תומכי ברית הזוגיות של נתניהו וברק אומרים לנו שטובת המדינה צריכה להיות עדיפה על פני טובת המפלגה. אך השאלה היא מהי טובת המדינה? מי יודע מהי טובת המדינה ומי קובע אותה?
אני, למשל, מאמין שטובת המדינה היא ממשלה סוציאל- דמוקרטית, ציונית וחילונית, מתונה מדינית ותקיפה ביטחונית. רוב הציבור לא רצה בממשלה כזאת. נכון, חלקים מאותו רוב לא פיללו לממשלת ליברמן- כהנא – עובדיה יוסף והרב אלישיב. אבל זו התוצאה.
אני סבור שטובת המדינה היא שליברמן לא יהיה שר חוץ או חבר ממשלה, שלא יפוצל משרד החינוך לחינוך חרדי לחוד, שתיפסק ריצת האמוק להפרטה, שחינוך ובריאות יהיו חינם על אמת, שלא ייפגעו התקציבים החברתיים – הציבור קבע אחרת. יכול להיות שרוב הציבור רצה ממשלה של ליכוד, קדימה, עבודה וסיעות ימין אחרות מוחלשות – אבל זה לא מה שמציע לנו ראש הממשלה המיועד. מה שמוצע לנו היא ממשלת ימין, עם עלה תאנה של העבודה ובלי ציפי לבני. זו, באמת, טובת המדינה?
אני מאמין שטובת המדינה לטווח ארוך מחייבת להציג בפני הציבור אלטרנטיבה אחרת בתקווה שבבחירות הבאות ישתכנע לתמוך בה, כפי שקרה בבחירות 1992, לדוגמא. מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין זכתה ב – 44 מנדטים ובחזרה לשלטון רק משום שישבה שנתיים באופוזיציה. ואין דרך אחרת להגיע לשלטון אלא מן האופוזיציה. אז ברק וחבריו לא רוצים לנגן כינור שני לציפי לבני, כפי שהודה בכך אמש, מתן וילנאי ב"פגוש את העיתונות". ומלנגן כינור שלישי או רביעי לביבי, ליברמן וש"ס ולחזור למעמד בכורה בשלטון יהיה קל יותר?
איך תעשה זאת מפלגת העבודה – כשפואד ושמחון, המהפכנים הנודעים והלוחמים החברתיים ללא חת, ישבו בכורסאות מיניסטרליות מרופדות? או כשברק ינהל את משרד הביטחון בדרך הלא כל כך מוצלחת שניהלו בשנתיים האחרונות ואשר כמעט וגרם לנו להתגעגע לעמיר פרץ כשר ביטחון? ניתן לומר כי מיום שזכה בבחירות ב- 1999 עשה ברק את כל הטעויות האפשריות והבלתי אפשריות ודרדר את מפלגת העבודה אל עברי פי פחת. היה לו מעשה טוב אחד – היציאה מלבנון, אך גם היא נעשתה בחיפזון וללא הכנה נאותה.
ישנם מקרים שבהם ממשלה רחבה היא צו השעה אם היא בנויה על שוויון כוחות בין שני המחנות העיקריים או שיש הסכמה רחבה בנושאים הלאומיים הרחבים. אבל הממשלה הזאת לא נועדה אלא להיות עלה תאנה שיסתיר את דמותה הליברמנית האמיתית מעיני העולם ואת דמותה החרדית-לאומנית כלפי פנים בנזיד עדשים של כיסאות שלרובם אין משמעות אמיתית מבחינת ערכיה של מפלגת העבודה.
ומלבד כיסאולוגיה בשפע מהי הנדוניה שניתנת לעבודה? האם יבוטל ההסכם הקואליציוני האידיאולוגי עם ליברמן ובמקומו יבואו עקרונות תנועת העבודה, שאינם ידועים, אולי, לאהוד ברק, בתחומי מדיניות, תהליך השלום, ערכי חברה, זכויות האדם וזכויות עובדים, זכויות מיעוט וקידום השוויון לערביי ישראל?
יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, תומך בהצטרפות לממשלה בגלל העניינים הכלכליים. מבחינתו, השפעתו, ביחד עם נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, על הממשלה אינה נובעת מהרכב הקואליציה. אני סמוך ובטוח שהעבודה גם באופוזיציה תתמוך בצעדי מדיניות כלכלית למניעת אבטלה או לצמצום פערים, כשהם שתתמוך בכל מקרה בצעדים נכונים בתחום המדיניות והביטחון. סביר להניח שכוח המיקוח של חברי העבודה בכנסת ובוועדותיה יהיה רב יותר דווקא מבחוץ, שכן אפשר לסמוך על ברק שכשר בטחון ידאג אך ורק לתקציב הביטחון. מבפנים תוכל העבודה לעשות טוב יותר למען ציבור העובדים השכירים ולמען השכבות החלשות והפריפריה? כלום!
אז נותרנו עם טובת נתניהו, ברק ותומכיהם ועם ממשלת ליברמן-ש"ס. אינני בטוח אם מפלגת העבודה תצליח להשתקם באופוזיציה אך ברור לי שכניסתה לממשלה היא מכירת חיסול של מה שעוד נותר מכבודה ומערכיה.
אני לא מקיאבליסט. אינני עושה חישובים של קומבינה זו אחרת. קיום מפלגה הוא אמצעי ולא מטרה. אילו ידעתי שכניסת העבודה לממשלה תסייע לקידום השלום והביטחון ולפיתרון נכון של בעיות התעסוקה והחברה הייתי תומך במהלך. אם נתניהו סבור שהוא זקוק לברק כשר ביטחון שיציע לו להצטרף אישית, כמשה דיין בממשלת בגין. מפלגת העבודה רק תשמח לברך את ברק בברכת ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org
נ.ב. 
תגובות
מסכים איתך לכל מה שכתבת .גם לסיום. אבל השאלה היא מה חושבים במפלגת העבודה.
חוץ מזה אנחנו במיעוט כי טובת המדינה בעיני חלק ניכר ממפלגת העבודה היא לא מה שאתה חושב ושאני מסכים איתך.
דבר אחד ברור בדרך של הולכת שולל ואמירת דבר והיפוכו בכל הנוגע לכניסה לממשלה. בדרך של מו"מ חשאי תוך שבועות נחרצות במקביל שהפנים לאופוזיציה,איש לא יוכל לשקם מפלגה כלשהי.
היום עשה ירון דקל תרגיל הוגן לשר הרצוג. הוא שידר את התנגדותו הנחרצת לפניזמן קצר לכניסה לממשלה ואת לבטיו כיום. בנושא זה התפוח לא נפל רחוק מהעץ. אני זוכר את אבא שלו חוזר מתפקידו באו"ם ומתלבט איזו מפלגה תציע לו יותר
למרות זא איני מתנגדל לכניסת העבודה לממשלה כי להערכתי הגוף הזה כבר לא ניתן לשיקום
יש לי חג בלב כשאני רואה את מפלגת העבודה מתפרקת.
כחניך הנוער העובד חונכתי – ואף אולצתי – לשנוא את כל מה שאיננו מפא"י.
לא אשכח כיצד הבולשביקים שכנעו אותנו להאמין שמי שאינו מפא"י הוא מופרע או חולה נפש.
לא אשכח כיצד הבולשביקים אסרו עלינו לדבר – כולל בבית הספר – עם חניכי תנועות אחרות.
אין סליחה ואין מחילה על הרעלת נפשות של ילדים.
אינני יודע באילו בתי ספר למדתם, באלה שלמדתי – האחד בגמנסיה רחביה בירושלים מנעו או ניסו למנוע חברות בתנועות נוער מלבד הצופים ואילו אחר כך בבית הכרם עודדו פעילות בכל תנועת נוער שתהיה. אחר כך בתיכון עירוני ה' עודדו כל פעילות בכל מסגרת מבנק"י ועד בית"ר ועד הצופים ועד נוער לנוער. אף שהורי היו מפאיניקים רבים מחבריהם היו במרכז ובימין וכן לא מעטים ממשפחתי ולא היו כל סכסוכים או שנאה.
דני,
אני לא מדבר על מדיניות של בית הספר, אלא על המדיניות של התנועה.
מהתנועה אסרו עלינו לדבר עם חניכים של תנועות אחרות, והאיסור הזה חל בכל מקום – כולל בתחומי בית הספר (למשל בהפסקות וכו').
ותאמין לי שעוד לא סיפרתי כלום.
רק הניסיון שלי היה שונה גם בתנועה וגם בבית הספר