חוק שימור המיניסטריון

בממשלה הנוכחית 26 שרים ו- 24 מיניסטריונים. בממשלה הנבחרת הראשונה, בכנסת הראשונה, היו לנו 14 שרים ו-18 משרדים. מאז ועד היום היה קו ברור של גידול במספר השרים והמשרדים. לא היה שום קשר הגיוני בין מספר השרים והמשרדים לבין צורכי המדינה. לעתים תפח המספר ולעתים הוקטן, אך מאז אמצע שנות ה-60 כמעט ולא היה מצב של פחות מח"י שרים וח"י משרדים.

מדי כמה שנים מתעוררת הביקורת על האינפלציה במספרי השרים ו/או המשרדים. אז מתקבלות החלטות חגיגיות, מתמנות ועדות, נכתבים מצעים ואפילו נחקקים חוקים. אם חל שינוי כלשהו הוא זמני בלבד, וכמו בדיאטות האופנתיות לאחר הרזיה קצרת מועד חוזר כל השומן בתוספת צמיגים סביב הבטן, ובעיקר סביב הישבן. כסא מיניסטריאלי משוחרר – לא יוחזר.

חסד נעשה עמנו כאשר מספר חברי הכנסת נקבע על-פי מספר הנובע ממסורת היסטורית מימי ה"כנסת הגדולה" – 120. כך נבלמו רעיונות והצעות להגדלת המספר. סביר להניח שראשי המפלגות היו שמחים ערב בחירות להגדיל את מספר הח"כים כדי לספק רצונותיהם של חברי מרכז וקבוצות לחץ. מן הסתם היינו מגיעים כבר לכנסת שגודלה כגודל מרכזי הליכוד והעבודה גם יחד.

מיום הקמת המדינה שונו שמות משרדים, אוחדו מיניסטריונים ופוצלו אך כמעט ולא עבר אף משרד מן העולם. בראשית ימי המדינה נקברו לחלוטין משרד המיעוטים והמשרד לנפגעי המלחמה, בוטל משרד העליה, שחזר רק כעבור עשרים שנה באדרת חדשה של משרד הקליטה. המשרד היחיד שהלך בעשורים האחרונים לעולמו לבלי שוב היה משרד הכלכלה והתכנון, שהיה מיותר מלכתחילה ובדיעבד.

מספרי שרים ומשרדים אינם בבחינת תורה למשה מסיני. בכל מדינה יש הרכבים שונים הנובעים משקלול של מסורות עבר וצורכי ההווה. מספר השרים הינו גם פונקציה של צרכים ואילוצים קואליציוניים והוא חלק ממחיר הדמוקרטיה. כל עוד נחיה במשטר של ריבוי מפלגות לא נוכל לשנות את המצב בו כל רסיס מפלגה מקבל יצוג ודורש כסא או שניים ליד שולחן הממשלה. המפלגות הגדולות הן למעשה קונפדרציה של קבוצות פוליטיות ולכן צריך לרצות את כולן פן תפרושנה.

בעת חקיקת חוק הבחירה הישירה, הזכור שלא לברכה, ניסו המחוקקים להגביל את מספר השרים ל-18 וסגני השרים ל- 6 אך ההגבלה הזאת בוטלה עוד קודם שבוטלה הבחירה הישירה עצמה. בתהליך החקיקה מצוי עתה חוק חדש ברוח דומה. אני מטיל ספק אם יתקבל בקריאה שלישית ואף אם יתקבל הוא יתבטל עד מהרה כי אין גוזרים גזרה על הפוליטיקאים שלא יוכלו לעמוד בה.

אובייקטיבית אין צורך ביותר מ-18 -20 שרים וסגני שרים וח"י משרדים יספיקו למדינה שלנו. בוודאי שאין צורך במשרדים כמו ענייני ירושלים והתפוצות, פיתוח הנגב והגליל, עניינים איסטרטגיים, גימלאים או קליטה, במיוחד כאשר אין עליה המונית. כל המשרדים הללו מבזבזים כספים ומחפשים לעצמם תעסוקה, מיותרת לרוב. אותם נושאים חשובים מועטים יכולים להיכלל באחד המשרדים האחרים, מבלי לפגוע בשום עניין חשוב. כולם, פרט לקליטה, הומצאו כדי לפתור בעייה אישית או מפלגתית. הבעייה חלפה מכבר אך המיניסטריון נשאר.

יש בהחלט לבחון מדי פעם צורך בקיום משרד זה או אחר ולבטל, לאחד או לפצל, להעביר סמכויות ממשרד למשרד או אף להקים משרד חדש. בתנאי שהדיון הוא ענייני והצורך הוא אמיתי. היו שנים שבהן נמתחה ביקורת על קיום משרד משטרה נפרד. בעקבות הביקורת אוחד המשרד עם משרד הפנים אך הדבר התברר כאסון והמשרדים הופרדו מחדש. כיום איש לא מציע לבטל את המשרד לביטחון הפנים. להיפך, מציעים לחזקו ובצדק ולהעביר לו גם את פיקוד העורף ואת שירותי ההצלה והחירום.

כל זמן שהדיון במספר המשרדים הוא ענייני ופונקציונלי הרי זה עניין לגיטימי. הבעייה מתחילה כשהרקע לדיון נובע משחיתות פוליטית או כלכלית. אין ספק שנדודי מינהל מקרקעי ישראל בין משרדים ושרים לא באו מתוך שיקולים ענייניים או העברת תחום העבודה ממשרד העבודה והרווחה למשרד התעשייה והמסחר. נדודי רשות השידור מהכא להתם גם הם שייכים לתחומי הפוליטיקה הלא-תמיד-טהורה. יש לא מעט דוגמאות נוספות ולא נעסוק בכולן, כי לכך דרוש ספר שלם ולא רשימה אחת.

נדרשנו לנושא בגלל תחיית המתים של משרד הדתות. בש"ס טוענים במידה מסויימת של צדק מדוע לא תקפה התקשורת בחריפות הקמת משרדים לא נחוצים אחרים ודווקא על משרד הדתות מתנפלים? אילו משרד הדתות היה משרד אמיתי שעוסק ביחס שווה בכל הדתות והזרמים במדינה אולי היתה לו הצדקה. משרד הגימלאים, למשל, עוסק בצורה שווה בכל הגימלאים ללא הבדל דת או מוצא וכך גם רוב המשרדים המיותרים האחרים. משרד הדתות בוטל בימי ממשלת אריק שרון וטומי לפיד כי היה משרד מושחת ומפלה שעסק רק בסקטור דתי אחד – היהדות האורתודוכסית ובעיקר רק בתת-סקטור אחד והוא הסקטור הספרדי-חרדי.

אלא שמשחיתות אחת עברנו לשחיתות אחרת. בימי ממשלת שרון הפך תחום שירותי הדת שהועבר למשרד ראש הממשלה לאחוזה פוליטית-צינית של עומרי שרון שעשה בו שימוש מניפולטיבי לצרכים הפוליטיים של משפחת שרון. עכשיו הוא עבר ממשפחת שרון למשפחת עובדיה יוסף ומשרתיה. אמנם כמה מן הנושאים שבהם עסק משרד הדתות בעבר עברו למשרדים אחרים – משפטים, פנים וחינוך – אך השרים חוששים להתעמת עם ש"ס והאורתודוכסיה הימנית-לאומנית.

רק אדם נאיבי שאינו מתמצא בנבכי הפוליטיקה הישראלית מאמין כי המשרד החדש לא יהפך תוך זמן מה למשרד דתות מלא כבעבר וידרוש עוד תקציבים וג'ובים. צריך להחזיק את ש"ס בקואליציה או להקים ממשלה חדשה ואינני מכיר אף מועמד לראשות הממשלה שלא יהיה מוכן לשלם לש"ס את מחיר חידוש משרד הדתות כ"החזרת עטרה ליושנה". לכן, אל תאמינו לכל הצעקות והאיומים. מה שהיה הוא שיהיה.

השינוי יבוא רק כאשר כל המפלגות הגדולות והבינוניות החילוניות – קדימה, עבודה, ליכוד, ישראל ביתנו – ואולי גם הגמלאים ומר"צ יהיו מוכנים לחקיקה שתצמצם דרסטית את מספר הסיעות בכנסת: בחירות אזוריות-יחסיות או העלאה ניכרת של אחוז החסימה, וכן איסור פילוג בין בחירות לבחירות ואי-העברת המימון למי שפרש מהמפלגה שברשימתה נבחר לכנסת. ההזדמנויות בעבר לרפורמות כאלה בוזבזו מטעמים קטנוניים וכנראה שעד להופעת חמורו של משיח באופק לא יחול שום שינוי לטובה.

תוספת: בינתיים מתעכב אישור הכנסת להקמת המשרד החדש וזו תופעה מבורכת. עם זאת, ניתן להניח שעל כך לא תיפול הממשלה וש"ס לא תפסיד – או שיוקם המשרד לאלתר או אחרי וינוגרד או בהמשך התהליך המדיני או בממשלה הבאה והתקציבים והתקנים יגדלו לתפארת מדינת ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • סתם תגובה  ביום ינואר 9, 2008 בשעה 9:34 am

    למען האמת קצת פחות ציניות לא הייתה מזיקה בכתבה
    מה עוד שהרעיונות של צימצום הסיעות והגדלת אחוזי החסימה הם פגיעה ישירה בדמוקרטיה ובמיוחד במיעוטים

  • רוזנקרנץ  ביום ינואר 9, 2008 בשעה 12:55 pm

    כמעט בכל המדינות הדימוקרטיות נהוגות שיטות בחירות המביאות אפקטיבית למשטר של 2-3 מפלגות. במדינות לא מעטות יש אחוז חסימה אפקטיבי של לפחות 5% ושום דימוקרטיה לא נפגעה מכך. להיפך, העדר אחוז חסימה עודד פיצול ואפשר למפלגות טוטליטריות להשתלט על הפרלמנט באמצעים כאילו דימוקרטיים

%d בלוגרים אהבו את זה: