מפלגת העבודה יוצאת, סוף, סוף, מן הארון

 

 

לאחר תקופה ארוכה של אלם ושיתוק בכל הנושאים יצאה מפלגת העבודה מן התרדמת ומן הארון והביעה עמדה נחרצת לפחות בנושא אחד – מעמד בית המשפט העליון. היא השתמשה בהסכם הקואליציוני כדי לבלום את יוזמות החקיקה ההזויות והאנטי-חוקתיות של שר המשפטים פרידמן.

 

ואכן, את שר המשפטים צריך היה לעצור מזמן. הוא פועל ממניעים אישיים כדי להרוס את המרקם החוקתי העדין שנבנה בששים שנות המדינה, לאחר שהכנסת, מימיה הראשונים, נמנעה מלכונן חוקה לישראל. אין מדינה דמוקרטית בעולם ללא חוקה, בדרך כלל כתובה כמגילה אחת, ובמקרים בודדים כרצף של תקדימים מחייבים. רק בישראל אין חוקה. בהעדרה הגורם היחיד היכול לרסן את הכנסת והממשלה הוא בית המשפט העליון.

 

למזלנו חברו בראשית המדינה כל גורמי האופוזיציה מימין ומשמאל, בסיוע שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, מן המפלגה הפרוגרסיבית והוציאו את בית המשפט העליון מתחום המינויים הפוליטיים של קואליציית מפא"י- מפד"ל. כך קיבלנו בית משפט א-פוליטי וגוף עצמאי-אובייקטיבי היכול לרסן את השלטון הבלתי-מוגבל ולהגן על זכויות האזרח. בית המשפט נהג כל השנים בריסון ובאיפוק והיה קשוב לעמדות הציבור. פסיקותיו העניקו לישראל מעמד בינלאומי מכובד ויצרו מצב שבו הכנסת והממשלה חייבות לשקול כל צעד וצעד בזהירות רבה כדי לקדם פני התערבות אפשרית של בית המשפט, כמתוקנות שבמדינות.

 

הגיע הזמן לאשר חוקה מקיפה ומחייבת שקובעת אמות מידה לכל פעילויותיהן של שלוש הרשויות ואשר לא ניתן לשנותה בקלות ובחיפזון. עד אז אין להוסיף טלאים בהתאם לגחמות של שר משפטים או של ראש ממשלה. מותר לתקן ולשנות אך במחשבה תחילה. ועד אז יש להקפיא כל דיון בהצעות העלולות לפגוע בבית המשפט העליון, במעמדו ובעצמאותו.

 

     הפגנת המורים – יום גדול

 

הפגת המורים בכיכר רבין היתה גם היא יום גדול לדמוקרטיה הישראלית. סוף, סוף הפגנה בנושא חברתי בעל משמעות ערכית. הממשלה טרם הבינה שלראשונה מזה שנים רבות מתקיימת שביתה הזוכה לאהדה גדולה של כלל הציבור ובכללם גם הנפגעים הישירים מן השביתה. כי הגיעו מים עד נפש. ברור לכל שהממשלה היא האשמה העיקרית בהעדר הפתרון שיביא לסיום השביתה. התנהגות משרד האוצר נועדה להשפיל את ראשי ארגון המורים וחבל ששרת החינוך אינה מבינה זאת.

 

דרישות המורים, הכל מבינים, יותר ממוצדקות לא רק בענייני השכר והרפורמה, אלא גם בדרישתם לצמצם את מספר התלמידים בכיתות, המופרז מעל ומעבר לכל פרופורציה, בעיקר בחינוך החילוני, ולהחזיר את שעות ההוראה שקוצצו. בכל מדינה מתוקנת היה הסכסוך נגמר מזמן. אין כבר מרחק כה גדול בנושאי השכר ואת שאר הדרישות אפשר לפתור בהסכמה עקרונית ובלוח זמנים מדורג. יש מספיק כספים באוצר למימוש ההסכם האפשרי, כשם שיש מספיק כספים להגדלת סל התרופות ולפתרון המצוקות החברתיות הקשות. כל מה שדרוש הוא מוח מבין ולב פתוח בממשלה ובאוצר והתגייסות ברורה לנושא של מפלגת העבודה שחייבת להוות את המצפון החברתי והדמוקרטי של הממשלה.

 

 

 

נובמבר ההיסטורי

 

אינני יודע מדוע דווקא חודש נובמבר הוא חודש  כה גורלי בתולדות הציונות והקמת המדינה – הצהרת בלפור, החלטת האו"ם, ביקור סאדאת בירושלים. ועידת אנאפוליס מתקיימת גם היא בנובמבר אך ספק אם היא תצטרף לרשימת האירועים ההיסטוריים.

 

אותם האירועים ההיסטוריים של העבר הרחוק והקרוב יותר נוצלו לטובה על ידי התנועה הציונית ומדינת ישראל. באותם מקרים הפלשתינאים הם אלה שהחמיצו את היכולת לממש את ההזדמנויות שניתנו להם ולקבל מדינה. הרוב בתנועה הציונית, לעומת זאת,  הבין את אמנות האפשרי, בזכותם של וייצמן ובן-גוריון, בניגוד לגישת ז'בוטינסקי מימין ואנשי מפ"ם משמאל.

 

אך בשנים האחרונות ישראל מצטרפת בהצלחה לפלשתינאים בתחרות על החמצת ההזדמנויות. קודם כל דאגנו למסמס את המשא ומן עם מצרים על תכנית האוטונומיה ופתחנו במלחמת לבנון הראשונה. החמצנו את ההזדמנות להתחיל בתהליך רציני עם ירדן בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. אחר-כך בלמנו את האפשרות להתקדמות במסלול שנפתח בועידת מדריד. מנענו התקדמות עם הפלשתינאים לאחר רצח רבין ועתה אולמרט נכנע לאיומים של ליברמן וישי. אהוד ברק מאגף גם הוא את אולמרט מימין.

 

גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי אחראים למחדל שהביא עלינו את מלחמת יום הכיפורים. יצחק רבין ומנחם בגין הניעו את תהליך השלום עם מצרים, שלום קר אמנם אך שלום שמחזיק מעמד ומונע שפיכות דמים מיותרת כבר למעלה משלושים שנה. בגין עצמו שלל תחילה את מהלכי השלום עם מצרים שרבין החל בהם ב- 1975 אך הבין שטעה ועלה על דרך השלום. חבל שלא המשיך ברצינות בדיון באוטונומיה ובמקום זאת התיר לשרון לפתוח במלחמת לבנון הראשונה.

 

יצחק שמיר בלם התקדמות לשלום ושמעון פרס לא נאבק נגדו בנושאים הנכונים. יצחק רבין ושמעון פרס החלו תהליך רציני עם הפלשתינאים, אך רצח רבין בלם את המהלך. ראשי הממשלה הבאים אחרי רבין ז"ל לא פעלו ממשית לחידוש התהליך ובאותם צעדים שעשו, חד-צדדיים לרוב, פגעו בתהליך במקום לחזקו. עתה מצטרפים אולמרט וברק לאלה שמשלמים מס שפתיים לשלום אך לא פועלים בהחלטיות לממשו.

 

ברק בולם את הסיכוי, צר ככל שיהיה והופך את מפלגת העבודה לגרורה של הימין, גם המדיני וגם הכלכלי-חברתי.

 

 

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • איריס  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 9:46 am

    מצד אחד אתה משבח את ההתעוררות של העבודה ומצד שני טוען שברק תוקע אותה. הרי הוא זה שהתגייס לעמוד לצד שאתה תומך בו, בקשר לבית המשפט העליון ? נכון שהוא"מאזן" את זה בקפאון מדיני בועידה, אבל בהשוואה לקדנציה של פרץ, יש שיפור כלשהו, וגם בהשוואה לעמי איילון שכל מה שהוא עשה בקדנציה הזו הוא לקדם את חוק קק"ל, לא ?

    אני לא משוחרי ברק, אבל באופן השוואתי (מה לעשות זה מה שיש) בכל זאת יש שיפור כלשהו, לא ?

    למרבה הצער זה העם שיש פה. הוא יקבל עמדה חברתית עקרונית פנימית, רק ממי שיפגין נוקשות ניצית בזירה המדינית-בטחונית. הרי ה"מוחות" ברחו, אז נשאר חתך מסויים שכל מי שירצה להשפיע קצת עליו יצטרך לעשות קולות של ליברמן.

  • דני בלוך  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 9:53 am

    אני שמח שהתעורר בענין אחד אך עם כל החשיבות של העניין החוקתי הוא לא יהיה הנושא המכריע בבחירות הבאות ואם ברק מושך ברוב הנושאים ימינה אז מדוע שציבור תומכי נתניהו יעבור אליו? ומדוע שבוחרי קימה יעברו אליו אם הקו של אולמרט או ציפי לבני יותר "יוני" משלו? ואפילו בענייני השחיתויות אין לו מה לומר שכן מיד יטענו נגדו על פואד?

  • גולדבלט משה  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 9:54 am

    למחות את מפלגת העבודה מהמפה הפוליטית. אכן אין פלא שהמפלגה המושחתת הזו שבגדה בכל ערכיה ואיבדה את התמיכה הציבורית בה נסוגה כמו שכבות העילית האחרות למבצר השיפוטי ממנו היא מבקשת לשמור על ההגמוניה של "ערכיה". אנשי האקדמיה אבחנו את התהליך זה מכבר ועכשיו קיבלנו אישור רשמי לכך

  • איריס  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 2:02 pm

    עדיין אני חושבת שרק ברק יכול להיפטר מפואד אם הוא ירצה, נידמה לי שהוא למד כמה טריקים מלוכלכים מאז הקדנציה הקודמת והלא מאד מוצלחת. בוא נודה על האמת, הבעיה המרכזית של מפלגת העבודה זה שבשרה ולשדה זה פואדיזם, והראש מתחלף מידי פעם ולא ממש יכול לשלוט ולנווט, בפרט אם הוא פוגע בשחיתות הבסיסית והעמוקה של המנגנון. אם יש תקווה לגוף הזה, וצודק גם משה לעיל שזה לא בטוח בכלל, ברק יכול, אם ירצה, להעיף שם כמה כאלה דגים שמנים. בינינו מי עוד יכול אם בכלל ? מערכת המשפט חסרת אונים מול כיסי השומן האלה, על כל הסתעפויותיהם. ואם אוכפי החוק מאיימים על מסדר כזה, כמו פואד ושות, מייד אומרים שהם מטפסים על פוליטיקאים.
    בהקשר הזה אני בספקות גם לגבי שביתת המורים ומה עומד מאחוריה, מאחר שזה היה בור שומן עמוק ומבוסס של המנגנון, יכול להיות שזה מאבק מחנאי נגד ציר ברק-יולי תמיר.

  • דני בלוך  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 4:12 pm

    אולי ברק יכול אבל הוא אינו עושה דבר. הוא, לצערי, לא השתנה.

  • איריס  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 8:17 pm

    הנה, כאשר מערכת המשפט המופלאה נלחצת לקיר היא חושפת את הנשק האולמטיבי. הבטחון והפטריוטיזם מול הגויים. אהרון ברק מסביר שאי שפיטות תגרום ליותר תביעות בינלאומיות בהאג על פשעי מלחמה. כלומר, בבסיס הנאורות וזכויות האדם שלו, התיאוריה המפאיניקית הותיקה של "מה יגידו השכנים" ובוא נעשה כאילו, כאילו יש זכויות אדם. לכן, ברק והמערכת הזו מתפרקת מכל נכסיה, וגם מגיניה הטבעיים פרשו בגועל. מי שנותר לצידם זה באמת כמה קומבינטורים בעלי אינטרס בשימור הגמוניות.
    נידמה לי שזה שורש הבעיה, אף כי העליהום הנוכחי לא נובע מהסיבות האלה כמובן. ברגע שאהרון ברק הרחיב יתר על המידה את הפער בין התדמית (הרוורד ייל וזכויות אדם עאלק) ובין המציאות (הפרות סיטוניות ומתגברות של זכויות אדם) הוא שמט את הקרקע מתחת למוסד הזה. בפירצה הזו נכנסים גורמים שמרנים שמבקשים לצמצם בחזרה את הפער אבל לטובת המציאות ולא המלל (שגם הוא מפריע להם, בבחינת למה צריך בכלל זכויות אדם).
    טראגי, צפוי, ועצוב אבל לא מעורר שום רצון לתמוך

  • רחל  ביום נובמבר 24, 2007 בשעה 1:10 am

    אינטלגנציה רגשית ואת הממשך אינטלגנציה חברתית.
    בכל מה שהספקתי לקרוא במוספים הכלכליים עולה התמונה הבאה: למדינת ישראל יש רזרבות תקציב!!!!
    רק שנערי האוצר משום מה מעדיפים להשקיע את זה בהשד יודע מה.
    כלומר לא במה שצריך.
    חינוך? לא מזיז להם. שהנוער יהיה אומלל, מושבת וחסר מעש לא משנה לנערי האוצר החביבים שהנוער זה דור העתיד של המדינה. מה אכפת להם? רן ארז מבחינתם זו הבעיה וגם המורים. מה פתאום לתת להם תוספת שכר ולתת להם תנאים ועוד לדלל את מספר התלמידים בכיתות?
    נערי האוצר רוצים לחסוך.
    ולא ממש אכפת להם על הגב של מי.
    סל התרופות.
    אהוהו כאן נערי האוצר ממש משתשעים בספורט החביב במי נתעלל הפעם.
    עד כמה שישתחוו בפנינו קופות החולים והרופאים? עד כמה נראה הפגנות קורעות לב של חולים המתחננים לחיות? כמה שיותר כואב להם לנו יותר טוב. כלומר לנערי האוצר לא ממש אכפת שאני תקועה בבית של אמא שלי והתרופה שלי בעדיפות הרביעית או החמישית בוועדה המהוללת של סל התרופות. לא אכפת להם שאני לא יכולה לקבל שיקום בקהילה.
    לא אכפת להם שאני מתחננת לקבל אישור לתרופה שלי. הם חוסכים על חשבוני לא אכפת להם שהאשפוז הבא שלי יעלה יותר מהתרופה שלי במחיר מוזל.
    גם הרופא שלי יודע את זה.
    וזה מוביל לפואנטה.
    בג"ץ.

    אולי הגיע הזמן חברים שבמקום שנערי האוצר יסובבו אותנו, את החברה הישראלית, על האצבע הקטנה נגיש כולנו: התלמידים, הסטודנטים, החולים והמורים תביעה ייצוגית בבג"ץ נגד נערי האוצר שלא למדו אמפתיה מהי.
    אולי הגיע הזמן לומר למר רוני בר און שנמאס לנו שמשחקים עם החיים שלנו.
    כי לי נמאס כל חודש לשדוד בנק בשביל התרופה שלי בעוד כבוד שר האוצר מקפיא לי את הקצבה של המוסד לביטוח לאומי.
    זה המבחן האמיתי.

    רחל

%d בלוגרים אהבו את זה: