העבודה כבר הפסידה בבחירות המקומיות

 

מרוב העיסוק בברק אובמה שם וברק-ציפי- ביבי כאן שכחנו שהשבוע מתקיימות הבחירות המוניציפאליות אצלנו. אינני יודע מה תהיינה התוצאות המדויקות ברשות זו או אחרת, אך מן הבחינה הארצית כבר ברור כי מפלגת העבודה הפסידה את הבחירות. היא מראש ברחה מכל ניסיון להתמודדות אמיתית. גם הליכוד מיעט להשתתף בבחירות אלה והעדיף להשקיע את מרב מאמציו בהכנת הבחירות לכנסת. אמנם לליכוד יש ברגע זה יתרון הסברתי ותדמיתי, אך הוא לא בהכרח יימשך עד ה- 10 בפברואר, ללא תשתית ארגונית חזקה. מצבה של העבודה קשה יותר כי אין לה לא תשתית הסברתית-תדמיתית, לא תשתית ארגונית ואף לא תשתית רעיונית ברורה.

 

בשנים האחרונות נתפסות הבחירות לרשויות המקומיות מלבד, אולי, ירושלים כבחירות נטולות משמעות ארצית. להערכתי זו גישה לא נכונה. קדימה הבינה זאת והשקיעה כמפלגה מאמצים בבחירות העירוניות והדבר יוצר לה תשתית ארגונית טובה לקראת הבחירות לכנסת. היתרון של קדימה בנוי על כך שבעת היווסדה הצטרפו אליה רבים מראשי הערים והסיעות של מפלגת העבודה, בראשות אנשי פרס מובהקים כעדי אלדר ומאיר ניצן, וחברו אליה גם חלק ניכר מראשי הערים והפעילים העירוניים של הליכוד.

 

קדימה, בזכות פרס הפנימה את גישת מפא"י ההיסטורית. בעשור הראשון למדינה הבינה מפא"י עד מהרה כי היא חייבת לנצח בבחירות לרשויות המקומיות. לפני הקמת המדינה היה המרכז והימין בשליטה ברשויות המקומיות היהודיות ואילו מפא"י בנתה את עיקר כוחה המקומי במועצות הפועלים. אבל, עם העלייה ההמונית של העשור הראשון למדינה, בעידן המעברות וחוסר התעסוקה, אי אפשר היה להסתפק רק בכוחן של מועצות הפועלים.

 

בבחירות העירוניות הראשונות ב- 1950 נשאר השלטון המקומי במדינה, מלבד חיפה, ברובו בראשות הציונים הכלליים. רק לקראת הסיבוב הבא כעבור חמש שנים השקיעה מפא"י מאמצים רבים במאבקים המקומיים והצליחה בהדרגה – ב- 1955 וב-  1961 – להוציא את רוב הישובים הגדולים, כמו ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, רחובות ועוד מידי הימין והשתלטה במקביל על הערים החדשות שנבנו עם הגידול באוכלוסיה, במרכז ובפריפריה. אבל עם ההישג באו הטעויות – מפא"י לא השכילה לחדש את כוחותיה העירוניים ולא קרבה את הדור השני של העולים מארצות המזר. לקראת 1965 הדור הצעיר בערים החדשות החל למצוא את מקומו בתנועת החרות וגידל בהדרגה מנהיגים מקומיים כמו מאיר שיטרית, דוד מגן, דוד לוי, משה קצב ועוד.

 

הנהגת הבחירות הישירות לראשי ערים בשנות ה- 70 גרמה לתחילתו של תהליך היחלשותו של המנגנון המפלגתי. במקביל,  הצמצום ההדרגתי בכוחה של ההסתדרות פגע קשות בתשתית הסניפים של העבודה. וחשוב לזכור כי עדיין אין תחליף במישור הארצי לעבודה הארגונית בשטח ובעיקר העיסוק בהבאת הבוחרים לקלפי ביום הבחירות. נכון, תם זמנן של האסיפות ההמוניות ואף חוגי הבית חשובים פחות, האינטרנט, הסלולר, הטלוויזיה והרדיו באו במקומם. אך לא פחת הצורך במציאת הדרך להבאת הבוחרים הפוטנציאליים לקלפיות וזה יכול לעשות רק הסניף המקומי. לכן יש מי שמנצח בסקרים ויש מי שמנצח בקלפי משום שהוא מצליח להזיז את הבוחר מן הכורסא או הקניון או חוף ים או מן הנסיעה לחו"ל.

 

ב-1996 עבד נתניהו על יום הבחירות בצורה מוצלחת. ב- 99 חיקה ברק את שיטותיו. לאחר מכן באו שרון ואולמרט ופעלו ארגונית בצורה מוצלחת. אולמרט, בעזרת ראשי הערים שעברו מהעבודה והליכוד לקדימה השאיר לציפי ליבני תשתית ראויה. כיום, רק לקדימה יש תשתית חזקה בערים. תשתית זאת וראשי הערים שלה יהיו נכס חיוני עבורה בבחירות הכלליות.

 

רק הארגון אינו מנצח בבחירות. השילוב הנכון של ארגון עם הסברה, תדמית, סדר יום עירוני והנהגה אמינה הוא הסוד של הניצחון. לעבודה בראשות ברק אין אף אחד מאלה. השוואה בין נאומו של אהוד ברק לנאומה של ציפי ליבני מוכיחה כי ברק לא הפנים את לקחי העבר. הוא חזר על המנטרה – "מעשים ולא דיבורים!". אך איפה המעשים שלו כראש ממשלה, מנהיג תנועה ושר ביטחון, נגד האלימות, בעד קידום תהליך השלום וקידום החוליות החלשות בחברה הישראלית? לציפי ליבני יש יותר קבלות ממנו. לכן, המאבק בבחירות הבאות יהיה בעיקרו בין קדימה ולליכוד והעבודה עם משורייניה תישאר תקועה בדרך.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • איריס  On נובמבר 9, 2008 at 1:11 pm

    העבודה לא מסוגלת להזיז אנשים כמו פואד ברמה הארצית, ויגאל שפירא ברמה עירונית, ויצורים מכבידים אחרים שמבריחים ממנה כל אדם שפוי. אבל כל אחד מן האחרונים שנשארים במפלגה הזו, כולל אהוד ברק, רוצה להרוויח עוד קופה קטנה – ואחריו המבול.
    בוא נקרא לילד בשמו, הם מפחדים וגם ניזונים אישית מהמושחתים שהם גידלו אצלם בחממה.
    מאפיה ופשע מאורגן אכלו את המפלגה הזו מבפנים, לא פחות מאשר במרכז הליכוד המפורסם. רק שבמפלגת העבודה עדיין מתאמצים להשאיר את הראש באדמה. ולמזלם הרע, יש להם חברים בתקשורת שעוזרים להם לפנטז ש"מה שלא כתוב בעיתון לא קיים" ושאפשר לעבוד על כולם כל הזמן.

  • עוברת אורח  On נובמבר 9, 2008 at 3:35 pm

    אין שום קשר ענייני – רק קשר שחיתותי. לכן צריך לנתק בין המועמדים לראשויות מקומיות ובין הפוליטיקה הארצית.

  • יאיר דקל  On נובמבר 9, 2008 at 9:40 pm

    מפלגת העבודה הולכת לבחירות המוניציפליות ואומרת: אין לי מה להציע לבוחר. אין לי הנהגה!
    זה ה"פרומו" של העבודה לבחירות לכנסת.
    ראשי המפלגה איבדו כל קשר לאידיאלים ואיבדו אמינות כשלא קיימו שום הבטחה לבוחר. מדוע שהבוחרים ירצו לבחור באנשים שדאגו לכסאותיהם בממשלת אולמרט (וקודם לכן)?
    נכון, אהוד ברק לא למד ולא הפנים. מי שהאמין בדרך שהציעה מפלגת העבודה צריך לחפש מפלגה אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: