ממה אני מודאג וממה לא

 

אינני מודאג מכינון הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו. כמי שמאמין בדמוקרטיה פרלמנטרית ומעדיף, לו ניתן, משטר דו-מפלגתי, אני חייב לכבד את כללי המשחק הדמוקרטי. רוב הבוחרים העדיף ממשלה בראשות נתניהו על פני ממשלה בראשות ציפי לבני או אהוד ברק. אני בעד לתת לביבי נתניהו ולמפלגות שהכריזו מראש על תמיכתן בו והמונות 65 ח"כים לנהל את ענייני המדינה לפי הבנתם ועל פי ההבטחות שנתנו לבוחריהם. יצליחו – מה טוב. ייכשלו – יפלו, על פי כללי הדמוקרטיה. " לישראל יש רק מדיניות פנים" – אמר ד"ר הנרי קיסינג'ר ומכך אני מודאג ולא רק בממשלה החדשה הזאת.

 

שהרי הבוחרים לא בחרו באביגדור ליברמן לראשות הממשלה או לאישיות המרכזית המשפיעה בה לא בענייני מדיניות ולא בנושא שלטון החוק ואכיפתו. אינני מודאג מהצהרותיו המדיניות. אני מודאג מסגנונו בענייני חוץ ופנים ומניסיונו להפחיד את הגויים והיהודים ובעיקר את ראשי המשטרה. אני מודאג כי אינני בטוח אם יש מספיק כוחות בעלי חוט שדרה שיעמדו בפרץ. האחריות היא על ראש הממשלה ושרי הליכוד. שרי העבודה ישתקו כפי ששתקו כבר עם תחילת הדרך על דבריו חסרי האחריות בכניסתו למשרד החוץ ועל השתלטותו המתלהמת על המשרד לביטחון פנים.

 

אינני מודאג ממינויו של יעקב נאמן לשר משפטים. על אף חילוקי הדעות עמו הרי נאמן הוא אדם אמין, המכבד את החוק ואת מוסדות המשפט והוא לא יתנהג כקודמו כפיל בחנות חרסינה. אולם, אני מודאג מכך שלא ימצאו די שרים וחברי כנסת כדי לעצור את מכונת החקיקה המונעת על ידי הראייה המעוותת והאינטרסים של מפלגת ליברמן.

 

אינני מודאג ממינויו של יובל שטייניץ לשר אוצר. עד היום לא הוכח ששר אוצר בעל רקע כלכלי עדיף בהכרח על פני שר נבון ובעל שכל ישר ובריא. ישבתי פעם בוועדת מכרזים לבחירת ממלא תפקיד בכיר בגוף ציבורי. אחד המועמדים היה אקדמאי בעל תארים מרשימים אך ללא ניסיון בתחום הרלוונטי. כשנשאל על חוסר הניסיון השיב – "עד כה מילאו את התפקיד אנשים בעלי ניסיון וכולם נכשלו. הגיע הזמן שתנסו אדם בעל שכל ישר". הוא לא נבחר לתפקיד, אך גם מי שנבחר, ואשר היה עתיר ניסיון – נכשל.

 

לכן, צריך לתת הזדמנות לשטייניץ, שהצליח בתפקידיו הפרלמנטריים, והיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון טוב, אף שלא היה בעל ניסיון ביטחוני או מדיני בדרג בכיר. הבעיה אינה באיש או בראש ממשלתו, אלא באידיאולוגיה הבסיסית המנחה אותם ואשר בה רוצה, בינתיים, רוב העם, עד שיוכח אחרת.

 

אני אפילו לא מודאג ממספר השרים. נכון, 39 שרים וסגני שרים זה מספר מנופח, אך גם הממשלות האחרונות לא היו סמל ליעילות, חסכון וצמצום. כל השוואה בינלאומית בנושא הזה אינה משמעותית כי לכל מדינה מבנה שלטוני אחר. בארצות הברית יש מעט שרים בממשל המרכזי, אך יש עשרות סוכנויות עצמאיות שראש כל אחת מהן הוא במעמד מקביל לשר או סגן שר ויש 50 מדינות ושני בתי קונגרס.

 

הבעיה אצלנו היא לא מספר המשרדים אלא מקיומם של משרדים ותפקידים חסרי שחר שרק יזיקו לתפקוד השלטון בעניינים חיוניים, כשהשיקול היחיד להקמתם הוא טובת המפלגות, חיזוק שליטתו הפוליטית של ראש הממשלה ושאר ענייני פנים. לא מפריע לי פיצול משרד קיים לשני חלקים – מדע, תרבות וספורט. מצידי שיהפכו גם את הספורט למיניסטריון.

 

מפריעים לי יותר משרדים שרק דורכים על יבלות, האחד לשני, ורק מכבידים ביורוקרטיה. כמו משרד הגמלאים, למשל. הסמכויות בנושאים החשובים לגמלאים מצויות במשרדי הרווחה והבריאות, וכמובן באוצר. משרד הגמלאים לא הוסיף דבר, רק בזבוז. אז עכשיו השר הקודם, רפי איתן, יקבל פרס על שרותיו הטובים מטעם הליכוד ויישאר במעמד יועץ. וסגנית שר מהליכוד – לאה נס, תנהל את המשרד המיותר. אבל שר בריאות במשרה מלאה – עדיין אין.

 

אבל שיא חוסר ההיגיון עד כדי סכנה ממשית נמצא בפיצול המשרדים והשרים העוסקים בענייני מדיניות, ביטחון לאומי ומודיעין. מלבד השרים המקובלים – ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון, שביניהם היו בעבר לא מעט חריקות, יהיו לנו עתה גם שר לעניינים אסטרטגיים, גם שר לשירותי המודיעין, גם שר לפיתוח אזורי ועוד חברים במטבחון, שאין להם שום קשר יום-יומי לענייני הביטחון ואף משקיפה ממשרד התרבות והספורט. ומי באמת יחליט? ולמי באמת כפופים ראשי השירותים, הזרועות, המרכזים והמועצות? מי שימצא את הפיתרון יקבל ביום מן הימים את פרס ישראל לתסבוכות ביורוקרטיות. והשאלה העיקרית: מי יהיה האשם בתקלה, בכישלון או במחדל הבא, שחייב לבוא? וינוגרד – פרנסה לא תחסר לך!!

 

חשבנו שנתניהו למד לקח והשתנה אך ניתן לומר עליו מה שנאמר על הבורבונים ש"לא שכחו דבר ולא למדו דבר". נכון, אני מאמין בכוונותיו הטובות והכנות. בניגוד לליברמן נתניהו הוא ריאליסט ולא מטורף. אבל מבנה ממשלתו והרכבה נושא עמו את התסבוכת הבאה. מרוב עיסוק בעצים לא יהיה זמן לראות את היער. יהיה עליו לעסוק כל זמן בתחזוק הממשלה והקואליציה ולכבות שריפות. נכון, תמיד יוכל לאיים בטריפת הקלפים וחזרה לרעיון הקואליציה עם קדימה. אם ליברמן יאיים הוא יוכל לנסות ולמשוך את קבוצת מופז מקדימה. אך אז יוכל סילבן שלום לגרום אינתיפאדה במרכז הליכוד.

 

הדבר הבטוח מבחינת נתניהו הוא יציבותם בקואליציה כמעט בכל מצב של שרי מפלגת העבודה. אותם שום בולדוזר לא יוציא מן הממשלה. וזה הדבר המדאיג ביותר: המשברים בממשלה יהיו רק סביב בעיות פרסונליות של ליברמן, של החרדים ושל הליכוד. קשה לצפות משבר אמיתי על רקע מדיני, ביטחוני, כלכלי, חברתי או חוקתי. נותר לנו רק שביב תקווה בזכות האופוזיציה הפרלמנטרית של קדימה, מר"צ וחד"ש ואולי כמה אופוזיציונרים בודדים בעבודה. דלות האופוזיציה בעיקר בענייני פנים וחברה היא הדבר המדאיג. אבל, אולי, אין מקום לדאגה – לא צפויה לממשלה אריכות ימים מעבר לשנה – שנה וחצי.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • י.ג.  On אפריל 6, 2009 at 3:03 am

    נראה כי לנתניהו אין ממש ראייה מערכתית. מאכזב במיוחד שאדם כמו שמאמין בכלכלה חופשית שופך כל כך הרבה כסף על דגים למגזר החרדי במקום חכות. אפשר להעריך את ליבני בנקודה זו.

  • דודי  On אפריל 6, 2009 at 3:04 pm

    היעדר רקע כלכלי, אלא היעדר ניסיון במשרה פוליטית רלוונטית – חבר או מוטב יו"ר ועדת הכספים, שר במשרד כלשהו – רצוי בעל תקציב ממשי, ונקודות ממשק כלכליות.

    זה לא חוסר הידע בכלכלה שמפריע, אלא דווקא חוסר הידע במנגנונים הפוליטיים של האוצר ופקידיו, של ועדת הכנסת ושל הממשלה עצמה.

  • דני בלוך  On אפריל 6, 2009 at 4:19 pm

    ועדת חוץ וביטחון, ועדת תקציב הביטחון – זה כלום?

%d בלוגרים אהבו את זה: