תקופת צינון לאנשי תקשורת

 

בתולדות הפרלמנטריזם העברי היו לא מעט עיתונאים שנכנסו לחיים הפוליטיים והציבוריים, מהרצל וסוקולוב ועד, להבדיל, טומי לפיד וגדעון רייכר.חלקם אף עשו היסטוריה. אחדים מהם, כמו בן-גוריון, אף התהדרו בתואר עיתונאי אם כי זה לא היה עיסוקם העיקרי (בן גוריון רשם כמקצועו לעתים עיתונאי ולעתים חקלאי). בכנסות שלנו היו מדי פעם גם עיתונאים פעילים – הרצל ברגר במפא"י – שהיה עורך "דבר", גרשום שוקן מ"הארץ" במפלגה הפרוגרסיבית, משה כרמל – עורך "למרחב" באחדות העבודה, משה סנה – עורך "קול העם" – במק"י, אורי אבנרי מ"העולם הזה" ועוד. אבל, בתקופה האחרונה אנו עדים למעבר חד של אנשי תקשורת לרשימות לכנסת מבלי שהיו קודם לכן מזוהים עם אותה רשימה או פעילים פוליטית בגלוי.

האם זה טוב לדמוקרטיה? עקרונית, כן. אין סיבה למנוע מאנשי תקשורת להתמודד בבחירות לכנסת. הניסיון עם שלי יחימוביץ' הוא טוב ואני מעריך כי דניאל בן-סימון, ניצן הורוביץ, גדעון רייכר, נחמן שי, מרב מיכאלי ואחרים – יהיו ח"כים טובים אם ייבחרו.
הבעייה שלי היא החשש מפני פגיעה באמון הציבור בתקשורת כשמעבר חד מן הצד העיתונאי של המתרס לצד הפוליטי-מפלגתי הופך יותר ויותר לתופעה. הרבה אנשי ונשות תקשורת יהפכו לחשודים שמא עמדותיהם, התנהגותם, יחסם לאנשים ולמפלגות אינו לגופו של עניין אלא מתוך רצון להכין לעצמם מקום טוב ברשימה לכנסת.
כיצד לישב את הסתירה מבלי לפגוע בחופש הביטוי הפוליטי? לקבוע תקופת צינון. כשם שאנו דורשים כיום תקופת צינון לא קטנה מאנשי צבא ומערכת הביטחון יש מקום לקבוע שעיתונאים ושדרנים בעיתונות היומית, ברדיו ובטלוויזיה יידרשו לתקופת צינון נאותה, לא ארוכה מדי, אך לא מעבר בין לילה, האפשרי כיום.

דניאל בן סימון הוא דוגמא נאותה – הוא פרש מן הארץ חודשים אחדים לפני הפריימריז בעבודה. וכל עוד אין בעניין חקיקה הייתי מציע למועצת העיתונות לגבש כללי אתיקה בנושא.

 

ובעניין שונה אך גם הוא שייך למראית העין האתית של התקשורת – בחירתו של עמנואל רוזן כמנחה התכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית.

קודם כל, למען הגילוי הנאות: הייתי חבר בוועדת האוזר שמינתה לימור ליבנת לבחינת עתיד הטלוויזיה החינוכית. עמדתי היתה והינה שיש מקום לערוץ חינוכי-תרבותי שיעסוק בתכנים רלוונטיים. אינני בעד עיסוק הערוץ ברכישת פרסומות או בשידורי מגזיני חדשות. אני בהחלט בעד שידור תכנית ביקורת כ"תיק תקשורת" שהיא תכנית המתאימה יותר מכל לערוץ שכזה.
ואכן, התכנית "תיק תקשורת" של הטלוויזיה החינוכית היא כיום התכנית המרכזית היחידה בטלוויזיה וברדיו העוסקת בביקורת התקשורת. היא הותיקה בתכניות ובמשך שנות קיומה הנחו אותה מספר קטן של מנחים, חמישה בלבד: אמנון לוי, דוד גלבוע, מיכה פרידמן, רזי ברקאי, וחיים זיסוביץ'. בימים אלה הצטרף לתכנית המנחה השישי – עמנואל רוזן. אולי יציבות המנחים היא ביסוד הצלחתה של התכנית. כמה מן המנחים עבדו במקביל להנחיה בכלי תקשורת נוסף. רק דוד גלבוע וחיים זיסוביץ' הנחו את התכנית לאחר פרישתם מרשות השידור, כאשר לא עבדו בערוץ או עיתון אחר, אבל זיסוביץ' נקלע לבעייתיות של ניגוד עניינים עם פעילותו כיועץ תקשורת.

עמנואל רוזן הוא המנחה הראשון של התכנית הפעיל במקביל גם בשידור המסחרי והדבר מעורר בעייתיות אתית, משום שתכנית ביקורת התקשורת חייבת להתמודד עם שאלות ובעיות הקשורות ביחסי הון- שלטון- תקשורת.

לטעמי היתה גם בעייתיות עם מנחים העובדים בגלי צה"ל, במיוחד שעצם קיומה של תחנה צבאית שנוי במחלוקת וכאשר הרדיו הצבאי גם פועל בשוק הפרסום. אבל העבודה במקביל בערוצים מסחריים בטלוויזיה וברדיו האזורי מעצימה את הבעיה האתית פי כמה.

בהכירי אישית את כל מי שהגיש עד כה את תיק תקשורת ואת המגיש החדש אני בטוח כי כולם כאחד לא יפעלו ביודעין בחוסר אתיקה בהנחיית ת התכנית ובבחירת הנושאים והמשתתפים. אבל בתוכנית כה חשובה ורגישה הצדק חייב גם להיראות ובמקרה של עמנואל רוזן איני בטוח בשקיפות של מראית העין.

ישנו, למשל, עניין העסקתו של רוזן, בשכר עתק ברדיו99 של גאידמק. אני מאמין לרוזן הטוען כי פעל בתחנה זו ביושר ובהגינות. אך נשאלת השאלה למה ומדוע הסכים הוא, וכמה בכירי תקשורת אחרים, להצטרף לתחנה שברור כי נועדה לשרת את יומרותיו הפוליטיות והתדמיתיות של ארקדי גאידמק. די אם נבחן את גובה השכר ששולם לרוזן ולעמיתיו שהיה גבוה בהרבה מכל שכר בתחנות הרדיו המסחרי ובשידור הציבורי והיה נגוע באי-סבירות ברורה ובולטת. נכון, אם מציעים לאדם לפתע שכר כה גבוה מדוע שיסרב? אלא שאיש תקשורת חייב לבדוק את המניע האמיתי ולשאול מדוע הכלה יפה מדי.

בכל מקרה, מי שעשה כך אינו יכול להופיע כמוכיח בשער, כמטיף הלכות מוסר וככלב השמירה של האתיקה. עם כל הכבוד, יש די אנשי מקצוע מעולים שאינם נגועים במראית עין של ניגוד אינטרסים וקושיות אתיות שיכולים לשמש מנחים מצוינים של "תיק תקשורת".

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אסתי  On דצמבר 16, 2008 at 9:56 am

    למרות שאין מתאים מעמנואל רוזן להנחות את התוכנית החשובה הזאת.
    מה שעצוב בכל העניין, זה שהכפילויות האלו כל כך הפכו נורמה שהיום באמת אף אחד לא מבין איפה הבעיה.
    כמו שאף אחד לא מבין איפה הבעיה בכך ששירה מרגלית (סמנכ"לית לשעבר, או כל הגדרה אחרת מהסוג הזה של פרסום קשר בראל הקרוי היום מקקאן-אריקסון) היא סמנכ"לית תוכן ערוץ 2.

  • איתי אשר  On דצמבר 16, 2008 at 1:24 pm

    אני לא בטוח שהתנהלותו של בן סימון נחשבת צינון (ככל הידוע לי הוא הודיע שיתמודד בפריימריס ואז פרש מן העיתון – ואלו מס' החודשים שציינת).

    לאחרונה התייעץ איתי דובר של פוליטיקאי שביקש לצרף לרשימתו מועמדים "חברתיים", לפני שביקש ממני לזרוק שמות, הוא ביקש דעתי על כמה שמות שהוא חשב עליהם (לא בהכרח על דעת הפוליטיקאי).
    כמעט כל השמות שהוא מנה היו שמות של אנשי תקשורת ולא של פוליטיקאים או פעילים חברתיים.
    הרעיון שלו היה שהאנשים האלה כבר מוכרים בציבור ואהודים בציבור (הרבה יותר מפעילים רציניים כמו כמה מראשי עמותות למען זכויות עובדים, קשישים ונכים).

    למעשה העיתונאים הם "סלבריטאים חברתיים" בדיוק כמו שמפלגות מגייסות גנרלים כ"סלבריטאים בטחוניים".

    הבעיה היא

    א. שהעיתונאי אינו פוליטיקאי מקצועי (ופוליטיקה זה מקצוע) ולכן ברוב המקרים המעבר נדון לכישלון כבמקרה לפיד (יחימוביץ' היא היוצא מן הכלל).
    ב. שלעיתונאי חברתי לא תמיד יש משנה אידיאולוגית סדורה ואין הבנה לגבי סדרי עדיפויות. הוא יקרא בעיתון שאין כסף לתרופות לסרטן או שלא התקבלה החלטה על ניצולי השואה ויצעק ברדיו שזו חרפה. לציבור קל מאוד להזדהות עם פופוליזם מסוג זה (לפיד, זהבי, אברי גלעד…) אבל זה לא סוג החשיבה הנדרש כדי להוביל חקיקה כלכלית-חברתית.

  • דני בלוך  On דצמבר 16, 2008 at 2:33 pm

    בן סימון נהג כהלכה. הוא פרש מעבודתו כאשר מועד הבחירות לא היה ידוע. הוא פרש בתחילת יוני. הפריימריז לראשות קדימה היו 3 חודשים לאחר מכן. רק אח"כ אולמרט התפטר ורק כחודשיים לאחר מכן הוחלט על הקדמת הבחירות. זהו פרק זמן סביר ביותר.

  • איתי אשר  On דצמבר 16, 2008 at 3:02 pm

    יש כאן 3 אירועים שונים

    – עזיבת העבודה הקודמת
    – הצהרה על התמודדות
    – ההתמודדות עצמה

    בעיני צינון לא נמדד במשך זמן בין הצהרה על התמודדות בפריימריס (והתפטרות בו ביום) ובין ההתמודדות עצמה

    אלא במשך הזמן בין עזיבת התפקיד ובין ההצהרה על התמודדות

    במקרה הראשון – האדם מתחיל בפועל לנהל קמפיין כשהוא עדיין "חם", גם אם מועד הבחירות רחוק או לא ידוע.

    לדוגמה, אם יום אחרי הבחירות ב-2009 גבי אשכנזי יודיע שהוא מתפטר עכשיו מתפקידו כרמטכל, מתפקד למפלגת העבודה ובכוונתו לרוץ לכנסת במסגרתה (המועד המדויק לא ברור) – זה יהיה פסול בעיני.

    הבעיה הגדולה בסטנדרטים המחמירים שאני מציב היא שהם נותנים עוד יתרון למתמודדים עשירים…

  • דני בלוך  On דצמבר 16, 2008 at 3:11 pm

    אתה מנסה להחמיר יותר מן החוק. מרגע שקצין בכיר פורש הוא רשאי להודיע מה שהוא רוצה. הוא לא יכול להגיש מועמדותו עד לסוף תקופת הצינון אבל אין עליו איסור להרשם, להתארגן, להתכונן.

  • יאיר דקל  On דצמבר 16, 2008 at 3:35 pm

    דני בלוך שלום,
    לא הזכרת את דן פתיר, אורי פורת ושלמה נקדימון – עתונאים פעילים שעברו להיות דוברים של ראשי ממשלה. אורי פורת ושלמה נקדימון חזרו אחר כך לעבוד כעתונאים.
    אינני רואה פסול בכך שעתונאים עוברים לפוליטיקה. לצערי הרב מאד, עתונאים עובדים היום בשירותם של אנשי יחסי ציבור וזה הוריד את רמת המקצוע ואיכותו וכך גם את יחסו של הציבור. זה חמור יותר ממעבר לפוליטיקה, שהוא שקוף לעומת שירות יחסני הציבור שאיננו שקוף לציבור.

  • דני בלוך  On דצמבר 16, 2008 at 3:38 pm

    בענייני דוברות יש לנו גם את אורי דן, איתן הבר ועוד. מבחינת האתיקה זו שאלה בעייתית, אך אי אפשר לפתרה בחקיקה בגלל חוק יסוד חופש העיסוק. בענייני תפקידים נבחרים אפשר לטפל גם בחקיקה.

  • לקסי  On דצמבר 19, 2008 at 5:19 pm

    לא נראה לי שעיתונאים צריכים צינון כלשהו.
    יתרונם, יחסית לאחרים, הוא בהיותם מוכרים בציבור ובהיותם יוצרי דעת קהל.
    שלי יחימוביץ' ודניאל בן-סימון לא הסתירו את דיעותיהם האישיות במאמריהם ובעיסוקם בתקשורת.
    הם לא היו – לרוב – ריפורטרים, מדווחים על אירועים.
    הם עסקו בשאלות השנויות במחלוקת בחברה הישראלית, היתה להם עמדה והם הציגו אותה ונלחמו למענה.
    לא היתה כאן שאלה של סדר-יום-סמוי למען ההיבחרות.
    להערכתי זה הרבה יותר ראוי ממה שראינו אצל אנשים ידועים בציבור שבאו ממקומות שאינם התקשורת, אנשים שערכו מעין מכרזים בין המפלגות, איפה יקבלו יותר… (איני מתכוון לבחירות הנוכחיות).
    והאיפכא מסתברא למה שכתבתי למעלה הוא בעיתונאים המסווים את דעותיהם, עד ש"נפלט להם", לדוגמה עיתונאית אחת ש"נפלט לה" בשידור "הליכוד נגד המערך" (ה"מערך" הוא כינוי הגנאי למפלגת העבודה בשכבות הנמוכות של הליכוד)

    לסיכום: כמו במשפט הפתיחה – מעבר מעיתונות לפוליטיקה נראה לי הוגן ללא כל צורך בצינון.

  • דני בלוך  On ינואר 16, 2009 at 4:05 pm

    זה לא אתר בשביל טיפוסים כמוך. אל תכתוב פה יותר כי תגובות כאלה נמחקות.

%d בלוגרים אהבו את זה: