להתאבל בט' באב

מספר פעמים כתבתי בט' באב כי הוא עבורי יום שמחה ולא יום אבל. הסכמתי עם אותם אנשים מעטים בציונות הדתית, ואבי ז"ל בתוכם, שסברו כי אחרי קום המדינה אין מקום עוד ליום אבל לאומי על חורבן הבית, בוודאי מאז 1967 כאשר "הר הבית בידינו". שמחתי שבית המקדש לא יוקם מחדש, שכן: מה נעשה עם הקרבת הקורבבנות? ומי יהיה הכהן הגדול? אשכנזי או ספרדי? מש"ס, המפד"ל או האגודה? ומי יזכה במכרז לבניין בית המקדש? ומי ירוויח מהתיווך והמעכריות?

הבוקר ב"הארץ" קראתי מאמר מעניין ומרשים של סטף ורטהיימר בכותרת "רצון מוזר: לצום בט' באב":

http://new.haaretz.co.il/hasite/spages/1010050.html

 

המאמר בהחלט מעורר מחשבות והרהור מחודש בנושא. בכל מקרה הוא מראה שאולי אין מקום לצום בט' באב אבל יש סיבות רבות להתאבל בו.

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אורי  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 1:22 pm

    שים לב שהמסקנה שאתה מסיק ממאמרו של ורטהיימר הפוכה מהכותרת והמסקנה שלו: לצום בט' באב.

  • רות משוב  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 1:31 pm

    מבלי להתייחס לפוסט (שהוא מעניין ) עצם זה שיש התיחסות ליום הזה שהוא בעצם יום לאומי יותר מדתי ,ההיתיחסות והיזכור חשוב .

  • הצועד בנעליו  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 5:30 pm

    אני חשבתי שהוא רוצה לצום על הפערים החברתיים, ועל תנאי העבדים של השכירים, על הפנסיות המצחיקות של פועלי הייצור במפעלים…

  • דני בלוך  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 6:33 pm

    הוא לא אמר שהוא בהכרח צם..

%d בלוגרים אהבו את זה: