30 שנה ל"שלום עכשיו" בלא סיבה למסיבה

 

תנועת שלום עכשיו חגגה בחודש שעבר 30 שנה להיווסדה. בצער רב עלי לקבוע כי לא היתה לה סיבה למסיבה. נכון במלל ובסיסמאות התקבלו בציבור כמה מעמדותיה של התנועה – גם בימין הלא קיצוני ברור כי רעיון ארץ ישראל השלימה אינו ישים וכי ביום מן הימים ניאלץ להיפרד מרוב השטחים לטובת מדינה פלסטינית. אלא שהרוב בממשלה, בכנסת ובציבור אינו מתנהג לפי הרוח של תפיסה זאת. המעשים בשטח הם יותר של "התנחלות עכשיו" ופחות של "שלום עכשיו".

 

מאז תום מלחמת ששת הימים היו אישים וקבוצות, פוליטיות וחוץ פרלמנטריות, שיצאו נגד התפיסה של א"י השלימה בין מטעמים רעיוניים וחברתיים ובין מטעמים פרקטיים, דמוגרפיים, בינלאומיים. בין האישים הפוליטיים יש לציין את בן-גוריון, לבון, בן-אהרון, לובה אליאב, יגאל אלון, אבא אבן, פנחס ספיר, יצחק רבין ושמעון פרס, אם כי רק מ- 1977. לכך יש להוסיף את אנשי מפ"ם ומר"צ, אורי אבנרי. הקבוצות היו חוג ארץ הצבי של לובה אליאב, שלום וביטחון, המועצה לשלום ולביטחון, ארגוני זכויות אדם, בצלם, נשים בשחור ועוד. שלום עכשיו היתה עוד קבוצה. בתקופות מסוימות היא הובילה את המאבק – בעניין סברה ושתילה, למשל. אך בתקופות אחרות רישומה היה קלוש למדי והיא אינה הקבוצה המובילה היום.

 

באותן נקודות שבהן ניתן היה לנסות ולחולל מפנה ממשי היא לא נראתה בשטח. בראשית התקופה היא לא היתה קיימת. בימים שבהם ממשלת גולדה-גלילי-דיין עשתה את כל הטעויות האפשריות גם בתחום המדיני היו רק מעטים שניסו לפעול אחרת – מכתב השמיניות, לובה אליאב וקבוצתו. ההפגנות נגד גולדה –דיין אחרי דו"ח אגרנט הונהגו על-ידי קואליציה חוץ פרלמנטרית שדעכה אחרי שהצליחה במשימתה. בינתיים תנועת המתנחלים התארגנה והצליחה לקבוע עובדות במקומות שלא היו מוסכמים על מפלגת העבודה.

 

עד עליית הליכוד לשלטון ההתנחלות היתה תופעה רופפת למדי וניתן היה לפנות את ההתנחלויות למען הסדר שלום. אבל ההיפך קרה. אמנם פונו ההתנחלויות מן השטחים שהוחזרו למצרים אבל אריק שרון בנה התנחלויות בגדה בתכנון שבכוונתו היתה למנוע אפשרות מימושה של תכנית אלון.

 

וכך נמשך התהליך כמעט באין מפריע בכל הממשלות, יהא הרכבן אשר יהא – עבודה, ליכוד, קדימה. פרט לתקופות קצרצרות לא נפסק מעשה ההתנחלות. אריק שרון בגוש קטיף חש כיצד הגולם קם על יוצרו. שלום עכשיו לא עשתה יותר מגופים אחרים, בצלם, למשל, כדי לעצור את תנופת ההתנחלות. אפילו בימים האחרונים לא שמענו את קולה של השרה יולי תמיר בעד גישה שונה לביקורו של הנשיא לשעבר, ג'ימי קארטר. בנושא זה לא שמענו מפיה דעה שונה מזו של חבר נכבד לשעבר ב"שלום עכשיו", חבר הכנסת ד"ר יובל שטייניץ.

 

היום ברור לכל שבכל הסכם שלום הגרעין המרכזי של ההתנחלויות הוא מעשה בלתי הפיך. לא מפני שהוא משרת עניין ביטחוני חיוני אלא מפני שהוא קיים. אז מכל הצדדים מדברים על גושי התנחלויות שיישארו על בסיס חילופי שטחים ואילו ישובים קטנים ומבודדים יפונו. האם זה יהיה תהליך קל או אפשרי לביצוע? לפי כל תרחיש של הרכב הכנסת הבאה הדבר מוטל בספק, גם אם נגיע להסכם משביע רצון מבחינת הרוב בישראל. ועל הגולן עוד לא דיברנו.

 

כדי שהסכם כלשהו יהיה בר-ביצוע יש צורך בפעולה מקדימה ממושכת בשטח – הקפאה אמיתית של ההתנחלויות הקיימות, בלא יוצא מן הכלל. צמצום רציני של כל התקציבים המופנים עניינים אזרחיים בשטחים. פינוי כל מה שאינו חוקי.

 

לכך יש להוסיף את שני כשלונותיה העיקריים של תנועת שלום עכשיו: כלפי פנים היא לא הצליחה להפוך מגוף אליטיסטי מצומצם לתנועה רחבה. היא לא הצליחה לשכנע את הפריפריה החברתית והגיאוגרפית שהשטחים קדמו להם בסדר העדיפויות הלאומי וניתן היה לשנות את פני הדברים אילו היה לחץ מספיק מצד ציבור גדול. היא לא הבינה שאי אפשר לנתק את נושא השלום מן  האידיאולוגיה החברתית-כלכלית, זכויות האזרח ועצמאות מערכת המשפט, זכויות העובדים והיחס לפליטים ולעובדים זרים. הכמיהה שלנו לשלום על בסיס עקרון החלוקה נובעת לא מ"יפיות נפש" והבנת יכולתנו הביטחונית והבינלאומית אלא מתפיסה חברתית מקיפה המבינה את סכנת ההשחתה של חברה השולטת על עם אחר בניגוד לרצונו, כפי שהבינו לפני ארבעים שנה לבון, בן אהרון, ישעיהו ליבוביץ' ולובה אליאב.

 

הכישלון השני הוא כלפי הצד השני – אין תנועת "שלום עכשיו" מקבילה בקרב הפלסטינים או בעולם הערבי, גם בארצות שבהם השליטים החליטו מטעמים מדיניים שכדאי להגיע לשלום או לרגיעה או ליחסים כלכליים עם ישראל.

 

אילו הצליחה "שלום עכשיו" בהרחבת בסיסה בארץ ובהנעת תנועה מקבילה אצל הערבים בשטחים ובאזור כי אז היתה לה סיבה למסיבה. במצב הנוכחי האירוע הוא יותר בבחינת "יורצייט" והמסיבה נערכת מן הסתם במקום אחר.

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • צבי גיל  ביום מאי 1, 2008 בשעה 8:49 pm

    באחד המפגשים ב"משכנות" התוודה אורי אבנרי כי אכן התנועה דברה אל חלקים רבים בציבור אך ההנהגה שלה לא מיצתה את התנופה. היא לא הלכה אל הציבור,וחיכתה שהציבור יבוא אליה.

  • שרגא  ביום מאי 1, 2008 בשעה 9:42 pm

    הנושא של חוסר התגובה הערבית גם ובייוד בקרב ערביי ישראל פגע קשות בשלום עכשיו ודומיה. אבל גם מי שהבין זאת נמנע מלעשות דבר מה בנדון. שאורי אבנרי בכבודו ובעצמו לא השקיע ולו שעה בצדק חברתי אמיתי שיטתי מתמיד,לא מחפש סנסציה של שחיתות פה וגנבות שם אלא כבונה ומארגן, והוא עוד מדבר. תמיד אבל תמיד תנועות שלום יעילות חיברו עצמן לגופי צדק חברתי. הסיבה ברורה. רוב האנשים קלים להסתה ושטיפת מוח קסנופובית. הבהמיות הימנית הממוצעת היא מאפיין של רוב האנשים ברוב חברות האנוש. הבטחה שהשמאל יגן עליהם חברתית עזרה לכוונם אל השלום. כאן גם האהדה לעניין הפלשתיני דחתה את ההמון הקסנופובי מכל דבר שנקשר באורי אבנרי ודומיו.מישהו היה צריך להסביר ושוב פעם להסביר להיכן הולכים כספי המיסים ומה קורה בהתנחלות ובנין המדינה הדו לאומית על ידי המנחלים.זה לא נעשה.

  • איריס  ביום מאי 1, 2008 בשעה 10:55 pm

    למרבה הצער

  • גולדלבט משה  ביום מאי 2, 2008 בשעה 12:32 pm

    אני יודע שהבון טון לאחר מלחמת יום כיפור לתלות את כל האסונות בממשלת גולדה-דיין-גלילי. אני סבור שתפיסה זו על אף שהיא אברן הראשה
    בבניין תפיסת השלום של השמאל אין לה יסוד
    לא הייתה אופציה לשלום עם מצרים ועם העולם הערבי לפני מלחמת יום כיפור. השגיאה המהותית הייתה אי הסכמה לנסיגה חלקית ופתיחת תעלת סואץ-בכך היה נוצר גורם העשוי למנוע מלחמה
    השלום עם מצרים התאפשר לאחר שמצרים ערקה ממחנה הגוש הסובייטי למחנה המערב-תהליך שהחל לפני יום כיפוקר והושלם למעשה מיד לאחר נמלחמה. שלום עם ירדן התאפשר בגלל שירדן נמנית עם הגוש המערבי ואינה מסכנת אינטרסים פלשינאים או סורים הדיבורים על שלום עם סורעה בטרם הוברר כי היא עורקת מהציר האסטרטגי שלה עם איראן הוא הבל לרעות רוח. ארצות נברית לא תאפשרלנו ובצדק להיכנס למהלך אווילי כזה
    ובאשר לשלום עם הפלשתינאים-נדמה לי שבכל זאת גולדה צדקה בכך שאין עם פלשתינאי-אני לא ראוה כל אפשרות לכך ללא קשר לשאלת ההתנחלויות

  • דני בלוך  ביום מאי 2, 2008 בשעה 3:26 pm

    לפני יום הכיפורים האופציה לא נבדקה ביסודיות לא הצעות נציג האו"ם יארינג, לא תכנית דיין לנסיגה חלקית ועוד. כל ניסיון לבדוק ממשית – נדחה על-ידי גולדה ובמקום זאת הוקמה ימית. יכול להיות שהבדיקה והמו"מ לא היו מעלים דבר אבל שווה היה לבדוק. במקום זאת ננעלו בקונצפציה ולא ראו את סימני המלחמה באופק. גם עכשיו – אינני יודע אם יש סיכוי להסדר עם הפלסטינים או עם סוריה אבל כדאי לעשות כל מאמץ כדי לבדוק. הגישה שלך היא הגישה של גולדה וחבריה שהמיטה עלינו אסונות. אני מעדיף את הגישה של בגין ורבין שבדקו אם אפשר ומצאו כי אפשר להגיע להסדרים עם מצרים.

  • גולדבלט משה  ביום מאי 2, 2008 בשעה 5:35 pm

    ביחס לנסיגה החלקית בסיני ברור וכך כתבתי שזו החמצה-אבל לא בגלל השגת שלום אלא מניעת מלחמה.
    באשר לבגין-כשבגין פנה לברור אמיתי זה היה לאחר הסכם הביניים בסיני ולאחר שמצרים הייתה במחנה האמריקאי-
    כשאראה תפנית אסטרטגית של סוריה אשנה את דעתי-אם תהיה תפנית כזו היא תהיה במגעים בין סוריה לארצות הברית

  • שרגא  ביום מאי 2, 2008 בשעה 8:41 pm

    גם בתוך כל המגבלות שמר גולדבלט מעלה ואני מקבל, באמת, את רובן, ישראל יכולה וצריכה לדבר שלום ולנהוג בעמדה מפשרת. העולם אינו מטומטם, ראה למשל שאין תגובה קשה לסגר הישראלי לאחר שמסתבר שיש אמת בעמדת ישראל והחמאס משחק משחק מלוכלך בנושא ההסגר והכביכול רעב. ראה למשל את השתיקה הרועמת של העולם מול עלילת הכזב של קרקטר על רעב בעזה. כפי שאמרה היום שרת המדינה של ארה"ב, זה המון המון פרטים קטנים. לירוק על פוליטיקאים גרמנים בחברון כשחילים ישראליים עומדים מהצד ושותקים בודאי הנו מעשה מזיק.גם ההתנחלויות הפראיות, גם עושק פועלים פלשתינים, עוול זועק לשמים, אינו מועיל לכלום.כאן הרווח הנו של מנוולם יחידים והנזק הנו של כל ישראל..

%d בלוגרים אהבו את זה: