שמואל אלמוג – שומר החותם של עצמאות רשות השידור

שמואל אלמוג ז"ל שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 82, היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור במבנה הנוכחי של רדיו וטלוויזיה. הוא היה האיש שקבע באופן ברור וחד-משמעי את עצמאותה בתחום התוכן והחדשות של הרשות מול הממשלה, הכנסת והמימסד. הוא התווה דרך שרוב יורשיו לא יכלו לסטות ממנה. הוא אמנם לא עיצב את החוק. את היסודות הניח חנוך גבתון שהיה המנהל הראשון של הרשות כאשר כללה את הרדיו בלבד. עם הקמת הטלוויזיה תוקן החוק בניסוחיו של השר ישראל גלילי. חנוך גבתון לא נחשב נאמן מספיק ולא זכה בתפקיד הנכסף. אלמוג מונה על-ידי אשכול זמן קצר לפני פטירתו. גולדה מאיר כראש ממשלה סברה שאלמוג הוא מאנ"ש וחייב לפעול לפי הנחיותיה הלא רשמיות ,אך הוא נהג כדמוקרט אמיתי וגולדה נותרה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. בהשראת אלמוג קבע גלילי כי המנכ"ל הוא העורך הראשי של רשות השידור וקביעה זאת היתה חיונית לעתיד עצמאותה של הרשות.

 

אלמוג לא היה איש מינהל אלא יותר איש רוח. הוא למד היסטוריה באוניברסיטה העברית. בראשית ימי המדינה היה חבר בתנועת הקומוניסטים העברים יחד עם חבריו באוניברסיטה טדי פרויס, אהרון גבע, שמואל אטינגר, אהרון כידן ז"ל ואשר רשף יבדל לחיים ארוכים. אך כשהקומוניסטים הפכו לפרו-סובייטים עברה הקבוצה למפ"ם ולאחר משפטי פראג ועלילת הרופאים עברו לאחדות העבודה או מפא"י. גדולתו של אלמוג כמנכ"ל היתה בבחירת מנהלים תחתיו. את המינהל ברשות הפקיד בידי ארנון צוקרמן ומאוחר יותר בידי אהרון מיטל. לאחר טעות ראשונית בבחירת מנהלי הטלוויזיה, הפקיד את הטלוויזיה בידי ארנון צוקרמן, המנהל הטוב ביותר של הטלוויזיה מאז ועד עולם ובידי דן שילון כמנהל החדשות ומוטי קירשנבוים כמנהל התוכניות.

 

אלמוג רצה להמשיך קדנציה שניה אך ספק אם גולדה היתה מסכימה. לימים טען שכלל לא רצה להמשיך. אני זוכר אחרת. אני זוכר שיחות בינינו בעניין. אך הוא לא השתכנע והקדים להודיע על פרישתו המתוכננת. אילו המתין מעט יכול היה לקבל עוד קדנציה, שכן גולדה פרשה ורשות השידור הופקדה בידי יגאל אלון. מכל מקום התקדימים שקבע היו כמעט בלתי הפיכים – יורשיו, יצחק ליבני המשיך בדרכו וגם טומי לפיד לא יכול היה להתעלם מהכיוון של אלמוג. רק אחרי ימי לפיד החלה ההתדרדרות תוך סטיה מדרכו של אלמוג.

 

שמוליק אלמוג היה יקה במובן החיובי של המילה. היה לו חוש הומור דק שבא לידי ביטוי בנשפי פורים של החוג להיסטוריה כשזכור במיוחד אותו נשף בה השמיע את נאומי קיקרו באידיש. הוא השתתף מדי פעם ב"שלושה בסירה אחת". עם פרישתו מן המנכ"לות חזר לאהבתו הראשונה – ההיסטוריה של עם ישראל. הוא השלים דוקטורט, הגיע לפרופסורה ונמנה על מקימי מרכז זלמן שז"ר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל.