כשר-אולי, מסריח – לבטח

שמחתם של אנשי התקשורת מאתרגי אולמרט היתה במקרה הטוב מוקדמת מדי. פרשת חקירת בל"ל נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, טרם נסתיימה. רוב המדווחים והפרשנים גם הטעו את הציבור בכך שטענו כי המשטרה המליצה לסגור את התיק. בהודעת המשטרה נאמר:

"בסיומה של הישיבה החליט ר' אח"מ לאמץ את ממצאי היחידה הארצית לחקירות הונאה שהתקבלו פה-אחד ולפיהם, לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת נגד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט לביצוע עבירה של הפרת אמונים. ר' אח"מ שיבח את עבודת צוות החקירה שפעל בתנאים לא פשוטים ובמקצועיות רבה. תיק החקירה יועבר לפרקליטות המדינה לשם קבלת החלטה. ממצאי צוות החקירה ומסקנותיו יובאו לעיון, בחינה והחלטה של פרקליטות המדינה."

כלומר – אין מצב שראש הממשלה נקי וצח כשלג בפרשה. השאלה אם התשתית הראייתית מספקת או לא היא בתחום ההחלטה של הפרקליטות וכבר היו דברים מעולם שהפרקליטות החליטה בשונה מעמדת המשטרה, לקולא או לחומרא.

היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יוסף חריש, קבע בזמנו בעת שדרש מראש הממשלה רבין לפטר או להשעות את אריה דרעי כי חבר ממשלה "חייב להיות מעל לצל-צילו של חשד". הוא הדין, לטעמי, גם עם ראש הממשלה. נכון, צודקים הטוענים כי אי אפשר לשגע את המדינה בחקירות אין ספור של ראשי ממשלה ושרים. אך לפתיחת חקירה רצינית יש הליך מורכב ואחראי ביותר. לאחר שמבקר המדינה העביר את ממצאיו, נערכה בדיקה ראשונית על-ידי המשטרה והפרקליטות, ורק לאחר שהבדיקה נסתיימה החליט פרקליט המדינה על פתיחת החקירה המקפת. למשמעות תוצאות החקירה נחכה למסקנותיו של פרקליט המדינה החדש, משה לדור. אין לי ספק באובייקטיביות שלו. הוא לא היה מעורב בנושא עד כה ואין לו דעה קדומה או מחויבות כלשהי.

בכל מקרה ברור כי אולמרט בבעיה מבחינה אתית וציבורית. אמנם, התערבותו לא הועילה כי מקורביו פרשו מן המכרז בעוד מועד אבל ניתן לטעון כי הוא פעל כאן בבחינת "שלח לחמך על פני המים". וזהו ההבדל החשוב בין העברה של הפרת אמונים לבין מתן או קבלת שוחד.

חז"ל קבעו כי "אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים מאחוריו". אינני בטוח שבעניין זה צדקו החכמים הקדמונים שלא הכירו את עולם העסקים והכספים של ימינו. האם באמת אין לנו פוטנציאל מנהיגותי של אנשים אמיצים ונועזים, ישרי כפיים ושונאי בצע, הפועלים על בסיס חזון וערכים, רגליהם נטועות בקרקע המציאות ובמערכת החיים המודרנית, אך אינם מלחכי פנכתם של בעלי ההון הגדול? אני מכיר כמה וכמה כאלה גם בפוליטיקה, באקדמיה, במערכת הביטחון ואפילו במערכת העסקית. לצערי, הם נרתעים מקפיצה למים הקרים ומעופשים של הפוליטיקה והמדינאות. ואנחנו נשארים עם המנהיגות של ימינו.

במוצ"ש ראיתי בערוץ 10 את חלקו הראשון של הסרט התיעודי על אריאל שרון. סרט מצוין. הוא מראה כי במידה רבה תכנית ההינתקות נולדה אצל שרון מתוך הכרה והבנת המציאות המדינית והביטחונית ולא כדי להסיח את הדעת מפרשת האי היווני. אך קשה להלין על מי שחושב אחרת. עסקיו האישיים של שרון השאירו הרבה תמיהות ופגמו בכושר מנהיגותו. הוא הגיע לראשות הממשלה לא בזכות עצמו אלא משום שהבוחרים מאסו בקודמיו – פרס, נתניהו וברק. אולמרט גם הוא נבחר כברירת מחדל לאחר מחלתו של שרון ובהעדר אלטרנטיבה מושכת.

 

כיום אולמרט הפך למנהיג מחנה השלום. אני אמנם מאמין כי התפנית בעמדותיו אינה קשורה לחקירותיו. אני מאמין יותר כי בדומה למשה דיין אחרי יום הכיפורים ולאריק שרון אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוא רוצה להצטייר בספרי ההיסטוריה לא כאחראי למחדל בטחוני או מדיני אלא כמי שקידם את השלום.

גם אהוד ברק כיושב-ראש מפלגת העבודה רוצה שנשכח את כישלונו כראש ממשלה. בינתיים הוא לא מצליח להוכיח כי למד לקחים מכישלונו וכי השתנה בדרכי מנהיגותו. הזיג-זג שלו בשאלת ההישארות בממשלת אולמרט ויחסו ההפכפך לועידת אנאפוליס מוכיחים זאת. אופיר פינס יאכל כנראה את כובעו כשברק לא יפרוש מן הממשלה אחרי דו"ח וינוגרד הסופי. בשבוע שעבר הפריח ברק אמירה תמוהה ביותר, ממנה השתמע כי יציע לפרוש מן הממשלה רק אם יוכח שיש לעבודה סיכוי לנצח בבחירות. אז יש לי חדשות לפינס – במצב הזה כל עוד ברק עומד בראשה מפלגת העבודה תישאר שותפה זוטרה בממשלות אולמרט-לבני או נתניהו עד שתיעלם.

יש מקרים שבהם חייבת מפלגה הרואה עצמה כאלטרנטיבה לשלטון להישאר או להצטרף לממשלה מנימוקים לאומיים-מדיניים כבדי משקל ויש מקרים שבהם היא חייבת לנשוך בלשון ולא לפרוש, אם היא כבר נמצאת בפנים. אך לא בכל מחיר. ניתן גם לתמוך מבחוץ. מפלגת העבודה עשתה זאת בתקופת בגין כאשר תמכה מבחוץ בהסכמים עם מצרים. הציבור גמל לה בהגדלת כוחה מ – 33 ל-47 מנדטים ואלמלא ה"צ'חצ'חים" בהתבטאות האומללה של דודו טופז ייתכן ופרס היה באמת "ראש הממשלה הבא" אחרי בחירות 1981. היו מקרים שחייבו הצטרפות או הישארות בממשלה ומפלגת העבודה לא פעם קיבלה את ההחלטה הלא נכונה. הישארות בממשלה כיום ללא קווים אדומים חברתיים-כלכליים–מוסריים וחוקתיים רק תזיק. ובתחום המדיני-בטחוני מפלגת העבודה לא הצליחה להציב חישוקים נגדיים לאלה של ש"ס וליברמן וליצור תשתית נאותה לקידום השלום. את תרומתה המעטה היא יכולה להרים גם מבחוץ.

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: