הפור נפל, כאילו לא ידענו, וביבי נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. השאלה שנותרה היא – איזו קואליציה הוא ירכיב. פתרון השאלה תלוי בנקודות ראיה שונות – של נתניהו והליכוד, של מפלגות הימין, של ציפי לבני, של קדימה, של אהוד ברק, של מפלגת העבודה, של השמאל החברתי וטובת המדינה.
נתחיל מטובת המדינה, שמעטים במערכת הפוליטית והתקשורתית חושבים עליה. לכאורה, לא צריכה להיות בעיה, שרוב הציבור רצה ממשלה ימנית צרה. האמנם? לפחות חלק ממצביעי הליכוד אינם רוצים ממשלה בקו של ליברמן או האיחוד הלאומי או ש"ס, ואם תשאל אותם ם יעדיפו ממשלה רחבה, עם קדימה, בראשות נתניהו. נכון, יאמרו רבים גם במחנה שלא הצביע לימין – תנו לימין למשול ולהיכשל. הבעיה היא שכישלון של הימין ישליך על כולנו, בערעור מערכת היחסים עם ארה"ב, עם אירופה ועם הגורמים המתונים במזרח התיכון.
לכן, מנקודת ראות ממלכתית כללית עדיפה ממשלה שבמרכזה הליכוד וקדימה, שהרי רוב חבריהן בא מאותו מקור. נראה לי שנתניהו רוצה בכך ורוב הליכוד רוצה בכך, אף כי יפחת מספר התיקים החשובים לחלוקה.
ציפי לבני מן הסתם מתלבטת בין האפשרות להיות ראש לשועלים או משנה לאריה. אפשר לבנות מהלך מנצח מכס ראש האופוזיציה, כפי שהוכיח נתניהו. אבל על פי הניסיון בארץ ובעולם כדי שאופוזיציה תנצח על הממשלה להפסיד. ומה יקרה אם ממשלת נתניהו תצליח להחזיק מעמד בשנה הראשונה? או אז תתחיל התפוררות בקדימה ויימצאו 10 ח"כים, אשר יאפשרו פילוג והצטרפות לממשלת נתניהו. לעומת זאת, דווקא הצטרפות לממשלה, בתפקידים מרכזיים וביכולת השפעה בנושאים מדיניים ופנימיים תאפשר לקדימה ליצור תדמית מנצחת של מי שבלם מהלכים מזיקים ואפשר התקדמות בתחומים רבים.
מבחינת אהוד ברק והעבודה עדיף שקדימה תצטרף לממשלה ואז אהוד ברק יהיה ראש האופוזיציה, שיוכל, כנתניהו, לתכנן חזרה לשלטון אם תיכשל הממשלה. אמנם, סיכויי הכישלון קטנים יותר בממשלה רחבה אבל עדיף להיות כינור ראשון באופוזיציה מאשר צל חיוור של לבני וקדימה.
מבחינת מפלגת העבודה והשמאל החברתי יהיה קל יותר להדיח את ברק כאשר איננו מכהן כראש אופוזיציה. אבל אם לא יצליח ברק להעלות את יוקרת העבודה עד הפריימריז הבאים הוא לא יצליח להתמודד. אם קדימה תישאר באופוזיציה ותתפלג ניתן יהיה לבנות את מחנה המרכז- שמאל סביב שני צירים בדומה לימי ראשית המדינה: ציר מרכז – שמאל מתון, בדומה למפא"י, שיכלול חלק מקדימה וחלק מן העבודה, ומפלגת שמאל ציונית-סוציאל-דמוקרטית בדומה למפ"ם לפני שנלכדה בקסמו של "שמש העמים" ונתפלגה.
ברגע זה, לפני פתיחת מו"מ ממשי בין הליכוד וקדימה נראה לי כי סיכוי לא קטן שהקואליציה הבאה תהיה בנויה על שותפות בין שתי מפלגות אלה, ביחד עם ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי. בסך הכל 89 ח"כים. אף אחת מן השותפות לא תוכל לבדה להפיל את הממשלה והדבר יבטיח לנתניהו, אם לא יעשה טעויות שטותיות, אריכות ימים בשלטון למשך רוב הקדנציה, אם לא כולה.
או ביבי או ציפי או פיפי או ….???
בטורו המבריק במוסף סוף שבוע של הארץ כותב דורון רוזנבלום כי סיסמת הבחירות האמיתית היתה "או ציפי או ביבי או פיפי". הבעיה שלנו היא שלא נשקע בחרא עד צוואר. הרבה תלוי בהתנהלותו של נתניהו ובאיזו מידה ישכיל להשתחרר מן ההתחייבויות כלפי הימין הקיצוני כדי לצרף את קדימה. מן הצד השני לא מעט תלוי בכושרן של מפלגת העבודה ומר"צ לפעול ככוח אופוזיציוני, ככלב השמירה של הדמוקרטיה, בשיתוף פעולה נבון עם חד"ש והמפלגות הערביות ותוך יצירת תשתית חוץ פרלמנטרית עם התנועות החברתיות והירוקות במגמה לצמצם ככל שניתן את הפיצול בשמאל עד הבחירות הבאות.
פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org
נ.ב. 
תגובות
הרי אוטוטו יש עוד פסטיבל בחירות ועוד אחד, ועוד אחד…
בשני הפעמים שהיו ממשלות של הימין בלבד, של הימין הקיצוני, ממשלת שמיר 1990-1992 וממשלת נתניהו 1996-1999, הן נפלו מהר מאוד, והעבודה חזרה לשלטון. אמנם העבודה איבדה אותו גם די מהר אחר כך, אם כי בנסיבות די מיוחדות, רצח רבין בפעם הראשונה ופריצת האינתפידה והרס השמאל על ידי אהוד ברק שהכריז שהימין צדק (אין פרטנר) והעלה את שרון על הר הבית וקרית הממשלה.
כך שהסיכוי היחיד של מפלגת העבודה לחזור לשלטון, זה כמובן, ההיסטוריה מלמדת מהאופוזציה. וגם הליכוד חוזר לשלטון מהאופוזיציה. וגם לקדימה הסיכוי היחיד, אני חושב, הוא מהאופוזיציה. רק אז מציבים אלטרנטיבה לשלטון כושל ויש סיכוי לחזור לשלטון.
לכן נראה לי שאכן רצוי שתהיה ממשלת ימין קיצוני, שהרי לממשלה כזו אין מה להציע בעצם ודינה להתמוטט כפי שהתמוטטו ממשלות שמיר וממשלת נתניהו הקודמת.
אל למרכז ולשמאל לספק עלה תאנה לממשלה כזו, שנותן לה פטור מביקורת פנימית ובינלאומית שיכולה לשחוק אותה, ומאפשר לסטגנציה שלה להמשך.
כמה שהדבר מפתיע, כדי לחזור לשלטון השמאל לא צריך לקוות לכישלונו של נתניהו, אלא להצלחתו. כך היה ב-99', ביבי הצליח בגדול – הצליח להוריד את נושא הפיגועים מסדר היום. באווירה שנוצרה, בימי השקט הביטחוני, הדבר היחיד שהיה חשוב היה נושא "התנהלותו של ראש ממשלה" או "הזקנה מנהריה" וכיוצא באלו דברים, שאין בהם שום תוכן, והם רק ספין שאיפשר לשמאל, באמצעות שטיפת המוח של התקשורת, לכבוש את לב ההמונים.
לכן, אם נתניהו ייכשל, כלומר יימשכו הקסאמים, האיום האיראני יתגבר – הנושא הביטחוני יהיה מרכזי והימין ינצח.
אם נתניהו יצליח – שלטון החמאס ימוטט, האיום האיראני יחוסל, ביו"ש יימשך השקט – השמאל יוכל להעלות על סדר היום אג'נדה חברתית או אג'נדה של ביעור השחיתות, ולעלות לשלטון. כמובן, כשהוא יעלה לשלטון, אם כך יקרה, לא ישתפר כלום בנושאים הנ"ל, אלא רק ישוב הטרור בגלל הוותרנות לערבים.