העבודה – סוף עונה או מכירת חיסול?

עמי אילון פורש, אופיר פינס וראלב מג'דלה נשארים. היום הוא היום האחרון להגשת מועמדויות בפריימריז בעבודה. היום נדע , לפחות זמנית, מי פורש ומי נשאר בעבודה. אמרתי זמנית כי לאחר הפריימריז ב- 2 בדצמבר יכולים עדיין מי שלא הגיעו למקום ריאלי לפרוש ולהצטרף לאחד הגופים האחרים הרצים לבחירות – ברית השמאל עם מר"צ, ברית עמי איילון –מימ"ד, אם תקום, ובל נשכח כי יש עוד כמה מפלגות רדומות אצל רשם המפלגות ובראשן עם אחד של עמיר פרץ. למרות הכל, עדיין הכל פתוח.

 

במפלגת העבודה מתמודדים רבים על 12 המקומות הראשונים, שמהם נותרו רק 8 פתוחים לאחר היו"ר ברק, המשוריינים פואד בן-אליעזר ואיתן כבל ונציג המושבים, שלום שמחון. מבין ה- 8, 2 מקומות שמורים לנשים. תיאורטית יכול מספר הנשים לגדול, אם תשגנה יותר קולות מהגברים. בכל מקרה על ששת המקומות הללו לגברים מתמודדים מבין הח"כים המכהנים: עמיר פרץ, פרופ' אבישי ברוורמן, בוז'י הרצוג, אופיר פינס, מתן וילנאי ויורם מרציאנו. אליהם  יצטרפו כוחות חדשים  כדניאל בן סימון, ולא אתפלא אם כמה מן המועמדים שרצו בבחירות הקודמות במחוזות ינסו הפעם את כוחם ברשימה המרכזית שכן המקומות של כל המחוזות אינם ריאליים או ספק ריאליים בתחזית הורודה ביותר..

 

ככל שעוברים הימים גם מצטמצם והולך סל המקומות בעלי סיכויים ריאליים ברשימת מפלגת העבודה, גם בשל ההצלחה המסוימת לה זוכה ציפי ליבני וקדימה ובעיקר בגלל ההתחזקות של מר"צ, בראשותו של חיים אורון. זה שנים לא היתה מר"צ גורם משיכה של אישים וקולות מן העבודה. הבחירות המקומיות נתנו במקומות לא מעטים זריקת עידוד למר"צ ולטרנד של תמיכה לא מעט מן הנושאים שאפיינו את מר"צ בעבר, בנוסף לעניין המדיני – זכויות אדם ועובדים, דאגה לשכבות החלשות בחברה, מאבק על ענייני הסביבה, גישה סוציאל-דמוקרטית לנושאי פנים, חברה וכלכלה ושמירה על שלטון החוק ועליונות המשפט.

 

אהוד ברק אינו האשם היחיד במצבה העגום של העבודה אבל הוא אחראי לכך שלא נעשה מאמץ רציני לשנות את פני הדברים. השיריון האומלל של פואד, שמחון וכבל, לעומת הפגיעה בשיריון של מימ"ד, שאמנם אין לה צבא גדול, אבל היא יכולה להשפיע על תוספת המנדט האחרון, שלא לדבר על ערכה הסמלי והמוסרי, הוא הקש ששבר את גב הגמל. גם התרגיל המבריק שנקט להדחת אולמרט בקדימה פגע בראש ובראשונה בברק עצמו והתרגילים שעשה לציפי ליבני במגעים להרכבת ממשלה בראשותה הזיקו לו יותר מאשר לה. מאז נבחר ליו"ר מפלגת העבודה במקום עמיר פרץ הוא הצליח לקבל החלטות מוטעות בכל צומת של הכרעה: הוא לא פרש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד, הוא לא העמיד עצמו בראש המאבק למען תהליך מדיני וכשר ביטחון הוא לא מחמיץ אף הזדמנות לאגף את ביבי נתניהו מימין.

 

גם בעניינים החברתיים לא העמידה העבודה בראשות ברק את עצמה בראש המאבקים למען הגמלאים, הנכים, החולים הקשים, ילדים בסיכון ומשפחות חד-הוריות. ממעט המאבקים שהחל עמיר פרץ כמעט ולא נותר דבר. לא פלא שציבור המצביעים הפוטנציאליים בורח מן העבודה. ברק גם לא השכיל לקרב אליו את כל חלקי מפלגתו. אינני יודע מדוע מיהר עמיר פרץ להתפייס עמו בפומבי, אך ספק אם פיוס זה יחזיק מעמד זמן רב. אופיר פינס אמנם נשאר בעבודה אך עם בטן מלאה. הוא הדין לגבי לא מעט מן האישים המרכזיים האחרים, ולא הייתי מהמר על נאמנות בן-אליעזר או כבל יום לאחר הבחירות.

 

עמי איילון, שגם הוא עשה כמה וכמה טעויות מאז הפריימריז לראשות העבודה, הסיק מסקנות מדרך הנהגתו של ברק והחליט לפרוש. צריך לזכור שעד לאחרונה עשה איילון מאמץ אדיר לשמור נאמנות לתוצאות הפריימריז ולתמוך בברק, אך גם הוא הסיק את המסקנה המתבקשת. מאשימים אותו בזיגזג וזה נכון. אך גם את רבין האשימו שנים רבות בטירונות פוליטית ובאוטיזם. אבל הוא למד מן הניסיון ועמי איילון הוא כוח שאין רבים כמותו בעבודה. אופורטוניסט הוא איננו.

 

מלבד ציפי ליבני, ה"מרוויחה" העיקרית מן ההתפוררות בשלב זה היא מר"צ. חיים אורון מתגלה כמנהיג שקול, אך בעל תעוזה לקום ולשנות ולא לשמר את מר"צ ככת סגורה וקטנה. עוד לא ברור מה יקרה עם ברית השמאל המתוכננת, אך במצב הקיים זו בשורה מרעננת. אם יצליח אורון להרכיב רשימה שבה ישתלבו אנשי מר"צ, אנשי עבודה לשעבר, מימ"ד, אישי רוח מהשמאל, נציגי תנועות סביבתיות-ירוקות, ארגוני מאבק חברתי ומאבקי המורים, ארגוני הנכים, תהיה בכך משום בחירה מרנינה לבוחר הישראלי שיוכל למצוא ביטוי מעניין לנושאי הפנים והחברה המעניינים אותו ואשר נבלעו במאבקי העבר בין המפלגות הגדולות. יכול להיות שזה יהיה אותו "מפץ" גדול שלא התגשם בעת הקמת קדימה. אבל אם ישכיל אורון לחבר יחד כוחות לא רק מן ה"בוידען" של העבודה והשמאל אלא קשת רחבה של אישים וקבוצות – יהודים וערבים, אליטות ותיקות ונציגי הפריפריות וכל שבטי ישראל,  כי אז יוולד כוח אמיתי ומשמעותי.

 

עד לא מזמן הייתי נגד פרישה ממפלגת העבודה אבל דומני שהאירועים האחרונים מקשים על הישארות בה נוכח ההתנהגות של ברק וחבר תומכיו האינטרסנטים.המנגנון יכול להביא ארגזים וקהלים מאורגנים לפריימריז, לוועידה או למרכז אך לא לבחירות ממלכתיות ואת זה מפלגת העבודה בהנהגת ברק לא השכילה להבין.

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דורון  On נובמבר 16, 2008 at 1:27 pm

    אין דור צעיר שיכול לקום חההריסות שהשאירו רמון וחבריו האופורטוניסטים. לא נורא גם קדימה תקבל מכה בבחירות הללו.

    אגב אינני מסכים לדעתך בנושא מימד- למימד אין שום כח אלקטוראלי ומלכיאור הוא נוסע מתמיד ותו לא. הגיע הזמן שיתמודד בכוחותיו ולא בשריון.

    אני מסכים עימך שכל השריונים לתנועת המושבים של שמחון ופואד- פסולים ויפגעו בבומרנג במצביא מס' 1 …

  • דני בלוך  On נובמבר 16, 2008 at 2:17 pm

    בפעם היחידה שהיא הופיעה באופן עצמאי השיגה מימד בבחירות ב- 1996 16,000 קולות שאינם מספיקים כדי לעבור את אחוז החסימה אבל בהחלט יכולים לתת לרשימה גדולה את המנדט השולי האחרון. אי אפשר לבדוק כמה הם מביאים היום, אבל אדם המייצג דתיות מתונה, עם פנים לציבורים מסורתיים רק יכול להוסיף למפלגת העבודה לא פחות מפואד או כבל.

  • הצועד בנעליו  On נובמבר 16, 2008 at 4:05 pm

    כאשר הצביעה על חוק אזרחים סוג א' וב' לפני 6 שנים ("תכנית החירום הכלכלית" של שר האוצר סילוון שלום, שעמדה להפלות בקצבאות בין יוצאי צבא לאחרים).
    שמחתי כאשר חלק מאלה שהצביעו באותה הצבעה, מצאו את דרכם לקדימה או מחוץ לפוליטיקה, ועמיר פרץ כבש את המפלגה. חשבתי שיש למפלגה צ'אנס להיוולד מחדש כמפלגה חברתית.
    ברק כדרכו, הרס הכל, וגם ניסה ביחד עם כבל לעקוף את ליברמן מימין ברעיונות נגד "משתמטים". הפאשיזם הזה סימל מבחינתי את הדקדנס של המפלגה הזאת, וסופה כבר היה כתוב על הקיר.
    הבחירות הקרובות יהיו רק החותמת על הכתובת הזאת.

  • אסתי  On נובמבר 16, 2008 at 10:31 pm

    ובעיית הנהגה
    שלושת הבעיות האלו קוברות את התנועה המפוארת הזאת שבזכותה כולנו כאן.
    ובזכות שלושת הבעיות הנ"ל יש להנהגה המושחתת שלנו אפשרות לשים בנחת את הגולל על מאה שנות ציונות.
    אני לא זוכרת אם קראתי את זה בבלוג הזה או במקום אחר במרחבי הבלוגוספירה או אולי בעיתון, אבל אפשר להגיד (מי בצער ומי בשמחה) שברק הצליח במה שלא הצליח הימין לאורך הדורות – לחסל סופית את מפלגת העבודה ואת השמאל הישראלי.
    אין ספק שמקומו על דפי ההיסטוריה מובטח.

  • גולדבלט משה  On נובמבר 17, 2008 at 6:47 am

    הניתוח שלך נכון בעקרו אך הוא מדגיש יותר מדי את הצד האישי וכן ,מפרגן מדי לעמי איילון שמלכתחילה סברתי שאינו ראוי, חסר עמוד שדרה מוסרי וערכי ומזגזג מבחינה פוליטית-מכיוון שבכך עסקו אתמול כבר כולם למותר להרחיב.
    אם תעיין במאמר המערכת של הארץ -גם שם נטשו את מפלגת העבודה לאנחות בעקר בגלל שלא התנגדו מספיק לשר המשפטים
    כמו שאדם חי חייב לשלים עם מותו כך גם גופים פוליטיים מסוימים ששוב אין להם אמירה רלוונטית חייבים להשלים עם הסתלקותם

  • דני בלוך  On נובמבר 17, 2008 at 8:22 am

    אפשר לחשוב על עמי איילון כך או אחרת אך אי אפשר לומר עליו שהוא "שהוא חסר עמוד שדרה ערכי ומוסרי". אתה בוחן כנראה כל דבר מזווית הפרידמן, אבל גם בהארץ זו לא היתה הסיבה העיקרית.

%d בלוגרים אהבו את זה: