דברים בעצרת לזכר קרבנות הטרור בראשון לציון

בראשון לציון מתקיים כל שנה טקס לזכר חללי פעולות האיבה בני ראשון לציון ותושביה. בטקס שנערך ביום חמישי ה – 29 במאי ליד מצבת הזכרון לקרבנות הטרור נתבקשתי לשאת דברים בשם המשפחות. להלן הדברים:

 

קשר הדמים וההקרבה הוא המקשר בין כולנו לבין ראשון לציון, המושבה והעיר. על לוח הזיכרון המרגש הזה נפגשים ביחד 43 גברים, נשים, נערים, נערות וטף, מי שנהרגו בפעולות איבה ברחבי הארץ ובעולם ובתקופות שונות לפני קום המדינה וב- 60 שנות קיומה. כולם היו שוחרי שלום, כולם היו אנשים תמימים ושלווים שרק רצו לטייל, לבלות, ליהנות, ללכת לעבודה או ללימודים, או כמו במקרה של אמי – להגיע לחתונת בנה.

 

אני שונא את הביטוי – חפים מפשע, שבו מכנים לעתים בתקשורת ובציבור, נפגעי פעולות איבה. כאילו האחרים, הם חלילה פושעים. כל הנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה לא רצו במלחמה ובמערכה. הם לא חינכו או חונכו לפעולות התאבדות לשם רצח והרג, הם לא יצאו עם חגורות נפץ לגופם, לא עם מטעני חבלה ברכבם, לא עם סכין, אקדח או רובה בידם למטרת הרג ורצח. הם לא קבעו בסיסים ומשגרים בלב אוכלוסייה וליד בתי ספר ובתי חולים. הם רוצים ורצו לחיות בשלום ולהגיע הביתה בשלום, הם קיוו שאולי יום יבוא וכל המנהיגות הערבית תתכנס תחת האמירה המשותפת של בגין וסאדאת – לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים.

 

כולם ראו בישראל את ביתם ומולדתם ואת ראשון לציון כעירם. בראשון לציון נתקלו אנשי העלייה הראשונה בפעולות איבה ונאלצו להתגונן בפניה. אחי – סבי ישראל לוליק פיינברג ובנו אבשלום פיינברג היו בין הראשונים שהבינו כי המדינה לא תינתן לנו על מגש של כסף. המאבק יגבה מחיר דמים לא קל, אך כמאמר הנביא – בדמייך חיי.

 

משפחת אמי, משפחת ברטה ויוסף פיינברג, גורשה מראשון בגלל המרד נגד הברון רוטשילד. כבר אז היו בעיות של הון ושלטון. אבל היא תמיד ראתה את ראשון לציון כביתה, כמקור שורשיה. ספר ראשון לציון שכתב דוד יודולוביץ' במלאת 60 שנה למושבה ניצב בארון הספרים בביתנו לצד התנ"ך. כשהוסר המצור על ירושלים בתש"ח וניתן היה לנסוע לשפלה היא לקחה אותי קודם לראשון לציון ואצל קרובינו, משפחת בלקינד במושבה, נדהמתי לראות חלב, ירקות, פרות וביצים בשפע פרי תנובת משקם.

 

אם היא רואה אותנו מלמעלה היא בוודאי מלאת גאווה על ששמה מונצח כאן בראשון לציון הגדולה והמשגשגת. היא יושבת שם עם בני דודיה, המונצחים גם הם במצבת הזכרון – אבשלום פיינברג, שנהרג ב- 1917 ומאיר בלקינד שנרצח בפרעות תרצ"ח 1938.

 

האירוניה של הגורל היא שכאשר אביה, יוסף פיינברג, יצא לחפש אדמה לקנות לחלוצים הראשונים, הציעה לו הקהילה היהודית בעזה חלקת קרקע באזורה, כן היתה קהילה יהודית בעזה במאה ה-19, אך העיסקה לא יצאה לפועל ובמקומה נרכשו אדמות ראשון לציון. מי יודע מה היה קורה לו הוקמה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה בחבל עזה דווקא?

 

אך ההיסטוריה חשבה אחרת. כאן באדמות אלו התיישבו ובבית הוריה התארח נפתלי הרץ אימבר ועל פסנתרה של ברטה, התאים האיכר שמואל כהן , מנגינה לשיר שהיה להמנוננו הלאומי – התקווה. כל אימת שהיתה שומעת אמי את התקווה היו דמעות זולגות מעיניה. כשנשיר כולנו את התקווה בתום הטקס היא מן הסתם תזיל דמעות, של עצב אך גם של גיל, על המדינה שכה אהבה החוגגת 60, ועל ראשון לציון שהיתה לאחת הערים הגדולות והמובילות.

 

אנו זוכרים היום את נפגעי פעולות האיבה בתקווה שלא נצטרך לחקוק עוד שמות בסלע הזיכרון, וכי הדמעות בעתיד יהיו דמעות שמחה ואושר בלבד. כדברי הנביא ישעיהו:

 

הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ, אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה–אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי  On מאי 30, 2008 at 8:56 pm

    תודה!

  • ארנון  On יוני 1, 2008 at 12:01 pm

    המשפט שהכנסת בסוף הוא בדיוק מתוך ההפטרה שלי שלמדתי מפי סבי אהרון ז"ל.

  • יגאל  On אוגוסט 31, 2008 at 1:37 am

    באמת לא שמתי לב לטעות הזו , "חפים מפשע" באמת משפט פוגע , כאילו השאר הם פושעים ולא חפים
    מכבסת המילים של התקשורת ידועה מאוד
    אבל מי שמעמיק כמוך מגלה לי עוד מילים מכובסות. ומטעות

%d בלוגרים אהבו את זה: