בוש ואולמרט מפרכסים זה את זה

 

ביקור בוש בישראל היה מביך, מקומם ואף מסוכן, על רקע הלגיטימציה שנתן הנשיא לפעולה בעזה, מבלי שמתקיים דיון על שימוש בעסקה לשחרור גלעד שליט לטובת הודנה. רגע לפני וינוגרד, הציניות של אולמרט וברק עלולה לחזק את קיצוני החמאס ולעלות לנו ביוקר

 

 

השבוע נפתח בתהליך התאוששות מטראומת הביקור החלול והחלוד של הנשיא בוש בכתריאליבקה שלנו. לקחנו כבר כמה כדורים נגד בחילה אבל הקבס ממאן לעזבנו. תחילה ההתרפסות של אולמרט בפני בוש ודברי השבח וההלל לגדולתו. רק נשיא רומניה התלוי, צ'אושסקו, ואיל ההון המנוח מאד, רוברט מקסוול, זכו לשבחים רבים ממנו. בשום מקום אחר בעולם לא היו מקבלים את פני בוש בשבחים שכאלה. במקומות תרבותיים היו מקבלים פניו בנימוס קר לכל היותר. מבחינה היסטורית הוא לא ימנה על רשימת נשיאיה הגדולים של ארצות הברית וגם מבחינת ישראל היו נשיאים חשובים בהרבה ממנו- טרומן, ג'ונסון, קלינטון – ואפילו ג'ורג' בוש האב, שפעלו לטובת האינטרס הישראלי האמיתי ולא בהכרח על פי התכתיב של הלובי למען ישראל "איפא"ק".

 

ההתערבות של בוש בפוליטיקה הישראלית היתה מאוסה. בשום מדינה שמכבדת את עצמה היא לא היתה מתקבלת כפשוטה. אילו היה משבח את אולמרט אישית – ניחא, אבל לקרוא לשרים לשמור עליו ולאזרחים, למעשה, שלא להפגין נגדו ושלא לנסות לדרוש את התפטרותו, זו חוצפה ממדרגה ראשונה.

 

זו גם לא היתה שעתה היפה של התקשורת הישראלית. ליקוקי "ידיעות אחרונות" שזכה בריאיון עם הפריץ עברו את גבול הטעם הטוב והשידורים הישירים ללא סוף היו מוגזמים. אפשר היה להאכיל אותנו את בוש במנות קטנות יותר.

 

צריך לזכור – ביקור רשמי אינו יותר "ביג דיל". הרי בוש פגש ויפגוש אותם אנשים גם בוושינגטון. בישראל הוא לא ביקר, מלבד ב"יד ושם" ובכמה אתרים קדושים לנצרות. הוא לא ראה את הארץ, הוא לא שוחח עם אנשים מן השורה. לאחר לחץ כבד הוא נפגש עם יושב ראש האופוזיציה מימין, בנימין נתניהו. הוא לא פגש אף ערבי ישראלי, מנהיג מן השמאל או אנשי רוח. בצאתו מישראל הוא לא נטל עמו אף תובנה חדשה.

 

אבל, הוא הותיר להנהגת ממשלת ישראל תחושה של יד חופשית לפעול בעזה, כפי שמבשר לנו דובר צה"ל האמיתי, רוני דניאל. אני מסכים שיש צורך לפעול לבלימת ההפגזות והקסאמים מעזה. אין לחכות עד לתוצאה כלשהי מן התהליך המדיני או עד שיפותח נשק הבלימה האולטימטיבי או עד שחלילה יתרחש אסון כבד. אבל האם באמת מוצו כל האפשרויות האחרות קודם פעולה גדולה, שתחייב שילוב של כמה אוגדות והישארות צה"ל בתוככי הרצועה לזמן ממושך? האם נבדק רעיון ה"הודנה" כחלק משחרור אסירים תמורת החייל החטוף, גלעד שליט?

 

הממשלה נמצאת במלכוד וינוגרד. מעטים יאמינו כי פעולה גדולה בעזה איננה באה גם משיקולים של מכה מקדימה לוינוגרד ושל מתן תרוץ לברק ולמפלגת העבודה שלא לפרוש מן הממשלה ולהמשיך ולשמור על אולמרט כבמצוותו של הנשיא בוש. ברור לכל שברק אינו רוצה לעזוב את הממשלה. לרגע לא האמנתי שכוונתו אחרת, גם כשמסר את הצהרתו החגיגית לאופיר פינס על הדשא בשדות-ים. בסך הכל נבחר ברק לראשות העבודה בתואנות שווא. הוא לא השתנה והוא ממשיך לדרדר אותה, בהמשך לפעילותו מאז נבחר לראש ממשלה ב-1999.

 

 

 

השתתפתי ביום חמישי שעבר במפגש חוג "אורים" החוג מדיני שהקימו קולט אביטל ועמי אילון במפלגת העבודה. כ-200 איש התכנסו לדיון מדיני רציני בנושא "לאחר אנאפוליס". הפותחים היו פרופ' חליל שקאקי מרמאללה ופרופ' מתי שטיינברג הישראלי. שניהם דיברו על כך שעתה היא ההזדמנות האחרונה להתקדם להסדר עם הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית, ובכלל זה גורמים פרגמטיים בחמאס. אם תוחמץ ההזדמנות נישאר רק עם קיצוני החמאס. פרופ' שטיינברג עמד על הכורח החיוני לשחרר את מרוואן ברגותי כדי שיהיה מנהיג אמין, חזק אך מתון יחסית, שעמו אפשר לדבר ולהגיע להסכם.

 

במהלך הדיון העלה עמי אילון נקודה מעניינת המתחברת לנושא המשך קיום הממשלה. אילון טוען שעלינו לא להתרכז בשאלה "נגד מי" לפרוש מן הממשלה אלא בשאלה "מדוע" להישאר. לדעתו, לאחר פרסום דו"ח וינוגרד על מפלגת העבודה להציב שורה של דרישות בתחום המדיני והכלכלי-חברתי-פנימי כתנאי להמשך הקואליציה. אם לא תתקבלנה הדרישות על מפלגת העבודה לפרוש ולא על רקע השאלה האישית של אולמרט.

 

נקודה מעניינת לדיון.

 

* פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: