ניתוח ראשוני: נתניהו ראש ממשלה – צרה או רחבה?

 

 הפרשנות הטובה ביותר אמש ניתנה במערכון של ארץ נהדרת בו נואמים ציפי וביבי במקביל נאום ניצחון כמעט זהה עד שבא ליברמן ועוצר את שניהם. קצת מוגזם אבל עם קצת אמת.

 

את ניתוח תוצאות הבחירות חייבים לעשות לא לפי נטיות הלב של הכותב אלא מתוך ניסיון להבין את משמעות הרצון הקולקטיבי של רוב הבוחרים. ניתוח כזה מוביל בהכרח למסקנה שרוב הבוחרים מעדיפים לראות את בנימין נתניהו בראשות הממשלה. נכון, ציפי לבני קיבלה קצת יותר קולות ממנו (אם כי המצב יכול להשתנות לטובת נתניהו עם גמר ספירת קולות החיילים וחלוקת העודפים), אבל כל המצביעים שהצביעו בעד מפלגות גוש הימין, המונה 65 ח"כים לפחות מעדיפים את נתניהו. יש הטוענים כי אילו היינו בוחרים בשני פתקים היתה ציפי לבני נבחרת לראשות הממשלה. זו טענת סרק. בשיטה אחרת היו מצביעי גוש הימין מצביעים מן הסתם קצת אחרת ובפתק האישי היו בוחרים נתניהו. מכל מקום ברור שאין ללבני יכולת להקים קואליציה של 61, גם אם ליברמן וברק מצטרפים אליה. זה לא יעבוד.

 

לנתניהו יש שלוש אפשרויות: האחת, הקמת ממשלה של גוש הימין.  על הנייר זו האפשרות הסבירה. אין כל ביטחון שהדבר אפשרי ורצוי לו, לא מבחינת מדיניות הפנים ולא מבחינת היכולת הדיפלומטית הבין-לאומית.

 

מבחינה פנימית צריך נתניהו לאזן בין עמדות ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות. ליברמן לא יכול לוותר על נושאים חיוניים לבוחריו בנושאי דת ומדינה. ספק אם ש"ס ויהדות התורה יכולים להתפשר בתחומים אלו. נתניהו לא יכול גם לקבל את דרישות ליברמן בעניין היחס לערביי ישראל. בליכוד הוא ייתקל בהתנגדות עזה מבני בגין ועד דן מרידור. גם חלק ממפלגות הימין לא ישלימו עמן. קואליציית ימין צרה לא תחזיק מעמד לאורך זמן.

 

האפשרות השנייה היא הקמת ממשלה רחבה עם קדימה. מבחינתו זו האלטרנטיבה הטובה ביותר גם מבחינת התדמית הבינלאומית וגם מבחינת החזית הפנימית – ממשלת מרכז ימין שלא תהיה קיצונית בתחום הלאומני או הדתי-חרדי. כדי להגיע לכך צריכה ציפי לבני להתגבר על התחושה המוצדקת כשלעצמה שהיא ניצחה בבחירות האלה מבחינה אישית. נתניהו זקוק להרבה להטוטנות כדי לתמרן בין לבני לליברמן, אך זהו צעד הכרחי אם הוא רוצה להקים ממשלה יציבה, למשול קדנציה שלמה ולחזק את הסיכוי שלו לעוד קדנציה.

 

על נתניהו להבין עוד לקח – החרדים והדתיים לא הצליחו בבחירות האלה. הכוח המשולב של ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי ירד. ממשלה מאוזנת של מרכז ימין- מתון עם קדימה, ש"ס והבית היהודי עדיפה על פני ממשלת ימין קיצוני. הוא יכול לצרף את ישראל ביתנו בתנאים מוחלשים. הוא יכול לנסות לצרף את אהוד ברק, אך ספק אם ימצא לכך רוב במפלגת העבודה.

 

האפשרות השלישית של נתניהו היא להקים ממשלה צרה ולנסות לפלג את קדימה ולמשוך אליו את קבוצת מופז. לשם כך הקבוצה צריכה להיות בת 10 ח"כים לפחות. זה אפשרי, אך לא באופן מיידי. במשך הזמן יהיו בקדימה די ח"כים שלא ירצו להתייבש באופוזיציה. במקביל הוא יכול לנסות לפלג את אהוד ברק. פרישתו אפשרית אם תהיה לו קבוצה בת 5 ח"כים, לפחות. הדבר אפשרי רק אם יודח ברק מראשות מפלגת העבודה. אבל ספק אם 5 ח"כים יעזרו לנתניהו. הם רק עלולים להרגיז את תומכיו בימין.

 

 

 

מבחינתו של נתניהו האופציה השנייה היא הטובה ביותר מכל הבחינות. האם יהיה לו האומץ וגדלות הרוח ללכת בכיוון הזה?

 

כמובן, צריכים שניים לטנגו. ציפי לבני זכתה להישג אישי עצום. אבל אין לה סיכוי ממשי להקים כעת ממשלה בראשותה ואין סיכוי שנתניהו יסכים לרוטציה. הוא יכול רק להסכים על תיק בכיר ביותר ללבני וחלוקה שווה במספר ובחשיבות של תיקים בין הליכוד לבין קדימה. מבחינת לבני, ספק אם לקדימה יש כוח להתמיד באופוזיציה. דווקא חברות בממשלה במעמד בכיר תעניק לה את היכולת להתמודד שוב בבחירות הבאות.

 

מבחינת השמאל ברורה התבוסה הגדולה. האשמה נופלת קודם כל על כתפיו של ברק. הוא עשה את כל הטעויות האפשריות והבלתי אפשריות מאז נבחר לראשות מפלגתו במקומו של עמיר פרץ. הוא לא קיים את הבטחותיו לבוחריו בשום תחום וגרם להקדמת הבחירות ללא צורך. בבחירות הללו הוכח שוב כי מי שגורם להקדמת הבחירות – מפסיד. היא ניהל מערכת בחירות כושלת לא סדר יום, לא מדיני ולא חברתי-רעיוני. כל עוד הוא עומד בראש מפלגת העבודה אין לה סיכוי להשתקם. אם יישאר באופוזיציה הוא יעשה זאת כמי שכפאו שד. הוכח כי חזרה לשלטון עוברת דרך האופוזיציה, אך השמאל לא יהמר עוד פעם על ברק.

 

גם חיים אורון ומרצ שותפים לכישלון השמאל. דרך ההרכבה האומללה של התנועה החדשה הביאה לירידה נוספת בכוחה של מרצ, בניגוד למגמת העלייה שנסתמנה רק לפני זמן קצר בלבד. כישלונו רב ביצירת גוש שמאל רחב עם פעילים מן הקשת המזרחית והפריפריה, מימ"ד והתנועה הירוקה. הפיצול הרב וההישארות בבית מנעו אפשרות של יצירת משהו חדש ורחב יותר. הפיתרון לשמאל הוא ביצירת תנועה חדשה ציונית סוציאל-דמוקרטית על חורבות מפלגת העבודה, מרצ והרשימות שלא עברו את אחוז חסימה עם הנהגה של קבוצת אישים שמתוכם ייבחרו האיש או האישה המתאימים ביותר למקום הראשון.

 

עד כאן הניתוח הראשוני. בהזדמנות קרובה נעסוק בלקחים לגבי שיטת הבחירות והמשטר ועתיד שלטון החוק ומערכת הבלמים והאיזונים. להערכתי, הסיכוי לשינוי אינו גדול כל עוד הקואליציה תלויה בקולות ש"ס ויהדות התורה.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נינה  On פברואר 11, 2009 at 3:59 pm

    מאוד מוזר, ואפילו מעט מעוות, הניתוח שלך.
    העם בחר בנתניהו? בגלל שלימין יש רוב? ואיזה רוב יש לימין? האם אפשר לראות את ליברמן עם ש"ס או הדתיים הקיצוניים האחרים?

    גם הימין מפולג, עם אג'נדות שונות.
    במצב הזה, ההיגיון אומר שליבני היא זו שצריכה להרכיב ממשלה, עם הליכוד ועם העבודה.
    ונתניהו הוא זה שצריך לבלוע את האגו.

  • גדי  On פברואר 11, 2009 at 7:55 pm

    שכמו שאני מכיר את מרצ והעבודה – הם לא ילמדו לקח.
    מרצ מפחדת לאבד את זהותה ולהטמע במפלגת שמאל עם שונים ממנה. שלא לדבר על סוציאליזם – שמרצ לא מזוהה עמו ולא באמת מחוברת אליו. שמא ילכו לאסוף קולות מחוץ למתחם רמת השרון?
    (חשבו כמה חלשים ומדוכאים פזורים בכל הארץ, כאלה שהשמאל לא משכיל לאסוף לחיקו. ראו למשל את העליה בשיעור התמיכה בעבודה עם פריצתו של פרץ)
    והעבודה? מי ינהיג אותה? לא ברור אם למישהו שם יש את האומץ להתעמת עם ברק. בינוניים מדי.

  • דני בלוך  On פברואר 11, 2009 at 8:21 pm

    מה מעוות בניתוח? אני לא אוהב את הימין אבל אם יש 65 ח"כים שמעדיפים את נתניהו זהו המצב האובייקטיבי וזה גם חוקי ודמוקרטי.

  • גרידג'  On פברואר 11, 2009 at 11:56 pm

    בלוך, נו, תן לנו רמז. איזה שינוי אתה מציע בשיטת הממשל?

  • דני בלוך  On פברואר 12, 2009 at 8:46 am

    אני עקרונית בעד שיטה מעורבת אזורית-יחסית – רוב חברי הכנסת יבחר באזורים בני 3-5 ח"כים, ושליש או רבע ייבחרו בשיטה היחסית.
    ההצבעה היא בפתק אחד. יימשך המשטר הפרלמנטרי אך להעלאת הצעת אי אימון יידרש רוב בכנסת.

  • איתמר  On פברואר 12, 2009 at 12:24 pm

    ברק ואורון מוכרחים לפנות את הכיסא. מי יוכל להחליף אותם, והאם זה יעזור?

  • גרידג'  On פברואר 12, 2009 at 4:12 pm

    תודה, אני אתייחס [אולי] כאשר תעלה זאת במאמר.

%d בלוגרים אהבו את זה: