הניצחון של אובמה – טוב לאמריקה, לעולם וגם לישראל

לפני ימים אחדים כתבתי את הבלוג הזה:

 

כל הסימנים מצביעים על ניצחון לאובמה בבחירות לנשיאות בארה"ב. אמנם, כל סוקר משאיר מרווח מסוים לטעות, שמא, אולי, אבל נראה שכל הסקרים מראים כיוון אחד ברור' לא רק בתוצאה המצרפית אלא גם במספר האלקטורים מ- 50 המדינות ומחוז וושינגטון הבירה. תהיה זו סנסציה מרעישה אם אובמה לא ייבחר.

 

בנוסף, נראה כי הפעם תהיה למפלגה הדמוקרטית הצלחה סוחפת. לא רק נשיא וממשל אלא גם רוב ברור בסנאט ובבית הנבחרים. השיטה האמריקנית בנויה על מערכת של איזונים ובלמים ויכול שיהיה נשיא שלמפלגתו אין רוב באחד או בשני בתי הקונגרס. בשיטה האמריקנית, לטוב ולרע, לא ניתן להחליף נשיא מכהן בהצבעת אי- אימון, אלא במקרה חריג של מעשה פשע, ואין שום אפשרות להקדים את הבחירות לנשיאות או לקונגרס. האמריקנים בנו מערכת של תקדימים ונוהלים כיצד להמשיך ולתפקד במצבים של לעומתיות בין הבית הלבן לבין גבעת הקפיטול. לפעמים זה עובד, אך לא תמיד. לכן, המנהגים מאפשרים עבודה שוטפת אך מונעים רפורמות או הכרעות בעניינים חשובים.

 

בעייה נוספת למימשל ולמפלגת הרוה היא שבסנאט לא מספיק תמיד רוב פשוט. מפלגת המיעוט יכולה לבלום בפיליבסטר החלטות, כמו מינוי פקידים בכירים, שופטים ושגרירים וכן דברי חקיקה, אם יש לה יותר מ- 40 סנטורים. מפלגת הרוב יכולה לתפקד באין מפריע רק אם יש לה 60 סנטורים. אבל יש לא מעט חריגים שכן בקונגרס אין משמעת סיעתית, אלא בעניינים של פרוצדורה פנימית – מינוי ראשי ועדות וכדומה, וכל חבר חופשי, למעשה, לפעול כרצונו. לנשיא יש יכולת להשפיע על ההצבעות בשיטות של מקח וממכר פוליטי, קומבינות וטובות הדדיות – אתה תצביע בעד הנושא החשוב לי ואני לא אטיל וטו על נושא החשוב לך. לכן, במקרים רבים, יכול נשיא לפעול גם אם יש למפלגתו רוב של פחות מ- 60 סנטורים, אם כי החיים אינם קלים.

 

אם אמנם יזכו הדמוקרטים בניצחון הסוחף תהיה זו מהפכה אמיתית – חזרה לבית הלבן לאחר 8 שנים, עם נשיא מזן חדש – נשיא צעיר, הנשיא השחור הראשון ועם רוב יציב ומשמעותי, שיאפשר לאובמה להגשים את תכניותיו, אפשרות שלא היתה למפלגה הדמוקרטית מזה למעלה מ- 40 שנה, מאז נשיאותו של לינדון ג'ונסון.

 

כיצד הצליח אובמה להגיע כבר עד סף הניצחון? 40 שנה ויותר לאחר המהפכה החברתית של עידן ג'ונסון ורצח מרטין לותר קינג התבגר הציבור האמריקני. סדרות טלוויזיה כמו 24 הפכו את האפשרות של נשיא שחור לדבר ריאלי מבחינה פוליטית וחברתית. ברוב ארצות הברית אין כבר אפלייה כלפי שחורים או קבוצות מיעוט אחרות. השימוש באינטרנט פורץ גבולות והורס חומות אבן, ברזל ואף חומות שברגש.

 

מבחינת המרוץ הנוכחי, הרי הסיכוי לניצחון הסוחף נובע בראש ובראשונה, מכישלונו של הנשיא, ג'ורג' בוש, כמעט בכל התחומים, ובעיקר בענייני כלכלה וחברה. הציבור האמריקני הוא ניצי למדי בענייני ביטחון, שמרני בענייני תקציב ומיסוי אך ליברלי בענייני חברה, רווחה וזכויות האדם. בוש ניכשל בענייני ביטחון, על אף התמיכה התחלתית הגבוהה במלחמה בעיראק, נכשל בשמירה על יציבות כלכלית ופעל נגד שאיפות הרוב בענייני פנים וחברה. המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין, אף שלא תמיד הסכים עם בוש, לא הצליח לשמור מרחק סביר ממנו ובחירתו בשרה פיילין כמועמדת לסגנית הנשיא הוכיחה על חוסר רצינות ועל רצונו לרצות את האגף השמרני, שממילא אין לו ברירה אלא להצביע בעדו. מקיין צדק מבחינת הרצון לבחור באישה לסגנית הנשיא כקונטרה לאי- בחירתה של הילארי קלינטון אך הוא בחר באישה הלא-נכונה – חסרת ניסיון והבנה ושמרנית קיצונית. יש לרפובליקנים כמה וכמה נשים חשובות – סנטוריות ומושלות, אך  חסרונן היה שאינן שמרניות די הצורך.

 

 זו היתה הטעות הבסיסית של מקיין שנכשל בניהול מערכת בחירות אחרת. ברק אובמה ניהל מערכת בחירות חדשנית, מבריקה ונועזת והצליח להימנע מטעויות. גם בחירת סגן הנשיא, ג'ו ביידן, היתה נכונה כי הוא בחר בסוג האדם שיאזן אותו כמנהיג – בעל ותק וניסיון בשני התחומים של ביטחון ומדיניות בינלאומית. בשיטה האמריקנית אין דרך בדוקה לבחור בנשיא מבחינת הניסיון הקודם שלו. עד לפני כמה עשרות שנים המועמדים לנשיאות באו מן המאגר של הממסד הוושינגטוני והם נבחנו בתפקידי שרים, שופטים, חברי קונגרס וכיו"ב. אבל בשנים האחרונות מגיעים לא מעט מן המועמדים מחוץ לוושינגטון וניסיונם הוא יותר כמושלים. אמנם, הם בעלי ניסיון ניהולי, אבל אין להם ניסיון פוליטי במסדרונות הכוח בבירה ואין להם ניסיון בענייני מדיניות בינלאומית ובסוגיות ביטחון. הנשיא האחרון בעל ניסיון מוקדם שכזה היה ג'ורג' בוש האב ב – 1988 שמילא תפקידים דיפלומטיים וביטחוניים וכיהן שמונה שנים כסגן נשיא. אך גם ניסיון זה לא הפך אותו לנשיא פופולארי והוא הובס אחרי קדנציה אחת.

 

ברק אובמה הוכיח כושר עמידה במסע בחירות של שנתיים, בתהליך נכון של קבלת החלטות ובבחירה טובה של עוזרים ויועצים. אם ינצח ויעמוד לרשותו קונגרס בעל רוב דמוקרטי ברור יהיה לו חופש נרחב לבחירת ממלאי התפקידים הבכירים בממשל. כמו-כן יהיה לו חופש פעולה בבחירת שופטים פדרליים ולמקומות שיתפנו בשנים הקרובות בבית המשפט העליון יוכל למנות שופטים יותר ליברלים ולבלום את התזוזה של בית המשפט לכיוון הימני-שמרני.

 

וכמובן, נשאלת השאלה – האם אובמה טוב לישראל? התשובה שלי היא חיובית ובביטחון מלא. כל ניסיונות ההשמצה נגדו היו חסרי שחר. נכון, הוא לא יקיר ליברמן, נתניהו או ארץ ישראל השלימה. הוא לא יקיר ועידת הנשיאים המתיימרת לייצג את יהדות ארצות-הברית אך היא רק מייצגת מיעוט קטן של בעלי-הון, תומכי הרפובליקנים ואנשי הימין האורתודוכסי. 

 

הרוב המכריע של יהודי ארה"ב הוא ליברלי, מתון ומשתייך לקהילות המסורתיות והרפורמיות. הרוב המכריע של הפוליטיקאים היהודים בקונגרס ובשרות החוץ הם בעלי גישה מדינית פרגמטית. מדיניות החוץ האמריקנית לא נשתנתה מאז 1968 והיא מבוססת על הכרה בצורך שישראל תיסוג כמעט מכל השטחים תמורת הסכמי שלום והסדרי ביטחון נאותים. לכך נוספה מאוחר יותר ההרה בעיקרון שתי המדינות. היו נשיאים שלא לחצו על ישראל בגלל עניינים גלובליים, המאבק נגד בריה"מ או המאבק בטרור אך מעולם לא נשתנתה הגישה הבסיסית – מחויבות עמוקה לשמירה על ביטחונה והבטחת קיומה של ישראל אך במסגרת של חלוקת הארץ עם מדינה פלסטינית וחזרה לגבול הבינלאומי עם מדינות ערב האחרות, כולל סוריה ולבנון. כל משלה בישראל תהיה חייבת לקבל עובדה זאת כנתון ושוגה מי שמאמין שממשלת ימין-לאומנית תוכל לצאת נגד הגישה הבינלאומית הזאת.

 

אני שמח שקלעתי למטרה. אמנם הדמוקרטים לא השיגו 60 סנטורים, אך הם לא רחוקים מכך. יש להניח שממשל אובמה ייצור קואליציות עם כמה סנטורים רפובליקנים מתונים כדי לאפשר תנופה בחקיקה, ברפורמות ובמינויים בכירים. מבחינת ישראל אני מעריך שהבית הלבן של אובמה ינסה להניע מחדש את תהליך השלום וילחץ על כל ממשלה בישראל שלא להיתפס כמי שמכשילה את הניסיון להתקדם לשלום. בני בגין יכול להכין את מכתב ההתפטרות שלו אם יתעקש לאחוז בעמדותיו מן העבר.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • איכר  On נובמבר 5, 2008 at 9:17 am

    תהליך ה"שלום"

    כשאובמה יאיים בסנקציות על ישראל אם זו תחליט להפציץ את אירן ההיטלריסטית אני מקווה שתתפכח

  • דני בלוך  On נובמבר 5, 2008 at 11:08 am

    מי אמר שאובמה יאיים בסנקציות אם ישתכנע שאין דרך אחרת?

  • גולדלבט משה  On נובמבר 5, 2008 at 4:25 pm

    אם נסיגה לגבולות 67 והקמת מדינת טרור פלשתינאית בגבולנו היא חזון אחרית הימים אז כנראה שאובמה טוב מאד לישראל. אין זה פלא שהשמאל מריע וצוהל. בעייני קיים חשש כבד מאד שאובמה גרום לחורבנה של ישראל.
    הניתוח של הזירה האמריקאית נראה ממש לא מדוייק. השמרנים ש"אין להם ברירה" אלא להצביע -בניגוד לניתוח הם לא מונחים בכיס ומה שחשוב יותר נשיאים כמו ריגן ושני הבושים פנו קודם כל לקהל זה וזה הספיק כדי לזכות בבחירות.מועמדים רפובליקנים "מרכזיים " יותר דווקא נכשלו לא פעם.ביחס לעתיד נדרש ניתוח דימוגרפי וניתוח דפוסי הצבעה הרבה יותר רציני.
    ברור ששילוב של רצון לשנות,משבר כלכלי מאיים,מלחמה מעייפת ,די בהם כדי להכשיל כל אחד. איני סבור שצמד רפובליקני אחלר יכול היה לזכות.
    בנוסף תמיד כדאי לזכור את הגורם הכספי לאובמה היו משאבים אדירים
    מכל מקום כעת באמת שחייבים להעלות כמשקל נגד את הימין לשלטון אחרת ירחם אלוהים על מדינת ישראל

  • מיקי  On נובמבר 5, 2008 at 4:31 pm

    אכן, שהחיינו והגיענו ליום שבו יבחרו נשיא בארה"ב כמו שבוחרים כוכב נולד

    רייטינג, רייטינג ועוד פעם רייטינג, ובעצם רק
    רייטינג

    מה יש לומר על אובמה

    הוא יודע לדבר ולהלהיב את ההמונים (רייטינג)

    הוא דמוקרט (התקשורת אוהבת מאז ומתמיד דמוקרטיים)

    הוא שחור (ומה יותר מתקשר משחור מתמודד על נשיאות)

    כך בוחרים נשיא שצריך להתמודד עם שלום העולם, כלכלה, טרור, אירן ומזרח תיכון

    מענין אם גם כך בוחרים מנכ"ל בנק או אפי' עורך עיתון
    כן, זה שדאג לחשיפת יתר ליתרונות אובמה ולחסרונות מקקין וכן להסתרת חסרונות אובמה וליתרונות מק קיין

    הוא אשר אמרתי, דמוקרטיה בעליבותה

    בדברי מימי הדמוקרטיה אין ספק שנחצה קו אדום

    למען הסר ספק – אין לי כלום נגד אובמה ואין לי כלום בעד מק קיין

    כן יש לי נגד התקשורת וכן יש לי נגד הרדידות השולטת היום בציבור

  • דני בלוך  On נובמבר 5, 2008 at 7:05 pm

    כמות השטויות ודברי ההבל של שני המגיבים האחרונים מסבירים מדוע מפלס הכנרת לא עולה. איזה גיבוב של שטיות, בלי ביסוס.מיקי האלמוני – הרדידות זו אתה. והאנלוגיות של גולדבלט הן כל כך מטופשות . אתה רוצה להצביע לימין הקיצוני – שיבושם לך.

  • יאיר  On נובמבר 5, 2008 at 8:40 pm

    ראשית, איני יודע למה אתה תוקף אנשים שמגיבים לך באופן אישי, כשהם לא עשו את זה. זאת במקום לענות לגופו של עניין.

    ברק אובמה מנוסה פחות אפילו משרה פיילין. קמפיין השינוי שלו מזכיר מאוד את השינויים של רבין ושל ברק, גם הם נישאו על כפי התקשורת. בשני המקרים, התוצאה הייתה מרחץ דמים, באוסלו ובאינתיפאדה (אם כי בקדנציה של רבין נעשו גם הרבה דברים חיוביים, מה שיותר קשה לומר על ברק).

    הטרגדיה של בוש היא שההצלחה הגדולה שלו חיסלה אותו. דבר שקרה לנתניהו ב-99', בדיוק באותה צורה. בוש הצליח במשימה העליונה של הקדנציה שלו: הוא מנע פיגוע נוסף על אדמת ארה"ב. אבל בכך שהוא מנע אותו, הוא הפך את נושא הטרור ללא רלוונטי, ואת הצלחתו במניעתו ללא מעניינת.
    כמובן, דבר זה לא מנקה את בוש מאחריותו לקטסטרופה הכלכלית, אך צריך לזכור לטובה את התגובה המהירה שאיפשר לשר האוצר שלו ולנגיד הבנק, מבלי שכבל עצמו באידיאולוגיה ברגע הלא נכון.

  • דני בלוך  On נובמבר 5, 2008 at 9:09 pm

    אני לא סובל תגובות אנונימיות ברמה של מי שסבור ששרה פייילין עדיפה על אובמה. הצצחקת אותי.

  • אזרח.  On נובמבר 5, 2008 at 9:45 pm

    שכתב יאיר לגבי ה"הצלחה" של בוש במלחמה ב"טרור".בוודאי שתהיה "הצלחה". הנושא אינו רלוונטי,מכיוון שלא היה נושא.
    המלחמה ב"טרור" היתה מלחמה דמיונית, באוייב דמיוני.
    יאיר,הפחידו אותך כהוגן.

    http://de.youtube.com/watch?v=UTau9zzK2bI

    Ron Paul – Politics of Fear.

    http://www.paulvids.com/ron_paul_videos_14.php

    Ron Paul and his stance on the "War on terror".

    http://www.securityaffairs.org/issues/2007/12/scheuer.php

    "What War on Terror?

    http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2007/03/23/AR2007032301613.html

    Terrorized by 'War on Terror'
    How a Three-Word Mantra Has Undermined America

    By Zbigniew Brzezinski
    Sunday, March 25, 2007; Page B01

    The "war on terror" has created a culture of fear in America. The Bush administration's elevation of these three words into a national mantra since the horrific events of 9/11 has had a pernicious impact on American democracy, on America's psyche and on U.S. standing in the world. Using this phrase has actually undermined our ability to effectively confront the real challenges we face from fanatics who may use terrorism against us.

    The damage these three words have done — a classic self-inflicted wound — is infinitely greater than any wild dreams entertained by the fanatical perpetrators of the 9/11 attacks when they were plotting against us in distant Afghan caves. The phrase itself is meaningless. It defines neither a geographic context nor our presumed enemies. Terrorism is not an enemy but a technique of warfare — political intimidation through the killing of unarme

    מה שכן,יש הצלחה .לתעשיות הנשק .

  • הצועד בנעליו  On נובמבר 6, 2008 at 8:54 am

    האמריקאים יקבלו אובמה, בעוד אנחנו נצטרך לסבול שוב – ברמה הפוליטית ואולי גרוע מכך – החברתית – את ביבי-ליברמן-לבנת וכל הריאקציונרים הידועים, שינסו מן הסתם עם חבריהם באמריקה להפעיל איזה מוניקה לוינסקי חדשה למען שלום קרית ארבע ד' או מגרון ה'.
    התקוה היא שאחרי בוש, היה חייב לבוא אחד כמו אובאמה, ואולי זה יחיש את התהליך אצלינו.
    היה לנו אובאמה אחד, שמו היה עמיר פרץ, אבל סיחבוקי הגנרלים עיוורו לו את המשקפת מהר מדי.
    הגיע הזמן לעוד אחד, בתקוה שלא יפול למלכודת.

  • דני בלוך  On נובמבר 6, 2008 at 10:24 am

    הלוואי!

%d בלוגרים אהבו את זה: