אהוד אולמרט יוצא מן ה"ארון" המדיני

 

בערב ראש השנה החלו חגיגות השמצת אולמרט של הבלוגרים והטוקבקיסטים מן הימין, לאחר דברי ראש הממשלה המתפטר, אהוד אולמרט, על תום חלום ארץ ישראל השלמה ועל הכורח לוותר על השטחים, כולל ויתורים בירושלים. אני, כידוע, אינני נמנה על חסידי אהוד אולמרט וגם דבריו בענייני השטחים, התואמים כיום את השקפותי, שלא השתנו מאז קיץ 1967, לא הופכים אותי לחסיד רטרואקטיבי שלו. אני מאמין שהחלטה מהותית בעניין עתיד המדינה והשלום תתקבל כאשר בראש המדינה ניצבת מנהיגות אמינה וישרה, ברת לבב ונקיית כפיים. אני גם משוכנע שממשלה בכנסת הנוכחית יכולה לנהל משא ומן מדיני אבל הכרעה סופית על עתיד הגבולות יכולה להתקבל רק לאחר בחירות חדשות.

בינתיים, מי שקורא את התגובות נגד אולמרט, באתרי האינטרנט המתלהמים, אינו יכול שלא לחוש רגש בחילה מול האלימות וגסות הרוח המילולית של הימין הקיצוני, אלימות המכשירה את הקרקע לפעילויות מסוג זו שכוונה נגד פרופ' זאב שטרנהל. לא תמצאו סגנון כזה בתגובות השמאל נגד הימין. אגב, חלק מן התגובות נכתבו בימי החג והשבת כך שאנו למדים שיש גם ימין קיצוני חילוני.

 

יציאתו מהארון של אולמרט איחרה בקרוב ל- 40 שנה. בימים ההם הוא היה שותף, ביחד עם פטרוניו הפוליטיים, שמואל תמיר ואליעזר שוסטק, בקביעת הסיסמא: "שטח משוחרר לא יוחזר". היו אלה ימים של ליקוי מאורות גם בגלל קיום ממשלת האחדות הלאומית עם בגין אך בעיקר בגלל האיחוד בין מפא"י לאחדות העבודה והמריבות בינן לבין רפ"י והקרב הסמוי על ירושת אשכול בין יגאל אלון למשה דיין שבו ניצחה, כידוע, גולדה מאיר.

 

רבים שוכחים, או לא יודעים, כי ההבדל האידיאולוגי העיקרי בין מפא"י לאחדות העבודה היה בשאלת א"י השלימה. בעוד מפא"י, בהנהגת בן-גוריון, קיבלה את עקרון החלוקה וחתרה להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל העדיפה אחדות העבודה את מימוש חזון ארץ ישראל השלמה אפילו על פני הקמת מדינה בחלק מן הארץ והיתה מוכנה להסכים למדינה דו-לאומית בארץ ישראל. לאמיתו של דבר אנשי אחדות העבודה, למעט יצחק בן-אהרון, הם שעמדו בברית עם הימין בהקמת התנועה למען ארץ-ישראל השלמה ובייזום מפעל ההתנחלויות, כשאליהם מצטרפים בהמשך אריק שרון ורחבעם זאבי, בצבא ומחוצה לו.

 

יגאל אלון נקרע אז בין הבנתו הפרגמטית את הכורח בחלוקת הארץ לבין נאמנותו השבטית לתנועת אחדות העבודה בהנהגת טבנקין וגלילי. התוצאה היתה בתכנית אלון שניסתה לרבע את המעגל. היה בה אלמנט חיובי של עמדת פתיחה במשא ומתן עם ירדן שיכול היה להסתיים בפשרה טריטוריאלית סבירה אך הברית הבלתי-קדושה של חרות, הקיבוץ המאוחד ומתנגדי אלון ברפ"י ובמפא"י.

 

כמה מאבות תנועת העבודה ואנשי הרוח הבולטים שלה הבינו כבר אז את הסכנות שבהחזקת השטחים – בן-גוריון, פנחס לבון, בן אהרון, לובה אליאב, יעקב חזן. היו שהציעו נסיגה חד-צדדית, תוך קביעת גבול ביטחון מינימלי והחזרת השאר למי שהחזיק בהם לפי הסכמי שביתת הנשק – הגדה לירדן, הרצועה למצרים. ממשלת האחדות החליטה על נכונות להגיע להסכמי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי, אך השאירה פתוחה את שאלת הגבול עם ירדן. אמנם, פה ושם, הוצגה בפני חוסיין תכנית אלון, אך הודגש כי זו תכנית פרטית, בלתי מחייבת.

 

אני מניח כי החזרת השטחים אז, לפני כ-40 שנה היתה קלה יותר. ניתן לומר כי רבים היו משוכנעים שהעולם יחייב אותנו להחזירם, כפי שעשה לאחר מבצע קדש ב – 1956. אלא שהסרוב הערבי, שבא לידי ביטוי בשלושת הלאווים של ועידת מנהיגי ערב בחרטום, בירת סודן, והישגי הדיפלומטיה הישראלית בניצוחו של שר החוץ, אבא אבן, שהניבה את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, דחו את הצורך בהכרעה לשנים רבות.

 

בניתוח היסטורי  ניתן לחלק את האשמה בין הסרוב הערבי, קוצר הראות הישראלי והעדר מעורבות מספקת של ארה"ב ומדינות אירופה, שעסקו יותר בכיבוי שריפות מאשר בטיפול שורש של בעיות המזרח התיכון. דומה כי כיום אנו חוזרים לנקודה שבה מתחייבת הכרעה ממשית. המערכת הבינלאומית רוצה בפיתרון, העולם הערבי המתון מאמין כי הסדר עם ישראל יחזק אותם ואת המאבק שלהם נגד "ציר הרשע" של אירן והקליינטים שלה. מבחינת ישראל הרי ברור לרוב השפוי שהזמן אינו פועל לטובתנו וכי עדיף להגיע לפתרון סביר עכשיו, מעמדת כוח וביטחון עצמי ולא מאוחר יותר מעמדה של חולשה ופניקה..

 

אולמרט הבין זאת מאוחר מדי מבחינתו אך מצבו הפוליטי והמשפטי אינו פוסל את ההתייחסות החיובית לדברים הנכונים שאמר. ההיסטריה של המגיבים נובעת מכך שגם בימין מבינים שאכן נגוז חלום ארץ ישראל השלמה ויש צורך בברור פנימי אמיתי ונוקב על הקווים האדומים שלנו: ביצוע ההסדר בשלבים, קביעת הסדרי ביטחון מוצקים, הסדר מיוחד בירושלים לגבי המקומות הקדושים, חילופי שטחים כדי לשמור על גושי ההתיישבות העיקריים בריבונות ישראל והסכם אזורי בענייני המים.

 

מי שקורא את הערות הימין הקיצוני נוטפי הארס והשטנה וכינויי הגנאי שלהם כלפי השמאל יכול לחשוב שהם מבטאים את דעת הרוב. אך האמת היא שיש רוב ברור בכנסת ובעם נגד תפיסת הימין הקיצוני. גם אם נביא בחשבון רק את המפלגות הציוניות נקבל גוש ברור של קדימה, העבודה, הגמלאים ומר"צ, המונה 60 ח"כים. להם מתווספים ש"ס ויהדות התורה – 17 ח"כים שרבניהם מעדיפים הסדר שלום של פשרה בתנאים מסוימים. גם בתוך המפד"ל ישנו עדיין חלק מתון ואף הליכוד אינו בהכרח מונוליטי בנושא זה.

 

לכן, על אף כל ההתקפות המילוליות והפיזיות יש לחזור ולהבהיר שמחנה השלום מייצג את רוב הציבור בארץ. אין למחנה זה סיבה להתגונן מתוך עמדת נחיתות ועליו לתמוך בכל ממשלה שתלך בדרך ההידברות הרצינית וחידוש אמיתי של תהליך השלום.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דני בלוך  On אוקטובר 7, 2008 at 12:46 pm

    אבא אבן דיבר על גבולות אושוויץ בזמנים אחרים כאשר חשש מכפיית נסיגה בלא שלום כפי שקרה בקדש. הוא היה בעד שלום לפי 242 עם תיקונים קלים והסדרי ביטחון רציניים. התמימים הם אלה שחושבים שניתן סתם ככה להחזיק בכל השטחים.

  • יוסי  On אוקטובר 7, 2008 at 2:30 pm

    בסוף דבריך אתה מדבר על "חידוש אמיתי של תהליך השלום".
    אבל אני מניח שאחרי הכל ולמרות הכל אתה מתנגד למימוש של מה שקרוי זכות השיבה.
    כדי שהחידוש של תהליך השלום אכן יהיה אמיתי צריך, כידוע, שניים לטנגו הזה.
    האם עד היום שמעת פלסטינאי אחד – אחד בלבד – שמדבר על ויתור על זכות השיבה?
    אין סיכוי. כי מי שידבר על ויתור כזה לא יראה את אור היום בבוקר שלמחרת.
    הפלסטינאים מעולם לא ויתרו – בוודאי לא בפומבי – על מה שהם מגדירים "הזכויות הלגיטימיות" (בערבית: "אל-חוקוק אל-משרועה"), שזה שם קוד לזכות השיבה.
    והשאלה היא למה לזלזל בכמיהה ובשאיפות שלהם? למה לא לתת להם קרדיט שהם גם מתכוונים למה שהם אומרים?
    אין לי בעייה עם מי שטוענים שההתנחלויות הן אסון ויש לפנותן – הן כדי שלא תהיה כאן בוסניה, והן כדי שלא ניגרר שלא מרצוננו למדינה דו לאומית.
    אבל יש לי בעייה עם מי שאומר שבצד השני של המשוואה הזו יש פשרה ויש שלום.
    יציאה מהשטחים היא מספיק לגיטימית לצרכים הנ"ל, ואין צורך לרמות – בוודאי לא את עצמנו – שבסופה של היציאה מצפה לנו סולחה.

  • דני בלוך  On אוקטובר 7, 2008 at 3:49 pm

    אני שמעתי וקראתי על לא מעט פלסטינים שמוכנים לניסוח הסכם הדדי שמשמעותו – לכל אחד משני העמים זכות שיבה למדינתו. בינתיים גם אנחנו לא ויתרנו על זכות השיבה לנחלת אבותנו. לכן אני מציע שלא לחזור על טעויות 40 השנה האחרונות ולא לקבוע תנאים מוקדמים. ברור שישראל לא תחתום על הסכם שישאיר לפלסטינים את זכות השיבה והטרור. הבה ננהל קודם משא ומן רציני ונראה לאן נגיע ולא נקבע מראש שהתהליך לא יתקדם בגלל סיבה זו או אחרת.

  • חיים שיבי  On אוקטובר 7, 2008 at 4:09 pm

    על איזה חזון ארץ ישראל השלמה מדברים? פלשתין נמצאת בצד השני של הרחוב בשכונה שלי. מול הבית. גם דרעי יקיר השמאל לא רוצה לראות קסאמים עפים משם. גם אני לא. אני משער שגם אתה בארון הזה.

  • גולדבלט משה  On אוקטובר 7, 2008 at 4:49 pm

    אם העמדות הללו הן עמדותיך מאז 1967 אזי בחלק נכר מהתקופה היית במיעוט במפלגת העבודה. איני סבור שעמדות אלו הן עמדות רוב הציבור בישראל אבל על כך יש ללכת לבחירות.
    אני מכיר בכך שעמדותיך כיום די דומיננטיות במחנה העבודה – מרצ וזו הסיבה שאנשי תנועת העבודה-כמוני-כבר לא ימצאו בה יותר את מקומם.
    מעבר לכך- כל ההתפתחויות שאירעו לימדו אותנו כי התפיסה הבסיסית השוללת שתי מדינות בין הים לירדן הייתה ונותרה תפיסה נכונה. תוכנית אלון הגורסת שליטה על בקעת הירדן היא נכונה ומתחייבת גם היום. האופציה הירדנית שכולם קברו מכבר תקום לתחייה -אם לא נתנהג בצורה מופקרת

  • מישהי  On אוקטובר 7, 2008 at 5:40 pm

    אהוד אולמרט ניהל בשקר גס את הממשלה בלי קשר לבעיות המשפטיות הסבוכות שלו. הוא קיבל בדרך גורלית זמנית מאוד את התואר המכובד, מסתבר שקדימה היא לא אופציה לימין ושמאל, היא רק החלום הזחוח של אריק שרון.

    בשיח עם הערבים ובלי השיח איתם אין שמאל ואין ימין, לא שווים כלום, גם לא קדימה ואחורה.

    זה או לחיות פה עם הקשיים או לרדת מפה, לברוח, לעזוב ולהגר בחזרה. אין פתרון ולא יהיה פתרון!

    ימין ושמאל כמו חול וחול, עוד אף פוליטיקאי לא הצליח לשנות בישראל משהו, גם הבאים בתור לא יצליחו, גם העיתונות לא תצליח, הצעקנות משני המחנות לא תעזור לאזרחי ישראל, בסופו של דבר
    ואם נצליח לשרוד פה איכשהו,כן יתרחש מיזוג ותהיה פה מדינה אחת לשני עמים.
    .

  • דני בלוך  On אוקטובר 7, 2008 at 6:21 pm

    תכנית אלון לא דיברה על הפתרון המדיני אלא הבטחוני והשאירה את שתי האופציות – הירדנית או הפלסטינית – פתוחות. גם לטעמי היה עדיף ללכת באופציה הירדנית כאשר היתה אפשרית וזו הטעות הגדולה של מפלגת העבודה. הלוואי ואפשר יהיה להחיותה אך ברור שזה לא אפשרי כבר בגבולות תכנית אלון.

  • נועם  On אוקטובר 8, 2008 at 12:35 pm

    לא התכוונתי לפגוע, פשוט הנושא כואב לי יותר מדי.

    שנה טובה.

  • דני בלוך  On אוקטובר 8, 2008 at 2:04 pm

    שנה טובה וגמר חתימה טובה

%d בלוגרים אהבו את זה: