הסוד הקדומה. ספר האגדה בעריכת ביאליק ורבניצקי. סידור תפילה. מחזור לראש השנה. מחזור ליום הכיפורים. הגדה של פסח. מורה נבוכים/ הרמב"ם. משנה תורה/ הרמב"ם. ספר הכוזרי. ספר הזוהר. שולחן ערוך. ספרות המוסר/ חפץ חיים, רמח"ל. תורת החסידות/ אגרות הבעש"ט, ספר התניא. מעשיות רבי נחמן מברסלב. אמונה ומשבר/ חזון אי"ש, הראי"ה קוק, י.ד. סולובייצ'יק, א.י.השל, רש"ר הירש.
מהספרות החילונית רק חמישה ספרים, פחות מרבע::
שלום עליכם/ סיפורים. חיים נחמן ביאליק / סיפורים ומסות. בנימין זאב הרצל/ אלטנוילנד. ציונות/ אחד העם, א.ד. גורדון, י.ל.פינסקר, י.ח.ברנר, ז.ז'בוטינסקי. ש"י עגנון/ תמול שלשום.
ונשאלת השאלה – זו הפרופורציה?
אם רוצים לבחור את הספרים שהביאו את הציונות, השפיעו על חלוצי העליות הראשונות, השפיעו על הקמת ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י, קידמו את המאבק על עליה והתיישבות, הרי היחס צריך להיות לפחות הפוך ובוודאי שיוויוני. מבלי לפסול אף לא אחד מן הספרים הדתיים, חסרים כמה וכמה ספרי יסוד במחשבה הציונית והיהודית – חילונית: שפינוזה, ספרות ההשכלה – יל"ג ומאפו. רומא וירושלים של משה הס. מדינת היהודים של הרצל. השירה של ביאליק, השירה של טשרניחובקי, אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, רחל, אלתרמן ושלונסקי. הפובליציסטיקה של ברל כצנלסון, מקס נורדאו, נחום סוקולוב, חיים וייצמן, חיים ארלוזורוב ודוד בן-גוריון..
אני מניח שכל אחד יכול להוסיף ולשנות לפי טעמו והשקפתו. אך גם המינימום ההכרחי, המשקף את המכנה המשותף הציוני-חילוני, חסר לגמרי.
זהו "עם ספר" חד-צדדי. אילמלא כינו את המפעל בה"א הידיעה לא הייתי מעיר על כך. הוועדה המייעצת שבחרה את הספרים הורכבה ברובה מעסקנים ואנשי רוח דתיים אורתודוכסיים. אף איש רוח מן התנועות הרפורמיות והמסורתיות. אני מתפלא רק על הנציגים החילוניים בוועדה – א.ב. יהושוע, גדי טאוב ויורם קניוק – שנתנו לאורתודוכסיה להשתלט על הבחירה.
אני מקווה שתמצא הוצאה לאור שתתקן את המעוות.
נ.ב. 
תגובות
ומה שעורר בי בכלל בחילה, זה איך יאיר לפיד הקדיש את הטור שלו בעיתון לפרסומת למפעל הזה. כהרגלי לא טרחתי לקרוא מילה (אבל אי אפשר להתחמק מכהכותרות, כולל כותרות המשנה נוטפות החשיבות העצמית והפטרונות).
אבל עדיין לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם הוא כתב את זה במסגרת עבודתו בידיעות, או עבודתו כמפרסן של בנק הופעלים? והאם לא היה צריך לשים את האות -מ- בראש הטור הזה שלו?
(ואגב, מה דחפו לשם את ספר התניא, משהו פנימי לחלוטין של חב"ד?).
כולם זועקים קיפוח,הנשים,המזרחיים,הערבים,ועכשיו גם הציונים
.לאט לכם הרי הוצאת ידיעות היא מוסד שמטרתו להרוויח וזכותו לבחור ספרים כראות עיניו ולקרוא לסדרה כרצונו. אתם אינכם מחויבים לקנות.(נו מה לעשות התנועה הציונית והיהדות החילונית קיימות רק 150 שנה לעומת 2500 שנות יצירה "דתית")
למשל התחכמוני של יהודה אלחריזי, קובץ Nשירת משירת ספרד והפרוזה המחורזת, או המחברות של עימנואל הרומי. ועם זאת, יש לזכור שהתרבות היהודית הייתה מרבית הדורות יצרה בעיקר יצירה דתית, אשר לרובנו החילונים אין מושג בה, אז גם על מפעל זה יש לברך.
הבעיה שלי אינה בהוצאת הספרים. תבורך ההוצאה אלא ביומרה כאילו זו רשימת הספרים האולטימטיבית ואין בלתה.
שזו באמת נטיה לכיוון האורתודוכסי בלבד. מה עם מאיר שלו? א.ב יהושוע? סמי מיכאל, שאול טשרניחובסקי, אליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית? המשוררים הגדולים שלונסקי, עמיחי, אלתרמן, לאה גולדברג, רחל, נעמי שמר, דליה רביקוביץ? מה עם הוגה הדיעות פרופסור ליבוביץ?
מה עם ספרי הגות ודעת? הרי גם מזה אנו צריכים הרי גם זה חלק מארון הספרים שלנו…
מה עם ייצוג לנשים?
צרויה שליו?
מה האם להן אין קול בארון הספרים העברי של כולם?
מה עם ספרי מחקר?
ד"ר יורם יובל נכדו של פרופסור ליבוביץ.
בנו של אותו פרופסור איליה לבוביץ?
מה עם מריו ליביו?
מה עם מדענינו זוכי פרס נובל?
מדוע שספריהם לא יזכו לפרסום בעיברית?
מה עם ז'יאנר ספרותי שלא שמתם אליו לב כלל???
המדע הבדיוני?
האם הוא נחות ולא ראוי להכלל בארון היצירות הספרותיות?
אה, כן שכחתי עוד משהו ביוגרפיות וספרי היסטוריה חשובים הורדוס המלך, מגילות קומראן….
לעיונכם הוצאת ידיעות אחרונות ובנק הפועלים.
רחל
כאשר מוכרים כל כרך ב 35 שקלים, לא נשאר הרבה כסף לתשלום על זכויות יוצרים (דליה רביקוביץ ז"ל ומריו ליביו יבדל"א) ומהדורות מדעיות, ואולי אפילו לטקסטים שאינם זמינים בקלות לידיעות אחרונות.
על עגנון יש זכויות יוצרים, על כל השאר כבר אין אבל אני בטוח שיורשי ברל כצנלסון, למשל, היו מסתפקים במועט וכך גם רוב האחרים.
הסדרה שמה לה למטרה להביא את הספרות היהודית בתמצות ובקיצור אל הקורא המודרני.
לעניות דעתי הם עשו עבודה נאמנה היות שאם תסתכל על תכני הספרות היהודית לאורך השנים תבחין, כמה מפתיע, שרובם בעלי אופי יהודי-דתי.
אם כך, כמובן שהתכנים שזכו להתייחסות רחבה יותר לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, מן הראוי שיקבלו חשיפה רבה יותר בסדרה שכזו.
איש יקר, עם כל ההערכה העצומה שאני רוכש כצנלסון והרצל, בן-גוריון וז'בוטינסקי, סוקולוב, שרת וארלוזרוב, אחד העם, גורדון ופינסקר, הרי כשבאים לידי סיכום של הספרות היהודית לאורך ההיסטוריה, עבודתם המופלאה מצטמצמת לכדי כרך אחד. אך מכיוון שסדרה זו מכוונת אל הקורא הציוני, הישראלי, ולא היהודי גרידא, הוקדשו לתנועה הציונית חמישה כרכים שלמים.
הדבר, לדעתי, משביע רצון והנה מעל ומעבר למצופה.
בן 17.
יפה אמרת.
רק אבקש להעיר שאתה טועה בענין זכויות היוצרים — קבעת שפרט לעגנון, יצירות כל האישים האחרים אינן מוגנות עוד, ולא היא.
טשרניחובקי, אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, אלתרמן ושלונסקי. ברל כצנלסון, חיים וייצמן, ודוד בן-גוריון — כל אלו נפטרו לפני פחות משבעים שנה, ולכן כתביהם עודם מוגנים לפי חוק זכות יוצרים.
אבל לגבי רובםאו אף כולם אני מניח שהיורשים לא היו מעלים דרישות מוגזמות
היו מפרסמים אותו.
אבל ספרים תורניים ראויים צריך ויש הרבה יותר!!!
אינני נכנס לוויכוח על ערכה של הספרות התורנית אבל לספרות החילונית בעיון ובאמנות, פרוזה ושירה, יש יצירות אדירות ומרתקות שהציבור החרדי הנתון בגיטו הרוחני הצר שלו אינו מכיר…
טרקבאקים
מעת לעת אני מקבל ספרים לסקירה. לפני כמה שבועות, קיבלתי את ספר התנ"ך. מאחר שאיני עוסק בביקורת המקרא בדרך כלל, חשבתי להניח לעניין ולהסתפק בכך שאשים את הספר בארון הספרים היהודי שלי. מסתבר שהספר