הפריימריז נגד הדמוקרטיה הישראלית

 

מערכת הבחירות הנוכחית היא מערכה בין שני גושים – ימין ומרכז- שמאל. אם לימין יהיה גוש חוסם של 61 בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה, ואם הגוש הזה יהיה במרכז – שמאל – הרי על ציפי לבני תוטל מלאכת הרכבת הממשלה. אם יהיה תיקו 60:60 נהיה בצרה גדולה ואינני יודע אם אפילו רוטציה תוכל לפתור אותה. גם אם יהיה רוב קטן לגוש זה או אחר עדיין מלאכת מעשה המרכבה לא תהיה פשוטה. אמנם, לנתניהו יהיה, יחסית, קל יותר להרכיב ממשלה, כי הגוש החוסם שלו יהיה ימין נטו. אבל גם הוא לא רוצה בממשלה קיצונית כל כך שלא תשאיר לו כל חופש תמרון בזירה האזורית והבינלאומית. לאור תוצאות הבחירות הפנימיות בקדימה אין הוא יכול לבנות על פילוג פנימי שם, כי לתומכי מופז אין שליטה על שליש סיעה, ההכרחי לצורך פילוג. לציפי לבני הקושי הוא בכך שחלק מן הגוש החוסם בנוי על המפלגות הערביות. כדי להרכיב ממשלה היא תצטרך, אפוא, לשלם מחיר גבוה לש"ס וליהדות התורה.

 

בשני הגושים יהיו מפלגות שבשום אופן לא תתמוכנה בממשלה בראשות מועמד הגוש הנגדי. לעומת זאת המפלגות החרדיות והבית היהודי יכולות להצטרף לממשלת לבני ואילו קדימה השלמה, העבודה, הירוקים והגמלאים יכולים להצטרף בתנאים מסוימים גם לממשלה בראשות נתניהו. בלי ספק הדבר מסבך את שיקולי המתלבטים בעד מי לבחור בתוך גוש אחד או משנהו.

 

במצב הנוכחי אני כמעט ומתגעגע לבחירה הישירה לראש הממשלה. לאפשרות התיאורטית להצביע בעד מועמד לראשות הממשלה, שהוא לרוב הרע במיעוטו, בפתק אחד ולמפלגה כלבבי בפתק השני, גם אם היא מפלגה קטנה בלבד. בשלוש המערכות המפוצלות שהיו לנו עשו זאת רבים ולא רק בתוך אותו גוש. אני מכיר כאלה שהצביעו פרס או ברק לראשות הממשלה ובעד ש"ס או מפד"ל לכנסת ואני מכיר מי שהצביע בעד שרון לראשות הממשלה ומר"צ לכנסת. זה אולי השקיט למישהו את המצפון אבל גרם לחוסר יציבות עד כמעט כאוס בשלטון.

 

הבחירות הקרובות לא יביאו יציבות. כבר עכשיו, גם אם איננו סומכים על הסקרים, אפשר להניח בברור כי הממשלה הבאה לא תהיה יציבה יותר מקודמתה וכי הכנסת ה- 18 תחזיק מעמד זמן קצר יותר מן הכנסת ה- 17. תולדות הבחירות בישראל מלמדים אותנו כי חוסר היציבות נובע מהעדר מפלגה אחת גדולה בכנסת שלה לפחות שליש מחברי הבית. כך היה עד 1981. אז החל התיקו המפורסם בין שתי המפלגות הגדולות שכרסם ביציבות אבל עדיין היתה אופציה של קואליציה רחבה. חבל שהעבודה והליכוד לא ניצלו את ההזדמנות לשינוי שיטת הבחירות בכיוון של צמצום מספר הסיעות בכנסת והבטחת ממשלה יציבה ואפקטיבית בין בחירות המתקיימות במועדן. בשנים האחרונות כבר אין לשתי המפלגות ביחד רוב בכנסת ובכנסת הנוכחית גם לשלוש הגדולות – קדימה, עבודה וליכוד, אין ביחד אלא 60 מנדטים, והתוצאה ידועה.

 

ספק אם ייווצר בכנסת הבאה כוח משולב לחקיקת חוקה ולשינוי שיטת הבחירות. כוחן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובמיוחד החרדיות והדתיות, ימנע כל אפשרות לשינוי. אין גם מפלגה רצינית הנושאת את דגל השינוי במרכז סולם העדיפויות שלה. פה ושם חוזרת המנטרה של מעבר למשטר נשיאותי. אך מדברים על כך רק אלה שאינם מבינים את השיטה האמריקנית. מי שמכיר יודע כי איננה מתאימה לישראל וממילא ניתן לקבלה רק כמקשה אחת – עם חוקה נוקשה, שני בתי פרלמנט וממשל מקומי ואזורי עצמאי וחזק.

 

לישראל מתאים משטר אירופאי מעורב, בסגנון הגרמני או הסקנדינבי, עם שילוב אזורי-יחסי אחוז חסימה גבוה, היוצר משטר יציב, יחסית ופרלמנט, בשני בתים, של 3 עד חמש מפלגות. כל זאת, על בסיס חוקה, שלא ניתן לשנותה בנקל, ובית משפט חזק היכול לבטל חוקים בתנאים מתאימים. באף אחת מן המדינות הללו אין פריימריז, וכל מדינה או מפלגה, קובעת את דרכה המיוחדת בבחירת המועמדים הארציים והאזוריים. הפריימריז שלנו הועתקו מאמריקה בלא התאמה לשיטת הבחירות הייחודית שלנו. כך הופכת שיטת הפריימריז למתכון בדוק לזיופים, לקומבינות של קבלני קולות ולעיוות של רצון הבוחר האמיתי.

 

על רקע מגרעות שיטת הפריימריז נשמעים הגעגועים לוועדה המסדרת. רוב המתגעגעים שמעו על הוועדה המסדרת מתוך המיתולוגיה והנוסטלגיה הפוליטית שלנו. הם אינם מכירים כיצד עבדה.

 

הוועדה המסדרת ההיסטורית, במפלגות השונות, לא פעלה בחלל ריק. היא לרוב לא כללה בתוכה את מנהיגי המפלגה האמיתיים. בן גוריון, בגין, יערי, פנחס רוזן, הרב מיימון או משה שפירא לא ישבו בוועדה שכזאת. הם לכל היותר השפיעו עליה בשלט רחוק. הוועדה הורכבה מנציגי הגופים העיקריים במפלגה – סיעות, קבוצות עולים, נציגי האזורים, ההתיישבות וכו'. אלה לא היו אישי רוח תלושים כמו ב"בית היהודי", או כאלה שמינו את עצמם כב"תנועת השמאל החדשה", אלא אנשים המחוברים לשטח, לאידיאולוגיה של המפלגה ולצרכי הבחירות. הם ידעו לאזן, לצרף כוחות חדשים ואנשי רוח וכאלה המסוגלים למשוך קבוצות מצביעים פוטנציאליים. הם בוודאי מנעו כל ניסיון של השתלטות עוינת. לעתים טעו ואז תיקנו את עצמם בבחירות הבאות. התוצאה, במבט מהיום, היתה לא גרועה מזו שהושגה בימי הפוסט-ועדה- מסדרת, לרוב אף טובה יותר.

 

אף מפלגה לבדה אינה יכולה לבוא ולחזור לימי הוועדה המסדרת. גם אין צורך בכך. יש מקום בפעולת חקיקה משולבת שתבטיח בחירת מוסד ממנה רחב, הנבחר במיוחד לצורך זה סמוך לבחירות, פיקוח ממלכתי ובדיקה ממלכתית למניעת התפקדות כפולה, סגירת רשימת המועמדים, זמן רב לפני הבחירות ואפשרות למפלגה למנוע הצטרפות מועמדים וחברים הרחוקים ממנה מבחינה רעיונית.

 

המשך שיטת הפריימריז ושיטת הבחירות הנוכחית הם מרשם מובהק לחוסר יציבות ולאנרכיה שלטונית.

 

 פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מוגי  On דצמבר 22, 2008 at 4:44 pm

    שלום,
    לדעתי, כל מי שהוא חבר מפלגה ובעל זכות לבחור את הנהגת המפלגה, יש לראות בו תומך של אותה מפלגה וכמצביע למפלגה זו בבחירות לכנסת – כלומר, הוא לא יצביע בפועל בבחירות כי הוא נתן את קולו מראש למפלגה בה הוא חבר. פעולה זו מתיישבת עם השכל הישר – חבר מפלגה תומך במפלגתו, אחרת יתכבד ויצטרף למפלגה בה הוא תומך. כך לא יהיו מצביעי שקר שהנם חברים במפלגה אחת ומצביעים בבחירות לאחרת. כך, מי שקובע את חברי הכנסת של מפלגה אחת לא יוכל להכניס לכנסת חברי מפלגה אחרת. כך, לא יהיו חברי מפלגה פיקטיביים שגויסו על ידי קבלני קולות. כך לא יקבעו תומכי מפלגה אחת את חברי הכנסת של מפלגה אחרת שלה הם מתנגדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: