מספר פעמים כתבתי בט' באב כי הוא עבורי יום שמחה ולא יום אבל. הסכמתי עם אותם אנשים מעטים בציונות הדתית, ואבי ז"ל בתוכם, שסברו כי אחרי קום המדינה אין מקום עוד ליום אבל לאומי על חורבן הבית, בוודאי מאז 1967 כאשר "הר הבית בידינו". שמחתי שבית המקדש לא יוקם מחדש, שכן: מה נעשה עם הקרבת הקורבבנות? ומי יהיה הכהן הגדול? אשכנזי או ספרדי? מש"ס, המפד"ל או האגודה? ומי יזכה במכרז לבניין בית המקדש? ומי ירוויח מהתיווך והמעכריות?
הבוקר ב"הארץ" קראתי מאמר מעניין ומרשים של סטף ורטהיימר בכותרת "רצון מוזר: לצום בט' באב":
http://new.haaretz.co.il/hasite/spages/1010050.html
המאמר בהחלט מעורר מחשבות והרהור מחודש בנושא. בכל מקרה הוא מראה שאולי אין מקום לצום בט' באב אבל יש סיבות רבות להתאבל בו.
נ.ב. 
תגובות
שים לב שהמסקנה שאתה מסיק ממאמרו של ורטהיימר הפוכה מהכותרת והמסקנה שלו: לצום בט' באב.
מבלי להתייחס לפוסט (שהוא מעניין ) עצם זה שיש התיחסות ליום הזה שהוא בעצם יום לאומי יותר מדתי ,ההיתיחסות והיזכור חשוב .
אני חשבתי שהוא רוצה לצום על הפערים החברתיים, ועל תנאי העבדים של השכירים, על הפנסיות המצחיקות של פועלי הייצור במפעלים…
הוא לא אמר שהוא בהכרח צם..