ממשלת ליברמן – בלי חרות ומק"י

 

עד הקמת ממשלת האחדות הראשונה ערב מלחמת ששת הימים שלטה בפוליטיקה הישראלית קביעתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון – בלי חרות ומק"י, דהיינו הכל כשרים לקואליציה מלבד הסמן הימני-קיצוני, חרות, והסמן השמאלי-קיצוני, הקומוניסטים –  שהם בבחינת פסולי חיתון קואליציוניים. לוי אשכול הפשיר את הקרח ביחסים הפוליטיים הפנימיים והכשיר את הקרקע לאפשרות המהפך השלטוני. יצחק רבין, כבר בקדנציה הראשונה שלו, הפשיר את היחסים עם השמאל הקיצוני בכך שהיה מוכן לעתים להסתמך על רק"ח לצורך הבלוק החוסם. מכל מקום אין היום פסולי חיתון ואילו היו לציפי לבני-אהוד ברק –ג'ומס 50 ח"כים היו נסמכים ברצון על הבלוק של חד"ש-בל"ד-תע"ל כדי לחסום את דרכו של ביבי לראשות הממשלה.

 

כשהקים ממשלת בגין את ממשלתו ב- 1977, ובמיוחד לאחר הצטרפות ד"ש בראשות יגאל ידין, נהגו הציניקנים לומר כי בגין הגשים את חזונו של בן-גוריון שכן בממשלתו כמעט ולא היו שרים מתנועת החרות. מלבד בגין עצמו היו כל התיקים המרכזיים בידי אנשים שלא גדלו על ברכי תנועת ז'בוטינסקי. רק שני שרים בממשלה נמנו על ותיקי חרות – אליעזר שוסטק (בריאות) דוד לוי (קליטה) וכן יורם ארידור כסגן שר. שר המשפטים, שמואל תמיר, היה אמנם מנסיכי תנועת ז'בוטינסקי, אך הוא היה אז חבר ד"ש. רק מאוחר יותר צרף בגין לממשלתו כמה מוותיקי חרות, אך את הטון המדיני נתנו בעיקר אלה שהגיעו מכיוונים אחרים.

 

עתה דומה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אם יקבל נתניהו את רוב דרישות ליברמן לא יישארו לוותיקי הליכוד תיקים חשובים. גם אם יתמנה בוגי יעלון לשר ביטחון הוא אינו מתלמידי ז'בוטינסקי או בגין אלא מבית הגידול של מפא"י. אמנם, אינני נמנה על הדואגים למעמדם האישי של ותיקי הליכוד אך התופעה היא בלתי בריאה מבחינה דמוקרטית, רעיונית, מוסרית ופוליטית.

 

אין דרך מדעית לפענח את רצונו המדויק של הבוחר, אבל מתוצאות הבחירות ברור כי יותר ממחצית הבוחרים הצביעו בעד מפלגות המעדיפות את ביבי נתניהו לראשות הממשלה על פני ציפי לבני או אהוד ברק. מעבר לזה אנו יודעים כי רוב הבוחרים מעדיפים ממשלה רחבה, שהרי הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, ש"ס והבית היהודי הכריזו מראש על תמיכתן בממשלת אחדות. נראה, על סמך כמה משאלים, כי גם חלק לא מבוטל ממצביעי העבודה מעדיפים ממשלת אחדות.

 

כל אחד, אמנם, רוצה ממשלת אחדות מסוג אחר. אבל דבר אחד ברור – רוב מוחלט של המצביעים לא הצביע בעד ממשלה ברוחו ובחזונו של אביגדור ליברמן. ישראל ביתנו קיבלה 11.7% וגם אם נוסיף לכך את הקולות שקיבל האיחוד הלאומי 3.3% נגיע לכך שהימין הלאומני הקיצוני קיבל בסך הכל 15%. בזכות המיעוט שלו רוצה ליברמן להכתיב לרוב הציבור את מדיניות החוץ והביטחון שלו, את רוחו וערכיו בתחומי המשפט, אכיפת החוק, מבנה המשטר, את יחסו למיעוט הערבי ואת עיצוב פני המדינה כלפי פנים ותדמיתה כלפי חוץ (לא הזכרתי את ענייני הכלכלה והחברה שכן בהם אין הבדלים כלשהם בין ליברמן לנתניהו).

 

זכותו של ליברמן לדרוש כל מה שעולה על רוחו. האחריות היא על נתניהו. האם הוא מוכן לוותר על ראשות הממשלה האפקטיבית לטובת ליברמן ולהישאר ראש ממשלה בתואר למען הגינונים והכבוד ולהיות בעיקר שר על לענייני כלכלה?

 

 

אינני נמנה, כידוע, על מצביעי נתניהו אולם בברירה בינו לבין ליברמן ברורה העדפתי. נתניהו, לפחות, מבין את הכורח לקיים הסכמים ולהמשיך בדיאלוג עם העולם הרחב ועם המזרח התיכון מן הנקודה שאליה הגיעה הממשלה הקודמת. יחסו לערביי ישראל מושפע מגישת הכבוד וההבנה של ז'בוטינסקי ולא מתורת הפחד, השנאה וההסתה של ליברמן ודניאלה וייס. גישתו למערכת המשפט וליחסי רשויות השלטון הפוכה מגישת פרידמן-ליברמן. אם הוא נותן בכל התחומים האלה את הבכורה לתביעות ליברמן הוא מפר את התחייבויותיו לבוחר. מצביעי הליכוד רצו ממשלה בראשות נתניהו שבה יאוישו התיקים הבכירים על-ידי שלום, סער, ארדן, יעלון, דן מרידור, בני בגין ולימור ליבנת ולא על-ידי ליברמן ופרידמן. מתקבל הרושם שקל יותר לנתניהו להיענות לדרישותיו של ליברמן מאשר להוציא מפיו כמה ניסוחים מילוליים שהיו עוזרים לציפי לבני לחצות את הרוביקון ולהצטרף לממשלתו.

 

לליברמן אין אופציה אלא לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. זו הסיבה מדוע אמר ליברמן בריאיון בערוץ הראשון בליל שבת כי "נושא התיקים לא יהווה מכשול". לנתניהו יש ברירה – ללכת לקראת לבני או להציע לברק ולחלק מסיעת העבודה הצעה שיקשה עליהם לסרב לה. ביבי צריך לבחור במו"מ עם ישראל ביתנו בין שתי חלופות – לעמוד בתוקף על כך שליברמן יקבל את תיק האוצר ואז יהיה חייב לפצותו בתיק המשפטים לפרידמן או לתת לו את תיק החוץ ואז על ליברמן לוותר על הדרישה לתיק המשפטים. מבחינות רבות האופציה השנייה היא הכי פחות מסוכנת למדינה ולחברה שכן ברור לכל שאת מדיניות החוץ מוביל ראש הממשלה, תהיה אשר תהיה הגדרת הסמכויות של מחזיק תיק החוץ.

 

לביבי נתניהו ניתנה הזדמנות שנייה להוכיח כי הפיק לקחים מטעויותיו בקדנציה הראשונה. במו"מ הקואליציוני עד כה לא גילינו ביבי חדש. אבל, ההצגה עוד בעיצומה. אם ימכור את בכורת הליכוד לליברמן יזכה רק במעט נזיד העדשים של השלטון ולזמן קצר בלבד. ראש ממשלה חייב קודם כל להבטיח כי מאחוריו עומדת סיעה מלוכדת ויציבה, במיוחד שמדובר בקואליציה צרה, ורק אחר כך לרצות את השותפים. בתחילת הדרך יצביעו בעד הצעות אי-אימון, מינוי השרים והתקציב אבל אחר כך יטרפדו לו דברים אחרים.

 

כדאי להתחיל להתכונן לבחירות הבאות.