האם תומרץ מר"צ?

אף כי לא תמכתי בבחירתו של חיים (ג'ומס) אורון ליושב-ראש מר"צ הרי הכרזותיו הראשונות עם בחירתו היו חיוביות ומעודדות. ג'ומס ידוע כאדם ישר ואמין שתוכו כברו ועל-כן יש לקוות שיעמוד בדיבורו, שלא כעמיר פרץ, אהוד ברק או עמי אילון ולא ימכור את מר"צ בנזיד עדשים של תיק בינוני או ראשות ועדת הכספים.

 

כל מי שרוצה ממשלה יציבה הנשענת על עקרונות החתירה לשלום וביטחון, צדק חברתי אמיתי, שוויון זכויות והזדמנויות חייב להבין כי מפלגת העבודה נמצאת כיום על מסלול התאבדות והתרסקות. רק מר"צ יכולה להציל אותה באחת משתיים – או כקטליזטור שיחזיר להנהגת העבודה מעט שפיות ותבונה בשל החשש לאיבוד מנדטים לשמאל או ביצירת תחליף למצביעים המחפשים בית פוליטי הנמצא שמאלה מן המרכז.

 

תנאי ראשון להצלחת אורון הוא כי יעמוד בדיבורו ולא יצטרף לממשלה ולקואליציה. מותר בהחלט לתת לממשלה רשת ביטחון בענייני תהליך השלום אך רק מבחוץ. בוודאי שאין מר"צ צריכה לתמוך אוטומטית בהצעות אי-אימון מן הימין או השמאל הקיצוני. היא צריכה לפעול להקדמת הבחירות אך לא במחיר של החמצת הזדמנויות לשלום.

 

תנאי שני הוא פתיחות. פירושה – הוצאת מר"צ מן המערה החסומה בקורי עכביש שבה הלכה וסגרה עצמה מאז פרישת שולמית אלוני. תנאי נוסף הוא יצירת פלטפורמה רחבה ובה תמהיל נכון ומושך של חתירה לשלום ולשוויון, הגנה על זכויות עובדים ומיעוטים, מאבק למען זכויות מגדריות ונגד מגמות ההתחרדות וגישה רדיקלית – חברתית. אני בכוונה לא משתמש במינוח סוציאל-דמוקרטי לא משום שאני מתנגד לעקרונותיו אלא משום שהמינוח מרחיק רבים וטובים.

 

מר"צ החדשה צריכה לפנות אל הציבור שכולל מצביעי שינוי, גמלאים, ירוקים, תפנית ועוד ומושכת קולות שהלכו לאיבוד בבחירות האחרונות בגלל הצבעה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה או של כאלה שהעדיפו לשלשל פתק לבן או להישאר בבית בהעדר רשימה שייצגה את משאלותיהם, שנתנה להם חזון ותקווה.

 

להערכתי בבחירות הבאות הקולות הצפים מן המרכז שמאלה מונים כמיליון מצביעים, שיהיו כרבע מציבור המצביעים הפוטנציאליים ( פנקס הבוחרים, מינוס השוהים קבע בחו"ל, תשושים, חולים וכאלה שבשום מקרה לא יבואו לקלפי). אלה כוללים, מלבד מצביעי מר"צ, כ- 150 אלף קולות של רשימות שלא עברו את אחוז החסימה או פתקים לבנים, את קולות הגמלאים, חלק ניכר ממצביעי קדימה והעבודה, אלה שנשארו בבית כמחאה, מצביעים חדשים, מצביעים לא-אידיאולוגיים לליברמן, פוטנציאל מצביעים ערבים שאינם קיצוניים ועוד.

 

ברור שלא כולם הם פוטנציאל למר"צ, אבל, להערכתי, הכפלת כוחה ואף חזרה ל-12-15 מנדטים איננה משימה בלתי אפשרית. אף כי סברתי שהסיכוי לכך בראשות זהבה גלאון גדול יותר ואחרים סברו שדווקא רן כהן יוכל לעשות זאת, הרי הפור נפל וניתן להוציא מעז מתוק.

 

 

 

לפני הבחירות האחרונות היו ניסיונות להרחיב את מר"צ, למשל, על-ידי ברית עם גורמים מקרב ציבור הגמלאים. הניסיון נכשל. להערכתי הוא היה מוסיף לרשימה עוד 2-3 מנדטים על חשבון רפי איתן, בן-יזרי ושרוני. חבל שנכשלו הניסיונות להעניק למר"צ תדמית יותר ירוקה – הירוקים והפריפריה שלהם, שלא עברו את אחוז החסימה, קיבלו פוטנציאל קולות של 2-3 מנדטים. נכון, תמיד יהיו תמהונים שירוצו לבד אף ביודעם שההפסד מובטח, וגם גאידמק זכור לטוב, מן הסתם יסחוב קולות מכל מיני פריפריות בגלל חולשת הממשלה, הקואליציה הנוכחית והמפלגות הגדולות.

 

לכל אלה צריך להציב אלטרנטיבה חזקה ומושכת וברגע זה מר"צ היא הבסיס לכך אם תהיה מוכנה לפתוח את השורות ולאפשר בריתות עם גורמים נוספים.

 

והעיקר – אילו הייתי יועץ אסטרטגי למר"צ הייתי מציע להם להציג את חיים אורון ואת ההנהגה כאלטרנטיבה ישרה, הגונה וצנועה. בנוסח " רק לנו יש מנהיג אמין, ישר, הגון", או "לנו אין שרים עם תיק – לא בממשלה ולא במשטרה, בפרקליטות או במעשיהו".

 

* פורסם באתר עבודה שחורה http://www.blacklabor.org

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • איריס  On מרץ 23, 2008 at 10:26 am

    זה מזכיר לי שבפעם היחידה בחיי שהצבעתי בבחירות הכלליות בישראל, זה היה למפ"מ נידמה לי ב 1988 ולא הצטערתי על כך.

    הבעיה של מרצ היא זניחת המרכיב הסוציאליסטי, ולא בטוח שזה מהלך הדיר בכלל. היא התבסס כבר במפלגת צפון הרצליה, ביחד עם גוש סקטוריאלי לוביסטי של הקיבוצים שגם הם לא מבטאים יותר ערכים חברתיים. הנפילה של מרצ היתה מכה קשה מבחינה חינוכית בישראל, אך אי אפשר להאשים אלא את מרצ עצמה, מאז שיוסי שריד העיף את אלוני בצורה מכוערת, ואחרי כן זה היה רק מדרון חלקלק, החבירה לברק באלפיים, וסיום מביש בתור "נישה" של יוסי ביילין שצריך היה למצוא לו תעסוקה. רעיון טוב לחבור למסר ירוק, אבל חד"ש כבר תפסה את הנישה.

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 23, 2008 at 10:29 am

    יע"ז לא תולה יותר תקוות במרץ, בראשותו או בראשות כל אחד אחר. והלוואי שאתבדה.
    פעם, במאבק החד הוריות, נסעתי תל אביבה על מנת לפגוש את ג'ומס במשרדי מרץ ולשאול אותו – כמי שהצביעה אז למרץ – מדוע קולם החברתי אינו נשמע בתקשורת. כל דבריו על המאבק היו דברי טעם, רק שלגבי התקשורת הוא אמר שהם לא פותחים להם מיקרופונים. ובכן, מפלגת שמאל חברתי-פוליטי אינה אמורה לחכות שיפתחו לה מיקרופון.
    כשביילין נבחר נטשתי אותם סופית.
    צריך מהפכנ/ית שתעיר את המפלגה הזו. עד אז, הם לא שונים בעיני מהעבודה. אז עדיף בעבודה. אותה סחורה, פחות יומרות.

  • ענת פרי  On מרץ 23, 2008 at 1:06 pm

    הפחד לדבר על סוציאל-דמוקרטיה הוא בעיניי לוז העניין – איזה מין מפלגת שמאל זאת שמפחדת מלב לבה של השקפת העולם השמאלית – אמונה בסולידריות חברתית.

    והביקורת הזו נכונה כמובן גם לגבי מפלגת העבודה.

    שתי המפלגות האלה מכנות את עצמן שמאל אבל כל הזמן קורצות לאוכלוסיה המבוססת שהן לא באמת שמאל, ומתפלאות שהעניים מעדיפים מפלגה ימנית שלפחות דואגת לאבטחה באוטובוסים – הממשלה של קדימה והעבודה ביטלה כמובן את יחידת האבטחה הזאת, שרק אוכלוסיות חלשות נהנו ממנה.

    לאנשים שנוסעים באוטובוסים לא ממש אכפת שביבי ושרה עושים חיים בלונדון, ובלבד שהם עצמם לא יתפוצצו בדרך מהשוק הביתה.

    ובגלל זה מי שמצפה ליותר מעשרה מנדטים למרץ חולם באספמיה.

  • ש.מ  On מרץ 23, 2008 at 2:03 pm

    אין כיום כל קשר בין מרצ להשקפה חברתית כלשהי וגם בתקופת שולמית אלוני הדגש היה על זכויות הפרט ולא על הזכויות החברתיות וגם לא השאיפה ליתר שוויון חברתי .
    מרץ תיד עסקה בצד אחד של זכויות האזרח והן הזכויות הליבליות בנוסח המאה התשע עשרה
    אין זה מקרי לגלות מהיכן באו תומכיה
    הרעיון שמדובר במפלגה שעשויה לפרוץ לציבורים חדשים הוא הזוי. היה סיכוי כזה למפלגת העבודה
    עם עמיר פרץ ואף סיכוי זה נגוז לו
    גם בנושא המדיני בהיעדר אפשרות להצביע על תקווה ממשית להסכם שלום מרצ מתאדה כי אין היא מבססת דבר על השקפה הדוגלת בישראל כמדינה יהודית. מי שמאמין כי ישראל חייבת להיות יהודית יימנע מםעולות שיכשילו מגמה זו גם אם אין שלום בפתח. מכיוון שמרצ היא פוסט ציונית וחזון המדינה היהודית מרתיע אותה היא נמוגה כאשר הסיכוי לשלום נמוג

  • ליפמן צונץ  On מרץ 23, 2008 at 2:18 pm

    כל הכותבים כאן מרימים ידיים או חושבים שאיזו מפלגת נישה חדשה תביא גאולה לעולם. הדרך היחידה לגרום לשינוי היא להכנס ולהשפיע במפלגה שיש לה סיכוי לייצוג ממשי בכנסת ואשר היא הקרובה ביותר להשקפתך ואז תיאבק ותנסה להשפיע. מי שמאמין שזה יכול לקרות בעבודה – שיפעל שם, מי שמאמין יותר במר"צ שיפעל שם. הפיתרון של איריס הוא מגוחך. אם מ-1988 היא לא הצביעה אף פעם – אין לה זכות להתלונן אלא רק להאשים את עצמה ומי שהתנהגו כמותה. כפי שמראה הכותב אם עוד כמה רבבות היו מצביעים לעבודה או מרצ הם היו מפחיתים 2-3 מנדטים לימין, לדתיים ולקדימה ומוסיפים אותם לשמאל וזה לא מעט!

  • אזרח.  On מרץ 23, 2008 at 3:33 pm

    והזדמנויות? לא במר"ץ.

    http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=2571

    השבוע התקיימו הבחירות לראשות מרץ בהן זכה חיים אורון. מעניין להסתכל על פילוח אחוזי ההצבעה והתמיכה במועמדים השונים.

    " חיים (ג'ומס) אורון הוא היו"ר הנבחר והבלתי מעורער של מרצ, לאחר שסחף 5689 קולות (54.5 אחוז) מתוך 10,432 מצביעים המהווים 72 אחוז מכלל מתפקדי המפלגה. ג'ומס השיג קרוב ל-90 אחוזים מקולות חברי הקיבוצים, המונים כ-4000 מתפקדים, ועובדה זו העניקה לו את ראשות המפלגה כבר בסיבוב הראשון, בו היה צריך להשיג יותר מ-50 אחוזים. ח"כ רן כהן הגיע למקום השני עם 27.1 אחוז (2832 קולות) ואילו הח"כית הנמרצת זהבה גלאון הסתפקה בשלישי וב-18.1 אחוז (1891 קולות).
    פילוח התוצאות במגזרים השונים מראה שבערים השיגו השלושה אחוזים שווים, המצביעים הערבים נטו חסד לגלאון וכהן, ובקיבוצים, כאמור, הצביעו כמעט כחבר-אחד בעד האיש שלהם – חיים אורון".

    אם בעתיד תזדקקו לדוגמה להצבעה שבטית וסקטוריאלית מן הראוי להזכר גם בתוצאות הבחירות הללו במרצ, ש"ס והאגודה הם טרף קל מידי.

    וכמו שאמא המגיב יואב:
    מרצ דמוקרטית כשם שהדמוקרטיה שוררת אצל החרדים או אצל ליברמן. מכאן ששליש חברי הכנסת נבחרים על ידי רבנים ועיקר בוחריהם אינם משתתפים בתהליך בחירה תקין. מחמישה חכים של מרצ שניים באים מהקיבוץ הארצי שסך מצביעיו לא יוכל להניב גם רבע ח"כ. עבור הקיבוץ מדובר באינטרס כלכלי צרוף כמאבק הקרקעות (יקום וגעש כדוגמא) ומדיניות המים לחקלאות (האם להתפיל וכמה). אוהדי מרצ בתל אביב, חיפה והרצליה המספקים לגומס ועמיתיו את הסחורה ביום הבוחר, אינם מודעים לעובדה זו וסבורים בטמטום חושיהם שנבחרים אישים נקיים ציבורית שהשלום ורווחת החלשים הם הנושאים המרכזיים של המפלגה. חרטא ברטא! גומס הוא אדם כריזמטי בעל מוניטין כנוח לבריות ןמסתדר עם כל יריביו הפוליטיים. הוא פועל כך משום שבסופו של יום מצפים ממנו עמיתיו בתנועה הקיבוצית שיוביל את הסוסים לאורווה ויצליח להפחית למינימום את החבויות בהסדר הקיבוצים ולהגמיש עמדות המינהל לגבי קרקעות הנדל"ן. שולה אלוני ויוסי שריד יודעים את האמת הזו ונבעטו או פרשו ללא הסברים מניחי דעת. השמאל הישראלי נותר ללא אכסניה ראויה ועלול להיעלם סופית אם לא תקום מיידית תנועה פוליטית אמיתית שתציב עקרונותיו החברתיים – כלכליים ובעיקר מנהיגים מוליכים ושאינם אינטרסנטים. שמות? שלמה גזית, צביקה כסה, יוסי דהאן, דליה דורנר. ואם יאשימו אותי במיחזור ד"ש – מודה באשמה ומקווה לעתיד טוב יותר. הבעייה הינה שהזמן אוזל והבעיות לפתרון גואות. על כך אמר בן אהרון: עוז לתמורה בטרם פורענות.

    http://www.haokets.org/mail-message.asp?ArticleID=2360

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=202046

    קרקעות,רבותיי.זה הסיפור של מר"ץ.

  • יוסי  On מרץ 23, 2008 at 10:36 pm

    סעו לאורך חופי ישראל, האלפיון העליון והקיבוצים, ניצנים, פלמחים, שפיים, שדות ים, מעגן מיכאל, נוה ים, תקלטו זו מאפיית נדלן אמיתית שלעומתה אולמרט הוא א.ד. גורדון.,

%d בלוגרים אהבו את זה: