העבודה – מתה אך טרם נקברה

לפי המנהג של חלק מהעדות הנוצריות, ובכמה מן הדתות האליליות, מתקיים טקס הקרוי באנגלית WAKE לפני הקבורה: גופת המת מונחת חנוטה בביתה או בבית ההלוויות, הקרובים ומוקירי זכרו או זכרה, עוברים לפניה ומתיישבים לסעודת אשכבה כשהגופה מביטה בהם והשתייה כדת. בפעם הראשונה שנכחתי בטקס כזה חשתי מזועזע. אחר כך מתרגלים. יש שמקיימים את טקס האשכבה הזה לשעות אחדות ויש לימים אחדים. במפלגת העבודה הטקס מתמשך כבר זמן רב – כבר נרשם בספר השיאים של גינס – אך הסיום מתקרב, לכל היותר עד תום כהונת ממשלת נתניהו השנייה, תוך שנה – שנה וחצי. בתקופה זו תתפצל מפלגת העבודה לשלושה: חלק יהווה את האגף השמאלי של הליכוד, חלק אחר יצטרף לקדימה וחלק אחר יהווה את הבסיס להתארגנות סוציאל-דמוקרטית חדשה.

המנצח הגדול בעבודה הוא עופר עיני. אלמלא הוא ברק לא היה זוכה ברוב בוועידה. ההפרש בין הרוב למיעוט מורכב מאנשי ההסתדרות, שרידי המנגנון של העבודה והגמלאים של גדעון בן ישראל. עיני הצליח להפיח חיים בכוחה של ההסתדרות שהיתה כפגר מת אחרי ימי רמון. עופר עיני הצליח במקום שעמיר פרץ נכשל. מבחינתו ההשגים העיקריים של העבודה במשא ומתן הם בנושאים החשובים לכוח עיני. ביבי נתניהו יהיה חייב לכבד את ההסכמים עם עיני שכן הוא הגורם העיקרי היכול לקצר את ימיה של ממשלתו. בשאר הנושאים הוא יכול לחשוש פחות – ברק לא יעזוב בגלל נושאים מדיניים או בטחוניים. סיכון מה צפוי מכיוון ליברמן, ש"ס או החרדים – אך לא עד כדי פירוק הממשלה והליכה לבחירות.

מלבד עיני הסכנה החמורה ביותר לנתניהו היא מכיוון הליכוד. אם לא ייתן מעמד ותפקידים הולמים לסילבן שלום, ישראל כ"ץ, בני בגין,לימור ליבנת, דן מרידור, גדעון סער וגלעד ארדן, צפוייה לו אינתיפאדה מבית תוך זמן קצר. מטען הנפץ מצוי כבר מתחת לשולחן הממשלה והשאלה היא רק מי ידליק את הפתיל וכמה זמן ייקח לאש להגיע עד למטען עצמו.

הדילמה היא עתה של האופוזיציה בעבודה – לשבת בינתיים בשקט יחסית, להתנהג כמורדים מבפנים או לפרוש? חמישה ח"כים יכולים לפרוש ולהקים סיעה עצמאית או לחבור למר"צ ולהקים סיעה בת שמונה ח"כים שלה הזכות ליו"ר ועדה סטטוטורית וחברות בכל הוועדות. אין להם מה לחפש בתוך מפלגת העבודה. השאלה היא רק של עיתוי ודרך ושל מנהיגות. מי ירים את הכפפה ויחל בבניית הכוח החדש? ברוורמן, יחימוביץ', פינס או פרץ?

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי דר  On מרץ 25, 2009 at 2:13 pm

    ישנם שבטים בהרי נפאל המקיימים טקסים של מה שקרוי "קבורת שמיים".
    המת לא נקבר אלא מוטל בשדה הפתוח ומשמש מאכל לעופות ולשאר אוכלי נבלות.
    מפלגת העבודה ראוייה לטקס הזה.

  • איריס  On מרץ 25, 2009 at 3:05 pm

    יוסי דר יתעורר ויגלה ששינאתו למפלגת העבודה "ששטפה לו את המוח שכל שאר האנשים חולי רוח ורעים" היא בדיוק הסיבה לכך שהרבה יהודים טובים שונאים את הימין (ואולי את ישראל), ששטפו להם את המוח ש"כל השאר רעים וחולי אנטישמיות בגנים", ויגלה שיש עוד כאלה שטיפות

    הרעלת מוח של ילדים היא דבר רע, לא חשוב מי עושה אותה, ומי הקורבן.
    כמות השינאה והתיאורים הנקרופיליים של דר, לאחרונה, מתחיל לעורר דאגה שמא באמת יש פה עניין נפשי מעורער קצת…
    מעניין איך השינאה הזו באה לידי ביטוי במקומות שאיננו חושבים עליהם…
    מפלגת העבודה אינה ישות אנושית, אלא פיקציה, ארגון, כלי שבו פועלים בני אדם. יש להם שם, ואין לתת לפחד או להכללות לגרום להדחקה והכחשה המטשטשים את המציאות.

    במאמר מוסגר, ללא תאוות נקם מן הסוג האלים שנכתב כאן, גם אני ארים כוסים ביום שבו יוכרז רשמית שמפלגת העבודה שייכת להסטוריה.

  • גולדלבט משה  On מרץ 25, 2009 at 6:03 pm

    של המיעוט [המורדים אבל במה ובמי?] היא שפרישה ושחבירה למרצ משמעה בסופו של דבר הפיכה למפלגה בגודלה של מרצ. כמות הישראלים שיצביעו למפלגת שמאל יונית מובהקת היא כיום מוגבלת מאד.
    זו הסיבה שאיני בטוח שאם יהיה פילוג תהיה חבירה למרצ ומאידך לא מדובר במחנה הומוגני. יש גם בו חשבונות ויריבויות קשות.
    המורדים טיפסו על עץ ממש גבוה מתוך הנחה שיצליחו לבלום את הצטרפות העבודה לקואליצייה מיד לאחר מכ להילחם את המלחמות הפניימיות מעמדה נוחה לעומת היתרון המובנה של שרים. החשבון השתבש ויהיה לכך מחיר. ניסיון העבר בעבודה מלמד שרוב אלו שנכשלו במאבק פנימי מוצאים את הדרך מחוץ לפוליטיקה
    ואפשר להזכיר שמות כמו בורג,ברעם,בן עמי ,ועוד

  • דני בלוך  On מרץ 25, 2009 at 7:08 pm

    פרס ורבין מקלקלים קצת את התיזה. למי שיש סבלנות – יש, אולי, סיכוי

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 25, 2009 at 7:10 pm

    את המכתב ששלחתי לעבודה היום ותגובות פינס וכבל. מהיום אינני חברת מפלגת העבודה.

    יוסי דר – איזה טקסט קצר אך נוטף שנאה…על מה ולמה?

  • יוסי דר  On מרץ 25, 2009 at 8:24 pm

    חנה,
    כשהייתי ילד, סבלנו עוני רב ואבי המנוח הפך עולמות להשיג יום עבודה אחד בשבוע.
    בלשכת העבודה היתה עדיפות לחברי מפא"י, והם היו הראשונים בתור לקבל עבודה.
    אבי, מטעמים שבעיקרון, סרב להשתייך למפא"י (או למפלגה אחרת כלשהי) ולכן בקשותיו מהלשכה לקבל לפחות יום עבודה אחד בשבוע נדחו.
    הבנתי אז באופן הכי מוחשי את המשמעות של קירבה לצלחת (כלומר, ריחוק מהצלחת).
    וזה סיפור אחד מהרבה.

  • דוב הלמן  On מרץ 26, 2009 at 11:02 am

    הבעייה עם הוריך שהם לא גילו מספיק גמישות מחשבתית ויצירתיות כמו הכותבת חנה בית הלחמי. היא מסוגלת בקלות להביע עמדות של חד"ש להיות חברה במפלגת העבודה ולהצביע לקדימה. ההורים שלך לא יכלו לחשוב על פתרון כל כך פשוט שהיה מבטיח להם פרנסה?

%d בלוגרים אהבו את זה: