ליל הסדר שלי

פסח הוא החג האהוב עלי ועל ליל הסדר אשתדל שלא לוותר. אהבתי את הסדר במסורת של בית הורי וגם כיום בכל סדר שאני נמצא, בין אם אני מסב בראש השולחן או רק אחד האורחים, אני משתדל לשלב בו ממנהגי אבי,במיוחד המנגינות. ולהשפיע על התפריט ברוח אמי.

בשל הבדלי הגילים ביני לבין שני אחי הבוגרים ממני, אני זוכר את עצמי שנים רבות כמי שחייב לשאול את הקושיות. מספרים כי עשיתי זאת מגיל 3. כשבגרתי האצתי באחי להתחתן ולהוליד ילדים כדי שיטלו ממני את התואר – ה"מה נשתונה" שלנו. אך הם התחמקו ממילוי תפקידם ורק בהיותי כבן 23 השתחררתי מן התפקיד סופית.

לרוב הסדר היה בביתנו. בין 20 ל-30 אורחים, כל דיצריך וכל דיכפין. אני זוכר את הסדר בימי המצור בירושלים, כאשר הרב הרצוג התיר לאשכנזים לאכול קטניות. הסדר התקיים לאור נרות ונאספו בו כל קרובי משפחתנו שנותרו בירושלים או הגיעו אליה בשיירות האספקה והלוחמים.זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את הדוד מישה. מישה לבית סולומיאק, אביו היה סגן הקונסול הרוסי בעבר. הוא היה למהנדס חברת החשמל הירושלמית. עד למלחמה התגורר ברווקותו עם אחותו וילדתה בבית סולומיאק בשכונת מוסררה. אך עם פרוץ הקרבות נאלצו לעבור למרכז ירושלים. הוא חלה וזמן קצר לאחר אותו סדר הלך לעולמו. הסאגה של משפחת סולומיאק עוד מחכה לסופר המוכשר שיגאלה מנבכי ההיסטוריה המרתקת. 

אצלנו היו קוראים את ההגדה מתחילתה ועד סופה והשיא היה בשירים המסיימים את ההגדה. ארבעתנו -אבינו ובניו – "בלוך ובני ביתו היה נוהג להתלוצץ-  ניחנו בקולות ערבים. לקראת סוף הערב היינו שלושת הבנים מצליחים להצחיק עד דמעות את האורחים בפרודיות שונות ובחד גדיא היינו מתחרים מי יצליח לצעוק בקול חזק יותר את המילים – "בתרי זוזי". עד היום כאשר השניים שנותרנו מזדמנים לאותו סדר אנו משתדלים לשחזר את חוויות הסדרים של פעם ולהתחרות בזעקת ה"בתרי זוזי".

אמי גדלה במצרים ועבורה יציאת מצרים היתה סיפור אישי. המטבח האשכנזי שלה היה משולב בטעמים ותבלינים על הצד החריף יותר. ורק באחד ממעדני החג הלכה בעקבות בית אבי, שעלה לארץ מויילס – ריבת לימון הנקראת lemon curd והנמרחת בקלות על המצה. בימי הצנע והמחסור נהגה אמי לקנות לימונים בעוד מועד ולשמרם במזווה הקריר כי ערב פסח נודע או במחסור או במחירים יקרים. לאחר הכנת המעדן נהגה אמי בדרכים יצירתיות כדי להסתירו מאיתנו על מנת שלא נטעם ממנו לפני הפסח עצמו.

וכך נאספו בבית מפורים והלאה מצרכי החג – ביצים, למשל. הקרפיון שחה לו באמבטיה עד בוא יומו ללכת בדרך כל גפילטע…

ערב לפני נהגנו לערוך את טקס ביעור החמץ בבית כהלכתו ואנחנו הילדים היינו מחביאים כמה פרורים במקומות שיקשו על אבינו למוצאם. כשהתייאש מן החיפוש היה משתמש בנשק יום הדין – "אם לא תגלו לי היכן הפרורים אחביא את האפיקומן כך שלא תוכלו למצאו" – נשברנו מיידית, כמובן.

לעיתים נדירות נערך הסדר שלא בבית. לרוב זה קרה כאשר אמי חשה שלא בטוב. פעם בירושלים הלכנו לסדר ציבורי ופעם, כשעברנו לתל אביב, נסענו בפסח לכפר המכביה, שם הופיעו שני השמוליקים – רודנסקי וסגל, בתוכנית בידור בתום הסדר ואורח הכבוד היה ראש עיריית רמת-גן המיתולוגי, אברהם קריניצי ורעייתו. שנה אחת היינו אצל בת דודתי בקיבוץ לביא ושנה אחת היינו אצל הורי גיסתי, שמוצאם מפרס ואבי, שאל את הרב, כיצד לנהוג עם הקטניות המוגשות. הרב השיב – "אל תלבין את פניו של המארח".

כשאסב הלילה לשולחן הסדר אצל חברים, עמם אנו נוהגים לפסוח מדי פעם, אזכור את הטעמים והמנגינות של פעם. חלק מן המנגינות כבר הונחלו למשתתפי הסדר הזה בפסחים קודמים וכמה מן הטעמים עברו בעזרת בישוליה הנהדרים של רעייתי. לשנה הבאה בעוד סדר.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ׳¡׳¨׳ ׳” ׳™׳’׳׳œ  On אפריל 19, 2008 at 12:35 am

    ברטה פינברג שהביאה פסנתר לראשון לציון כשלא היה שם כלום כי היא סבתך וכל סיפור חיההמטורף

  • יוסי  On אפריל 19, 2008 at 12:35 am

    תאור יפהפה!

  • דפנה לוי  On אפריל 19, 2008 at 3:34 am

    הצלחת לעלות גם בי ניחוחות נפלאים מימים אחרים🙂

  • דני בלוך  On אפריל 19, 2008 at 8:13 am

    באיזה הקשר עבדת על דמותה של סבתי ברטה פיינברג?אם אתה זקוק לעזרה – אשמח

%d בלוגרים אהבו את זה: