האג'נדה של השרים החדשים: הפרטה בכל מחיר

 

 

בהשקיפנו על הממשלה החדשה אנו רוצים לבחון אותה גם מעבר לחילוקי הדעות הרעיוניים והפוליטיים. אחד המבחנים החשובים הוא התאמת השר למשרדו. האם הוא יכול לתפקד במשרדו ביעילות ובאובייקטיביות ולשרת בנאמנה את צורכי המשרד לטובת כלל הציבור, בין אם הוא תומך עקרונית בממשלה ובין אם הוא מתנגד לה. מדובר במיוחד במשרדים הנותנים שירות לציבור כולו וכמעט כל אחד מאיתנו נזקק להם בין מרצון או בכורח הנסיבות. אלה משרדים כגון חינוך, פנים, רווחה, דתות, ביטחון פנים וכד'.

 

שני שרים כבר הגיעו לכותרות בהחלטות המצביעות במידת מה על כיוון פעילותם. שר החינוך, גדעון סער, הודיע על מינוי ד"ר שמשון שושני למנכ"ל משרדו. עקרונית, יש לשבח את סער על שבחר לתפקיד לא איש ליכוד אלא איש מקצוע, לא פוליטי, שכיהן כבר כמנכ"ל אצל שרים ממפלגת העבודה (יצחק נבון) וממר"צ (שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין). אלא ששושני היה שנוי במחלוקת גם אצל שרים מן השמאל בשל גישתו הניאו-ליברלית והאנטי- חברתית בענייני חינוך. הוא מעדיף מצוינות על פני שוויונות, הפרטה למען העשירים על פני דאגה לשכבות החלשות. אינני בטוח אם זו הגישה שמצביעי הליכוד מצפים לה. נראה לי שבחפזונו למנות מנכ"ל שכזה עשה השר סער טעות קשה.

 

השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', עשה מעשה נכון בהחליטו להשאיר במשטרה את ניצב אורי ברלב. פיטוריו בהשראת המפכ"ל, דודי כהן, ובאישור השר הקודם, אבי דיכטר, היו תמוהים וחסרי פשר. נכון, לעומד בראש הפירמידה בארגון היררכי כצבא או משטרה יש סמכות נרחבת למינויים ופיטורים, אך הוא חייב הסבר לציבור כאשר החלטתו אינה מובנת. במקרה של ניצב ברלב לא ניתן כל הסבר ממשי וטוב עשה השר חדש כאשר ביטל את הפיטורין.

 

לעומת החלטה נכונה זו הולך השר ומסתבך, ביחד עם שר האוצר, ברעיון חסר השחר של משטרה עירונית. אין מקום במדינה כה קטנה וכה מורכבת למשטרות נפרדות. מביאים לנו כדוגמא ארצות בעולם. אך שם רוב המקרים המשטרה העירונית קדמה לארצית ובארצות רבות מתחבטים בכפילויות ובבעיות התיאום בין המשטרות השונות.

 

בארץ הקמת משטרה עירונית אולי תיטיב עם עיריות גדולות ועשירות אך היא תפגע בכל האחרות. יש בארץ ריבוי רשויות מקומיות וקשה לצאת מן הסבך שהדבר גורם. עכשיו עוד נוסיף לזה בלגן של משטרות? האם יש צורך במשטרה נפרדת בכפר סבא והוד השרון, או ברמת גן וגבעתיים? ובקריות במפרץ חיפה? ומי יתאם ביניהן? ומה יקרה בין משטרות נצרת ונצרת עילית? או בין משטרות רהט ואופקים? ואיזו משטרה תטפל בהפגנת הימין באום אל-פאחם?

 

אנחנו גם מכירים את בעיות הניהול ברשויות מקומיות רבות. המשטרה העירונית תהיה חלק מן המשא ומתן הקואליציוני והדבר יאפשר בכמה מקומות לפשע המאורגן לחדור למשטרות אלה. הרבה ערים לא מסוגלות לקיים את מנגנון הפיקוח הנוכחי ומפריטות חלקים ממנו, אם לא את כולו. אז אולי גם יפריטו את המשטרה העירונית תמורת אחוזים מן הקנסות שתגבה?

 

יש צורך בתוספת תקציב ותקנים למשטרה. יש מקום לשיתוף פעולה הדוק יותר בין הרשויות המקומיות בכל אזור לבין המשטרה בנפה או במחוז. לשם כך אין צורך ביצירת מפלצת ביורוקרטית נוספת. דבר אחד ברור – אם יקרום עור וגידים יהיה צורך בתוספת תקנים לאגף החקירות של המשטרה ולמשרד מבקר המדינה.

 

 

 

משרד אחרון לפעם הזאת הוא משרד המשפטים בראשותו של יעקב נאמן.

 

אין כמדומני מחלוקת כי יעקב נאמן ניחן יותר מרוב קודמיו, במיוחד מאז סיים דוד ליבאי את כהונתו כשר משפטים ב- 1996, בכישורים הדרושים לתפקיד: הכשרה וידע תיאורטי ומעשי, ניסיון עשיר ומגוון בסקטור הפרטי והציבורי, מזג שיפוטי ויכולת לפעול מתוך רצון לשכנע ולהגיע לפשרה שרוב הציבור יכול לחיות עמה. כמובן עלינו לבחון כיצד יפעל בעתיד אך בשלב זה הוא בהחלט נראה לי מועמד במקום טוב ברשימת שרי המשפטים הטובים שהיו לנו והכוללת לטעמי בשורה הראשונה את פנחס רוזן, יעקב שמשון שפירא, חיים צדוק, דן מרידור ודוד ליבאי.

 

בהרבה נושאים הוא נוטה לכיוון השקפותיו של השר הקודם, דניאל פרידמן, אך בניגוד לו הוא אינו נושא עימו מטען של שנאה אישית כלפי שופטי בית המשפט העליון, בהווה ובעבר, הוא אינו שועט אלי קרב כפיל בחנות חרסינה אלא מוכן להידברות בדרכי נועם.

 

נאמן מבין היטב את המערכת הפוליטית. הוא יודע כי לכל רפורמה עליו להשיג תמיכה רחבה קודם כל של הקואליציה, אך רצוי גם מן האופוזיציה, כי לא ניתן לשנות חוקי יסוד אלא בהסכמה רחבה של, לפחות, כל מרכיבי הקואליציה ועל כן עליו לחפש את שביל הזהב הפרלמנטרי מבלי לקומם נגדו את שופטי בית המשפט העליון, את האקדמיה ואת הנהגת לשכת עורכי הדין ובוודאי שלא את כולם ביחד, כפי שהצליח לעשות קודמו.

 

יעקב נאמן גם מבין כי מה שלא יצליח להתחיל לעשות בשנה הראשונה לכהונת הממשלה לא יוכל להשלים בקדנציה הנוכחית שאין לדעת מה יהיה אורכה. מצד שני ברור כי רפורמות יסודיות בשיטת הממשל, במערכת החוקתית וביחסי הרשויות אסור להשיג בשיטת "זבנג וגמרנו". אנו עדיין סובלים מההנהגה החפוזה של הבחירה הישירה לראשות הממשלה וביטולה המהיר.

 

יש בהצעות נאמן שינויים ארגוניים חיוביים שניתן לטפל בהם במהירות, כיוון שלא קשה לתקנם במהירות מבלי שייגרם נזק רב. כזה הוא נושא התקציב הדו-שנתי. בכל עת ניתן להגיש תקציב נוסף ולתקן עיוותים, להעביר מסעיף, לסעיף וכו'. כך גם לגבי ההכבדה על הגשת הצעות חוק פרטיות בעלות משמעות תקציבית ניכרת או העלאת הסף הנדרש בהצבעות על פיזור הכנסת והצעות אי-אימון.

 

בסופו של דבר אם יש רוב ברור בכנסת המתנגד לממשלה והיכול להקים ממשלה חליפית או בהקדמת הבחירות הרי שום כוח לא יכול לעמוד בדרכו. אך אם אין רוב ברור עדיף להימנע מן הפרסה של מבול הצעות אי-אימון כל שני וחמישי שרק גורמות לביזוי הכנסת ולחיזוק המיאוס מן המשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי.

 

לעומת זאת יש לדחות מכל וכל את ההצעה שגובשה בין הליכוד לישראל ביתנו להקל על פילוג סיעות גדולות בכנסת, שבעצם מכוונת למטרה אחת בלבד – להקל על קבוצת "מורדים" בקדימה בראשות שאול מופז להתפלג ולהצטרף לקואליציה. כיום זקוק מופז לשליש סיעה – דהיינו 10 ח"כים כדי להתפלג. הצעת נאמן מורידה את הרף ל-7. אינני יודע אם יוכל מופז לגייס עוד 6 ח"כים. הדבר ייתכן רק במקרה של פרישת אחד ממרכיבי הקואליציה שיפנו עבור מופז ושות' כמה תיקים חשובים. זהו חוק שמשמעותו שוחד פוליטי שאסור לקבלו. אני מסופק בשאלת מוסריותו של החוק המתיר פילוג סיעה בשיטת הבחירות היחסיות. במדינות נאורות שבהן יש בחירות אישיות מקובל שכאשר נבחר משנה את מפלגתו הוא מתפטר ועומד לבחירה מחודשת וכך ציבור בוחריו יכול להחליט אם הוא ממשיך לתמוך בו, אם לאו.

 

 

בשיטה שלנו אנחנו מצביעים בעד רשימה כחבילה אחת, כולל העומד בראשה. האם נתנו רשות למי מן הרשימה לעשות דין לעצמו ולפרוש? אם הפרישה היא על רקע אידיאולוגי – אולי, אבל על רקע של טובת הנאה מיניסטריאלית – האמנם? בזמנו לאחר התרגיל המסריח והמיצובישי של גולדפרב נקבע רף של שליש המאפשר פילוג. כל עוד אין לנו צורה כלשהי של בחירות אישיות זהו רף סביר, בבחינת הרע במיעוטו. אין מקום לשנותו כעת.

 

שני עניינים חוקתיים מהותיים בהצעות נאמן: הגדרה ברורה של סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק מול הכנסת והממשלה והפרדת תפקידי היועץ המשפטי לממשלה לשניים – יועץ לממשלה וראש התביעה הכללית. ברור שבמדינה דמוקרטית בית המחוקקים קובע את סמכויות הרשויות השונות בחקיקה. אבל חייבת להיות לכך מסגרת חוקתית מחייבת ונוקשה כך שעניינים חוקתיים לא יקבעו ברוב מקרי ובהליך מזורז, במיוחד שאין לנו לא חוקה ולא בית שני בפרלמנט. לא בית המשפט נטל לעצמו סמכויות לא לו, אלא הוא מילא בלית ברירה חלל ריק שהותירה הכנסת. לכן, לפני כל דיון לגופו של עניין, יש לקבוע מסגרת חוקתית, לפחות בכל הנוגע לחלוקת הסמכויות בין הרשויות, מסגרת מחייבת קבלה ושינויים ברוב מיוחד, לדעתי של 71 ח"כים לפחות, ובתהליך המותיר מרווח זמן בין השלבים השונים, כדי לאפשר דיון ציבורי רחב ככל האפשר.

 

אשר לפיצול תפקידי היועץ המשפטי – אני עקרונית בעד ההפרדה. הצעתי זאת ב"דבר" עוד ב- 1977. דעתי לא השתנתה מאז. אך השאלה איך עושים זאת ולאיזו תכלית. מי שמונע רק משנאה אישית פסול. אך יבורך מי שרוצה לעשות זאת ממניעים חוקתיים-עקרוניים. השאלה איך עושים זאת מבלי לפגוע במהות ובעצמאות היועץ המשפטי והפרקליטות. לדעתי, הדרך הטובה ביותר היא לקבוע כי היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל סמכות הייעוץ ופרוש המצב המשפטי לממשלה ולמוסדותיה והוא גם מי שמייצג את המדינה בפני בג"צ ובמשפטים מנהליים. הוא האחראי לכל הנושאים האזרחיים של המדינה – חוזים, מכרזים, רכישות, רכוש המדינה וענייני עבודה. התביעה הכללית אחראית לכל הנושאים הפליליים וראש התביעה או פרקליט המדינה הוא האחראי לתבוע, להעמיד לדין או להפסיק הליכים, כאשר הוא עצמאי לחלוטין בסמכויותיו.

 

אני מניח שניתן לבנות מערכות אלו בכמה דרכים. יש גם המתנגדים להפרדה מנימוקים כבדי משקל. אבל זה נושא ראוי לדיון ביישוב הדעת ולא בחיפזון. בכל מקרה מבחנו העיקרי של שר המשפטים יהיה ביכולתו להקל על העומס המוטל על בתי המשפט, לקצר את עינוי הדין ולחזק את אמינות מערכת המשפט לגבי יכולתה לעמוד לימין האזרח הרגיל בחיי היום-יום.

 

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אזרח.  On אפריל 14, 2009 at 11:28 pm

    http://www.change.org.il/777/default.asp?iID=KEFJF&item=KEIMI#KEIMI

    מצגת – מדיניות הפרטת החינוך של מדינת ישראל

    האם למקבלי ההחלטות יש אינטרס לפגוע ברמת החינוך של ילדינו? התשובה היא כן, לאלה שממונים על קביעת מדיניות החינוך יש אינטרס לפגוע ברמת החינוך הניתן לציבור בכדי להגדיל את הביקוש לשירותי החינוך הפרטיים שהם מוכרים, ולכן הם מובילים בכוונה מדיניות חינוך שמטרתה לפגוע ברמת החינוך. מצגת זו חושפת את המדיניות הקיימת ומהי מדיניות החינוך שטובה לציבור.

    לצפייה במצגת לחץ כאן

    ב. צודק בעניין המשטרות העירוניות.יש לבטל את הרעיון ההזוי הזה.

    ג.צודק בעניין נאמן והמהלך האנטי דמוקרטי שלו.

    ישראל היא אחד הדינוזאורים האחרונים שנתקעו עם השיטה וההשקפה הניאו-ליברלית קלקלית.

  • איתי  On אפריל 14, 2009 at 11:40 pm

    אכן שושני וביזור החינוך מתחבר היטב לביזור המשטרה

    בשבדיה ניסו את ביזור החינוך וזה נכשל אכתוב על כך כשיהיה לי יותר מידע

  • צביקה  On אפריל 15, 2009 at 12:38 am

    מעניין. חבל שאין היום יותר אנשי תוכן כמוך שכותבים פרשנות פוליטית.

    לגבי נאמן, הרפורמות הללו כוללות צמצום סמכויות הרשות המחוקקת והרשות השופטת לטובת הרשות המבצעת.

    הרשות המבצעת מורכבת מאוסף של פוליטיקאים לחיצים ביותר מכיוון בעלי אינטרסים רבים(לעיתים גם עברייניים).
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3263683,00.html
    בנוסף, פעמים רבות פוליטיקאים אלה אלה אינם בקיאים דיים בפעילות משרדם, כך שתחום אחריותם אינו מקבל מענה ראוי.
    לעיתים נדרשות הרשות המחוקקת והשופטת להיכנס למקומות אלה. אם תצמצם את כוחם, יכול להיות שהשירות הירוד שמקבל היום האזרח יהיה ירוד אף יותר..

    חג שמח!

  • מר"צניק  On אפריל 15, 2009 at 12:47 am

    הבעיה היא שהעבודה חיסלה את מפלגת השלטון והאלטרנטיבה של השמאל לשנים רבות. קדימה עצמה היא המפלגה של התאגידים והעשירים, והרקורד של ציפי לבני כמפריטה הלאומית הוכיח את זה.
    בבחירות הללו ניצח הימין הכלכלי בכל החזיתות עם התחזקות הליכוד, קדימה למרות שירדה במנדט אז היא התחזקה על חשבון השמאל, ומחנה ברק הניאו ליברלי על האגף הסוציאל-דמוקרטי בראשות עמיר פרץ.
    צריך לחשוב איך מתנגדים למהלך כשמר"צ היחידה שנאמנה לקו הסוציאל-דמוקרטי יש רק שלושה מנדטים.

  • יוסי דר  On אפריל 15, 2009 at 6:13 am

    אני בעד סמכויות רחבות לבג"צ, אבל להגיד שבג"צ "מילא בלית ברירה חלל ריק שהותירה הכנסת" – גובל בהתחסדות.
    בג"צ – כלומר ברק – הרחיב עוד ועוד את זכות העמידה כעניין של מדיניות משפטית, ולא מחמת חוסר ברירה.
    בהקשר זה אנקדוטה:
    כשברק עצמו היה היועץ המשפטי לממשלה הוגשה נגדו עתירה לבג"צ בקשר לתקפות של החלטה מסויימת. בג"צ העיף את העותר מכל המדרגות מבלי לדון כלל בעניין עצמו, וזאת – בנימוק שאין לעותר זכות עמידה.

  • דני בלוך  On אפריל 15, 2009 at 7:35 am

    ליוסי – העובדה היא שהכנסת הותירה חלל ריק ולא חוקקה חוקה, חוק זכויות האדם, וכו' ולא קבעה עיקרונות כמו חופש הביטוי וההתאגדות ומגבלותיהם.אילו הגדירה בחוקה יותר בברור את זכות העמידה – בית המשפט לא יכול היה להרחיבה עד אין סוף.
    למר"צניק – הבעיה היא שגם מר"צ לא היתה סוציאל-דמוקרטית עד הסוף וחלק ממרכיביה מר"צ ושינוי היו בעד הפרטה ומי מינה את שושני למנכ"ל ותומך במגמותיו ובדו"ח דברת? שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין.
    לצביקה – תודה.

  • יוסי דר  On אפריל 15, 2009 at 8:33 am

    דני,
    בפוסט אתה אומר שבג"צ פעל כפי שפעל "בלית ברירה" וכנגד כך טענתי.
    בג"צ הרחיב זכות העמידה עד אין סוף – לא בלית ברירה, אלא כמדיניות משפטית.
    לגופו של עניין, בג"צ למעשה אכן הרחיב את זכות העמידה עד אין סוף, ולכן כל ניסיון לקבוע בחוק את גבולות זכות העמידה ייתקל בהתנגדות קשה על ידי בית המשפט העליון ושופטיו בעבר כניסיון לצמצם בסמכויות בג"צ.
    ובג"צ יודע יפה מאד לנצל את הבמה הציבורית – ואפילו את פסקי הדין שלו – כדי לספר לציבור שלא על כוחו הוא נלחם, אלא על הדמוקרטיה.
    פרופ' שלמה אבינרי כתב פעם על השטיקים האלה של בג"צ.

  • דני בלוך  On אפריל 15, 2009 at 9:10 am

    גם אם אתה צודק הרי אילו הכנסת בהליך מסודר וברוב מיוחס היתה מגדירה את חלוקת הסמכויות בין הרשויות ואת זכות העמידה לא במחטף ולא על רקע של התנצחות בוטה בגנון פרידמן היה הדבר מתקבל, לפחות בהדרגה.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 16, 2009 at 1:27 pm

    האם להיות מודאגת מגדעון סער או להיסתמך על היותו אחת הפיגורות הסבירות הבודדות בליכוד ומהליכוד ימינה. לא הכרתי את שושני (בשנות כהונתו לא גרתי בארץ – והן יוסי שריד והן שולמית אלוני זכורים לי כאורות באפילת שרי החינוך לדורותיהם, מה שהיו מתקשים לעשות ללא מנכ"ל סביר/ה). הפוסט שלך מטה אותי לכיוון הדאגה.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 16, 2009 at 1:30 pm

    מרץ אינה מפלגה סוציאל דמוקרטית, כבר מזמן. זה די מגוחך למתג אותה ככזו. האמת היא שהמפלגה הסוציאל דמוקרטית הלכה למעשה היחידה שיש בכנסת, היא מפלגת העבודה, למרות בעיותיה.

  • מר"צניק  On אפריל 16, 2009 at 8:01 pm

    זכותך להצביע למפלגה : שובנסטית (חיים רמון), הומופובית (עתניאל שנלר), מזהמת סביבתית (גדעון עזרא), וקפטלסטית חזירית( ציפי לבני המפריטה הלאומית) כמו קדימה.
    אבל לפחות אל תשקרי. החוקים של מר"צ בשנים האחרונות היו הכי סוציאל-דמוקרטים בין אם מדובר בתוספת לסל התרופות שהוביל ג'ומס, ובין אם מדובר בחוק הדיור הציבורי של רן כהן.

%d בלוגרים אהבו את זה: