ממתינים לבוש, וינוגרד, שלדון, גאידמק וזיסוביץ'

מיד לאחר השמפניה והנשיקות בחצות נכנס חודש ינואר 2008 שצפוי להיות חודש סוער בישראל, מבחינה פוליטית – בוודאי, לגבי מזג האוויר – עוד לא ברור.

 

ינואר נפתח בביקור בוש. נזדמן לי לסקר בעבר שני ביקורים נשיאותיים דומים – של ניכסון ושל קארטר. לבי, לבי, גם לעיתונאים ובעיקר לתושבי ירושלים. קשיי התנועה והחניה יהיו אדירים. פעם עוד יכול היה האיש הפשוט ליהנות מביקור ממלכתי, כאשר האורח היה חולף במכונית פתוחה או מציץ מבעד החלון ומנפנף ידיו לקהל. היום, בגלל בעיות הביטחון, האורח ספון במכונית בעלת חלונות מוגנים וכהים. אינך יכול לדעת גם היכן האיש, כי, כדי לבלבל את האויב, מושיבים כמה כפילים בכמה מכוניות.

 

הביקור גם אינו מועיל לאיש. בניגוד לנשיא סרקוזי שבילה חופשה במצרים, האורחים בישראל נעים בין נתב"ג למלון, לכמה אתרים בירושלים. הם אינם רואים את הארץ כתיירים ואינם מקיימים קשת רחבה של פגישות. את כל האישים פגש בוש לא פעם בוושינגטון וניתן היה להשיג אותן תוצאות מבלי לעזוב את הבית הלבן. נראה לי כי ביקור בוש לא יעלה ולא יוריד. העמדות ברורות. הלחצים ידועים וממשלת ישראל, הרשות הפלסטינית ומדינות ערב, כולם יודעים מה צריך לעשות כדי לחדש את תהליך השלום. ספק אם מישהו מוכן בשלב זה לשלם את המחיר הנדרש.

 

אז נותרנו בציפייה לדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. גם כאן הכל ברור וידוע. ספק אם תהיינה הפתעות כלשהן. אולמרט לא יתפטר וברק לא יפרוש, אלא אם כן יתעורר לחץ ציבורי מסיבי בדומה ללחץ שהתחולל לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט באפריל 1974.

 

החישוב של ברק הוא פשוט – אין כל אפשרות להקים ממשלה בראשותו בכנסת הנוכחית ולפי הסקרים אין סיכוי סביר לממשלה בראשותו גם אחרי הבחירות. כל הסימנים מצביעים על כך שלאחר הבחירות יעלה נתניהו לשלטון.

 

אבל, כל הפרשנים, הפוליטיקאים והסוקרים מתעלמים מאופציה אחרת – לחץ ציבורי מסיבי מביא להתפטרות אולמרט, כפי שקרה לגולדה מאיר ונבחר ראש ממשלה חדש מתוך מפלגת השלטון (יצחק רבין). שהרי אם הח"כים של קדימה ירצו לשרוד בקדנציה הבאה הם יקראו את הכתובת על הקיר, ילחצו על אולמרט לפרוש ויבחרו מתוכם ראש ממשלה אחר. הבעיה היא שבשלב זה אין להם מועמד טבעי.

 

אמנם, ציפי לבני נחלשה בדעת הקהל והופעתה האחרונה בעניין המצרי לא הוסיפה לה נקודות. דבריה היו אמנם דברי אמת אבל השאלה היא אם אומרים אותם בפומבי, באיזו צורה ומפי מי. שר חוץ צריך להיזהר בלשונו מכל שר אחר. דברים כאלה ניתן להדליף לעיתונות, בלי אזכור המקור המפורש, או אפשר לפרסמם מפי שר פחות בכיר או חבר כנסת, כמו יובל שטייניץ. אבל לקדימה יש כמה וכמה מועמדים אפשריים מבחינתם – ציפי לבני, שאול מופז, מאיר שיטרית, רוני בראון. בחירת כל אחד מהם תאפשר למפלגת העבודה להישאר בקואליציה.

 

 

בינתיים נותרנו עם ההון והשלטון, המיליארדרים והפוליטיקה. אינני בוכה על נטישת לבייב. העולם הגלובלי הוא עולם של גבולות פתוחים. תמיד תמצאנה מדינות שבהן המיסוי לעשירים יהיה נמוך בהרבה מזה שבישראל. והרי לבייב אינו סוגר את עסקיו בישראל או זורק את עובדיו בישראל לכלבים. בתו נשארת פה לנהל את העניינים. אם הוא מעדיף לשלם מסיו יותר למלכה אליזבט מאשר לאהוד אולמרט – שיהיה לו לבריאות. לבייב לא ניסה עד כה להתערב בפוליטיקה הישראלית וזו זכותו. הוא לא איש מפגני הראווה והתעמולה כגיידמק והוא לא הקים עיתון כדי לקדם את ענייניו הפוליטיים והעסקיים כשלדון אדלסון. זכותו של אדלסון להוציא עיתון ולממנו מכיסו הפרטי אינה מוטלת בספק. אך הוא מגזים בפעילותו למען ביבי נתניהו. הוא נהפך ללוביסט להפלת הממשלה הנוכחית כדי להמליך במקומה את הליכוד בראשות נתניהו. לשם כך הוא הלך לרב עובדיה יוסף ולאביגדור ליברמן. לא ידוע מה פרטי השיחות ואילו הצעות ורמיזות עלו בהן, אך הן מותירות טעם מר בפה, כאשר בעל המאה רוצה לכפות את דעתו בדרכים ספק דמוקרטיות.

 

וגאידמק עושה בינתיים חיל בפוליטיקה. אני מציע לא לזלזל בו ובמפלגתו, לא במישור המוניציפלי ולא במישור הארצי. רשימת חבריו שפורסמה הבוקר בדה-מארקר היא מרשימה. הכל לגיטימי וכשר ואפילו לא בהכרח מסריח. תמיהה אתית אחת יש לי – כיצד חיים זיסוביץ' המנחה תוכנית בענייני אתיקה ותקשורת בטלוויזיה הלימודית-ציבורית הוא במקביל שותף במשרד יחצ"נות וייעוץ תקשורתי ומיייעץ למועמד של גאידמק הרץ לראשות עיריית שדרות? זהו ניגוד עניינים מובהק וברור ופגיעה מוחלטת בכל כלל אתי. הטענה שלי היא כפולה גם לזיסוביץ' עצמו וגם להנהלת הטלוויזיה הלימודית.

 

מי שלא זכה ליחצ"נות טובה היה הח"כ לשעבר, סעדיה מרציאנו ז"ל. קראתי לפני כמה ימים את הקובלנה של צ'רלי ביטון על התעלמות רוב כלי התקשורת מפטירת מרציאנו ומהעלאת קווים לדמותו. ביטון צודק. בתקשורת העולמית נהוג הכלל כי מי שהיה בחדשות בחייו ראוי לסיקור הולם בעת מותו, גם אם כבר אינו איש ציבור. אצלנו גם למתים יש צורך ביחצ"נים או בקשרים.

 

סעדיה מרציאנו היה בין מחוללי המהפכה החברתית בישראל בראשית שנות ה- 70. בישראל השבעה והדשנה מעונג אחרי מלחמת ששת הימים הוא וחבריו האירו את הזרקור לעבר הפינות החלשות בחברה. הם אילצו את ממשלת גולדה מאיר למנות ועדה מיוחדת לבדיקת נושא הרווחה ואת ממשלת רבין הראשונה לחבר בין משרדי העבודה והסעד להקמת משרד רווחה רציני. גלי המחאה שעוררו תרמו לעליית בגין לשלטון ולהקמת מפעל שיקום השכונות. מרציאנו עצמו היה אדם לבבי, דואג לפרט, לחלש ולנדכא. בסוף ימיו הוא היה בחזקת נזקק והכנסת, שיודעת לצ'פר את חבריה לא מצאה דרך לסייע למרציאנו במאבקו עם מחלתו הקשה.

 

*פורסם לראשונה בשינויים קלים באתר "עבודה שחורה"  www.blacklabor.org

 

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

%d בלוגרים אהבו את זה: