מי ניצח בבחירות? החמאס ובגדול

 

אחרי שאני מקלף מניתוח תוצאות הבחירות את כל הקליפות ומנסה להגיע אל לב הבעיה אני מוצא שהגורם העיקרי מאחורי תבוסת השמאל והמרכז הציוני בבחירות ועליית הימין הלאומני הוא הטרור של החמאס. אנו מוצאים עליה גדולה לימין באזורים שנפגעו או היו בקרבת הסכנה במלחמת לבנון השנייה ובמלחמה בעזה. ככל שאנו מתרחקים מאזורים אלה מצב המרכז והשמאל משתפר במידת מה.

 

המספרים מדברים בצורה ברורה – הימין גדל נטו ב- 15 מנדטים, כשעיקר הגידול הוא של הליכוד וחלק קטן יותר של ליברמן. מפלגות האיחוד הלאומי הפסידו 2 מנדטים, ש"ס – 1 ויהדות התורה – 1 לטובת הליכוד.

 

מפלגות המרכז – שמאל הציוני שמנו בכנסת היוצאת 60  – קדימה 29, העבודה 19, הגמלאים 7 ומרצ 5, הפסידו 16 ח"כים – 15 לימין ו-1 לחד"ש. זו אינה תאונה , לא רק צירוף של משגים קלי ערך – זו מפולת רצינית. אי אפשר להסבירה באוסף של ספינים, הרכב אישי לא מושך או קמפיין בלתי מוצלח. גם לא בעיוותי שיטת הבחירות או באובדן קולות שניתנו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה.

 

בדברים האלה אפשר להסביר תנודה של כמה מנדטים אך לא הפרש כה רציני. וההסבר העיקרי, לא הבלעדי, אך המשמעותי, הוא ההסבר הביטחוני. הבוחר מצפה מן ההנהגה קודם כל לדאוג לביטחונו האישי והקיבוצי הכללי, דהיינו ליכולת הקיום הבסיסית. אחרי כן יבואו השאלות הכלכליות והחברתיות, ענייני חינוך וסביבה, ערכים ומוסר, שלטון החוק ואכיפתו.

 

רוב ציבור הבוחרים חש שהממשלה היוצאת והגורמים המרכיבים אותה לא עמדו במבחן התוצאה בעניין הביטחוני. אילו החמאס לא היה מפר את הרגיעה לפני המלחמה, או מפסיק לחלוטין את הירי עם סיומה, ייתכן והתמונה היתה משתנה במקצת. ואף כי רוב הציבור מעדיף את אהוד ברק כשר ביטחון הוא רוצה אותו בממשלת ימין ולא בממשלת שמאל.

 

האם תוצאות הבחירות היו גזרה משמיים? בחודשים האחרונים – כן. קודם לכן – היו כמה וכמה אופציות למקצה שיפורים אך אהוד ברק וציפי לבני לא השכילו לבחור בהן. ספק אם היה צריך להביא להתפטרות אולמרט בטרם החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין. ואם בכל אופן המעשה נעשה היה על ברק לפעול שתוקם ממשלת המשך בראשות ציפי לבני על בסיס צילום ההרכב הקואליציוני וההסכמים הקיימים, בלי דרישות מטופשות ואגוצנטריות משלו שפתחו את ההסכמים הקואליציוניים. אם ש"ס היתה מסרבת להצטרף ניתן היה להקים ממשלה בת 60 , עם מר"צ, תוך הימנעות הסיעות הערביות. אני בספק אם ש"ס היתה נשארת בחוץ.

 

אך ברק חשש פן ממשלה כזאת תחזק את לבני. הוא עוד האמין שהוא יכול להגיע לראשות הממשלה ואם לא הוא העדיף להיות שר ביטחון אצל נתניהו. בכל מהלכיו הוא טעה. והעיקר הוא לא הוכיח לציבור מצביעיו בכוח כי יש לו בשורה משלו שתשלב את המרכיב הביטחוני עם תהליך מדיני, עם הקפאה אמיתית של ההתנחלויות ופינוי מאחזים לא חוקיים, ביחד עם מדיניות כלכלית-חברתית סוציאל-דמוקרטית. הוא לא נאבק ברצינות ובתקיפות נגד הימין אלא נגד לבני וקדימה ולא הצליח לשכנע במה הוא טוב יותר.

 

לכן הוא איבד 6 מנדטים נטו לקדימה ולא הצליח להחזיר למפלגתו את הקולות שעברו בבחירות הקודמות לקדימה או לגמלאים. הוא גם הצליח לגרום לחורבן סופי של התמיכה הערבית במפלגת העבודה.

 

בסך הכל ירד שיעור ההצבעה של הציבור הערבי והדרוזי במפלגות ציוניות, בכל רוחב הקשת הפוליטית, מ- 28% ל- 18%, כאשר את עיקר המפלה סופגת מפלגת העבודה – שקיבלה רק 5000 קולות מן הציבור הזה (לעומת יותר מ- 15 אלף ויותר בבחירות הקודמות). בהרבה ישובים ערביים קיבלה העבודה (וגם קדימה) פחות קולות מאשר מספר המתפקדים למפלגה. אין ספק שפעילותו של ברק כשר ביטחון גרמה לכך בעיקר, לכך יש להוסיף את ההצבעה האווילית של איתן כבל בוועדת הבחירות המרכזית  לפסילת רשימת בל"ד והתגובה הפושרת נגד דברי השנאה וההסתה של ישראל ביתנו. במקום הקולות הערביים לא התווספו קולות יהודים.

 

הבשורה היחידה – סוף הגמלאים

 

הנחמה היחידה שלי מתוצאות הבחירות היא היעלמותה של מפלגת הגמלאים, מפלגת אווירה ונישה. שבעה גמדים הכניסה לכנסת בלא הנהגה משמעותית וסדר יום משמעותי. היא כמעט ולא השיגה דבר לגמלאים. רוב ההישגים שהיו נבעו מן הלחצים של מפלגת העבודה וש"ס. הוקם משרד מיותר לענייני גמלאים ובמשרד הבריאות לא הצליח השר הגמלאי לדאוג לצורכי הציבור המבוגר בסל התרופות, בנגישות לשירותים רפואיים, בטיפול בנושאים הסיעודיים ועוד. כל המפלגה היתה אגו-טריפ של רפי איתן וכמה עסקני גמלאים מתוסכלים. ברוך שפטרנו.

 

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אמיתי סנדי  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 4:53 pm

    הגמלאים עדיפים על גייסותיו של ליברמן.
    מעדיף אי עשייה של חרצופים שמגבים את הקואליציה על עשייה נמרצת של גזענים מוצהרים.

  • דודי  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 5:16 pm

    מעבר לביטחון, את חוסר שביעות הרצון של הציבור מן הממשלה, לאור רמות גבוהות של שחיתות (אולמרט, הירשזון, רמון, ואחרים שעוד יבואו), ורמות נמוכות של חזון ושל יכולת ביצוע, בכל המשרדים.

    אדלר וארד הצליחו במידת מה לשכנע את הציבור שהוא יכול להצביע ל"לבני" ולא לקדימה, ולהסתיר מפניו את הדמויות הלא אטרקטיביות שברשימה, אבל רק במידת מה.

  • איריס  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 5:44 pm

    זה בערך הצפון כולו והדרום כולו, מה שאומר כל הפריפריה בעצם. אז לא בטוח שזה קשור למלחמה בעצם.ראה הרשימה של אריאנה מלמד לפני המלחמה שקוראת לעליית ליברמן כדי להביא קצת מזור לפריפריה ברמת השירותים, החינוך, והפשע.

    העובדה שאין קשר למלחמה נובעת מכך שהעבודה איבדה את בוחריה בצפון בוודאות (בכל הקיבוצים), הגם שאלה היו במלחמה ולכאורה ברק הוא בשורה טובה. האגנדה היא כלכלית, חברתית, שחיתותית, ורק אחר כך בטחונית. כמו כן, בצפון ובדרום לא חושבים שאולמרט שמאלני או ציפי, אלא היתה אכזבה מביצועי הצבא, הקשורים ..שוב לשחיתות ולכלכלה.

  • דוד  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 6:56 pm

    כמה הערות

    ראשית, מה שקרס בבחירות האחרונות הוא המרכז הישראלי, ולא השמאל, שמצבו בלאו הכי היה בכי רע. לבני ביקשה ממצביעי העבודה ומרצ להציל אותה מקריסה ולמנוע מנתניהו להיות המפלגה הגדולה ביותר. השמאל החליט להיענות ללבני ונתן לה לפחות תשעה מנדטים. חלק ניכר ממצביעי של קדימה נטשוה לטובת הימין ולכן קדימה, רובה ככולה, מתבססת על קולות השמאל. מכאן שאין לנו מרכז ממשי אלא בעיקר שמאל בעל גרעין של 25 מנדטים ובעל תודעה פוליטית מפותחת שבבחירות האחרונות התפצל בין מפלגות האם שלו למפלגת המרכז. מי שצריך לעשות חשבון נפש הוא המרכז הישראלי שלא מבין כיצד הוא איבד בבחירות האחרונות לפחות תשעה מנדטים לטובת הליכוד וישראל ביתנו.

    אני חושב שהבוחר הישראלי הבהיר בצורה הברורה ביותר שהוא לא רק מעדיף אקטיביזם בטחוני ופוליטיקה ריאלית (ולכן הליכוד הכפיל את כוחו ויותר) אלא גם שבינו לבין נבחריו שורר משבר אמון. משום-מה, כל אמצעי התקשורת מסתירים את העובדה ש-37 אחוזים מבעלי זכות הבחירה לא הלכו להצביע, ובמגזר הערבי 47 אחוזים בחרו להישאר בבית. כלומר, מלבד הכמיהה למנהיג חזק ולסמכות – שבוטאה בהצבעה לליברמן – יש פה אחוז אדיר של ישראלים שחש מנוכר ביחס למערכת הנוכחית. וזאת מפלגה גדולה ביותר שיש להתייחס אליה.

    יש בציבור הישראלי אנשים רבים – ואני ביניהם – שהיו מסכימים לשוב אל חיק השמאל אם היה עושה שינוי של 180 מעלות בדרך בה הוא מתנהל. השמאל חייב לחשוב מחדש איך הוא מתייחס לשאלה הפלשתינית. הוא חייב לחשוב כיצד הוא משלב אקטיביזם בטחוני שרואה את השלום כיעד אסטרטגי בין שאר יעדיה של ישראל, כאשר צרכיה הביטחוניים של המדינה הם המכתיבים את מהות ההסכם, ולא ההיפך. העובדה שהשמאל תמך בהסכם החפוז שרצה אולמרט לגבש עם אסד, ולסגת מרמת הגולן כאילו סוריה לא מזרימה נשק לחיזבאללה ולא מצויה בקשרים הדוקים עם איראן, רק ממחישה עד כמה השמאל מונע על ידי אידיאולוגיה – קומץ אידיאלים שמכתיבים התייחסות למציאות ולא מציאות שמנותחת באמצעות כלים תיאורטיים.

    השמאל צריך לחשוב איך הוא חוזר להשקפות ביטחוניות רביניסטיות מובהקות, לימים בהם בטחוניסטים כמו רבין, מוטה גור, יגאל אלון ואחרים, קבעו את סדר יומו של השמאל הישראלי, ואני לא מדבר כמובן על "השמאל העמוק" נוסח קובה ריפתין או של"י. הוא חייב לחשוב באיזה מובן הוא ציוני, בהנחה שהציונות היא תיאוריה הגורסת כי ליהודים זכות מלאה לעצמאות מדינית בארצם, ומתנער ממורשת אולמרט הגורסת כי מטרת הציונות היא "מדינה שכיף לחיות". כדברי בוגי יעלון, מי שמחפש מדינה שכיף לחיות בה, שיעזוב ללוס אנג'לס. אי אפשר להיאבק על תמיכת הישראליות עם משרד חינוך שמכניס לתוכנית הלימודים את הפוסט-ציונות כאיזשהו נראטיב לגיטימי מבלי לגבש עמדה ברורה בנושא.

    ואולי לא פחות חשוב מכך: אם השמאל מדבר על סוציאל-דמוקרטיה, שיתחיל לחשוב על מה הוא מדבר. לאף אחד בשמאל אין תשובה על מהות הסוציאל-דמוקרטיה ואין שום דיון תיאורטי מעמיק בנושא מלבד התנגדות אוטומטית להפרטה ורצון להפוך את הממשלה לסוכן הפעיל במשק. על המדפים מעלה אבק המסמך הנהדר של אנטוני גידנס מלפני 12 שנה על הסוציאל-דמוקרטיה. זו סינתיזה מצוינת.

    ולבסוף, בישראל יש היום שתי מפלגות מרכז – העבודה וקדימה – ושתי מפלגות שמאל, מרצ וחד"ש. אם העבודה ומרצ רוצות להקים באמת שמאל, עליהן להתמזג בנוסח המערך של העבודה ומפ"ם ולגבש השקפה סוציאל-דמוקרטית יציבה, בנבדל מהקומוניזם של רק"ח ובשונה מהאקלקטיות של הסופרמרקט ושמו קדימה.

  • גולדבלט משה  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 6:59 pm

    הרשימה מבהירה היטב את עריצום של המספרים לעומת גמישותן של הפרשנויות

  • גרידג'  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 7:36 pm

    רפי איתן אמר: "השגנו, בזכות השותפות עם ראש הממשלה שהבין את הצורך, מיליארד שקלים וחצי עבור קצבאות הזקנה… השגנו מיליארד ו-400 אלף שקלים לניצולי השואה ועוד 600 מיליון שקלים כהשלמת הכנסת ל-193 אלף אזרחים מבוגרים. אף מפלגה לא קיבלה את זה". סה"כ 3.5 מיליארד ש"ח. האם הוא אומר משהו שאינו נכון?

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3670932,00.html

  • אזרח.  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 10:35 pm

    את מה שנקרא השמאל.

    תגובה לדוד.

    ה-כ-ל קישקושים.ישראל לא היתה מעוניינת אף פעם באמת ובתמים להקים רשות פ'לסטינית חזקה ויציבה לצידה.הסיבות הן רבות.בטחוניות,פוליטיות,כלכליות.לכן למראית עין הראו ממשלות ישראל שהן מעוניינות במשא ומתן,אבל בשטח הן פעלו לחיזוק האחיזה שלהן בשטח.הגבירו את ההתנחלויות,והצרו את צעדי הפ'לסטינים לאורך כל הדרך.לכן פרצה אינטיפ'אדת 2000 .ישראל צריכה להחליט .
    לגבי עזה : אם עזה היא איזור שלטוני נפרד ועצמאי, שאיננו קשור לישראל, אין מקום שישראל תטיל עליו מצור אווירי, ימי ויבשתי. אם היא בשליטת ישראל, יש לקבל את השליטה על כל המשתמע מכך, כולל נציגות ישראלית היושבת ברצועה ומנהלת אותה.כנ"ל לגבי הגדה.או שישראל מספחת את השטח ונותנת זכויות אזרחיות לתושבים הפ'לסטינים של הגדה,או שישראל יוצאת משם.

  • דני בלוך  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 11:35 pm

    אף אחד מהדברים הללו לא הושג על-ידי מפלגת גיל. הרוב הושג בהסכמים עם מפלגת העבודה, בלחץ השדולה בראשות אורית נוקד. המאבק למען ניצולי השואה של קולט אביטל וכו'. הגמלאים נכנעו לכל גזרות האוצר וזרקו את משה שרוני כשרצה לפעול למען הגמלאים.

  • אזרח.  ביום פברואר 15, 2009 בשעה 11:49 pm

    אנטוני גידנס מלפני 12 שנה על הסוציאל-דמוקרטיה.

    שימשיך להעלות אבק.

    הדרך השלישית של אנת'וני גידנס אינה אלא דרכה של מרגרט ת'אצ'ר,פלוס רטוריקה של חמלה, ומכלול מאוד מוגבל של צעדים בתחום הרווחה.מספרו של גידנס עולה קידוש מוחלט של ערכים כלכליים .כגון: תחרותיות, ריסון תקציבי, אינפלצייה נמוכה, הימנעות מתשלומי אבטלה, והתוסף הפואטי והמאוס של חמלה.מה שנקרא במקומותינו:הקפיטליזם ה"רחום".גידנס אכן מצביע על הצורך להשקיע בחינוך, במשפחה ובקהילה, אולם הוא נמנע מלהסביר כיצד עושים זאת ,ונמנע מלסמן מקורות תקציביים. "הדרך השלישית" אינה אלא ת'אצ'ריזם מנומס ומאיר פנים.הצעתו של גידנס אינה אלא העתק חיוור של מדיניות הרווחה המוצלחת של מדינות סקנדינביה.בריטניה של בלייר ובראון אימצו את הצעותיו של גידנס,וכעת רואים מה מצבה הכלכלי והחברתי של בריטניה,לעומת המצב הכלכלי והחברתי של מדינות סקנדינביה.

    http://www.bizportal.co.il/shukhahon/biznews02.shtml?mid=192585

    "בתוך כך, המשקיע האגדי ג'ים רוג'רס אמר באמצע השבוע כי כלכלת בריטניה נמצאת במצב מאוד קשה ולמעשה "מחוסלת". הוא העריך שבשנים הקרובות תהפוך בריטניה מיצואנית ליבואנית נפט כך שאין לה הרבה להציע למשקיעים. "חיסלתי את כל האחזקות שלי בליש"ט", אמר רוג'רס."

%d בלוגרים אהבו את זה: