הגיע הזמן לפרק

בשיטת הבחירות הארצית-יחסית שלנו הבוחר מצביע בעד רשימת מועמדים כחבילה אחת. זו רשימה שנקבעה בדרכים שונות ומשונות – פריימריז, מוסד מפלגתי רחב, ועדה מסדרת, מועצת רבנים או איש אחד. הכל חוקי. אולם גם במקרה הכי דמוקרטי, לכאורה, של פריימריז אין פיקוח אובייקטיבי לא על רישום החברים ולא על סדרי ההצבעה ואין כמעט פריימריז שמסתיימים בלי טענות, לרוב מוצדקות, על אי סדרים וזיופים. מוסדות מפלגתיים, כמו ועידות, נבחרים גם הם בשיטות שונות ומשונות, שלא כולן על טהרת המוסר הדמוקרטי. הדברים יימשכו כל עוד לא יוסדרו החיים הפנימיים של המפלגות בחוק, בפיקוח ממלכתי והבחירות הפנימיות יערכו על-ידי גורם חיצוני.

 

במצב החוקתי הקיים אין תשובה פשוטה וחד משמעית לדילמה הפוליטית מה מחייב מבחינה חוקית ומוסרית את נבחרי המפלגה בכנסת או בממשלה. מי רשאי לחייב את הנבחר להצביע בניגוד למחויבותו לבוחריו או בניגוד להשקפתו ומצפונו. אם ההכרעה היא בידי המפלגה מדוע אנו בכלל בוחרים חברי כנסת ברשימת מועמדים בסדר מחייב? נבחר רשימות ונשאיר את כל המנדטים בידי ראש הרשימה או נציגו והוא יודיע בהצבעה בכנסת X קולות הרשימה הם בעד או נגד, לשם מה דיון ונאומים וניסיון לשכנע אם ממילא הכל נקבע בארגזים של קבלני קולות, אלה או אחרים?

 

המחוקק משום מה לא נקט בגישה הטוטליטרית הזאת. אנו מצביעים בפריימריז ואחר כך בבחירות הכלליות בעד מועמדים בשר ודם ונותנים בידם את הכוח להחליט כיצד יפעלו וכיצד יצביעו. בבחירות הבאות, הפנימיות או החיצוניות, נחליט אם לתת בהם שוב אמון. חברי מפלגת העבודה נתנו אמון באופיר פינס, בשלי יחימוביץ', בעמיר פרץ וביולי תמיר (וקבעו שריון לאיתן כבל כמזכ"ל) לא פחות ולעיתים אף יותר מאשר באותם הח"כים התומכים ביו"ר המפלגה, אהוד ברק. אבל האם החלטת הוועידה על כניסה לממשלה, שנתקבלה בהליך מהיר ומפוקפק למדי, מחייבת אותם לתמוך אוטומטית בכל מהלכי ממשלת ליברמן-נתניהו, גם אם הם עומדים בסתירה מוחלטת למצע המפלגה, התחייבויותיה וערכיה?

 

אהוד ברק שנבחר ברוב זעום ושנוי במחלוקת בפריימריז התכחש לכל הבטחותיו אז ובבחירות. זה לגיטימי. אבל האם זה מחייב חברי כנסת אחרים ללכת שבי אחריו ללא כל הרהור? בבחירות לכנסת הוא נכשל כישלון חרוץ. הוא לא התפטר וזו זכותו. אך האם הוא קיבל רישיון לחסל כל מי שחושב אחרת?

 

ניתן לטעון כי החלטת הוועידה מחייבת גם את אלה שהתנגדו לה. הרי אילו התוצאות היו הפוכות היינו דורשים מברק ומתומכיו לקבלן. סביר להניח שהם לא היו נשמעים ומצטרפים לממשלה, בדרך זו או אחרת.

 

בכל מקרה בשיטה שלנו המחויבות של מי שנותר במיעוט בוועידה היא רק להימנע מפעילות שתביא לאי-כינון הממשלה או להפלתה. היא אינה מחייבת תמיכה אוטומטית בכל צעד שתנקוט. היא אינה מחייבת תמיכה בתכנית הכלכלית של נתניהו-שטייניץ או בתכניות החקיקה של נאמן או במדיניות החינוך של סער-שושני או בחקיקה דתית של ש"ס ובוודאי לא בצעדי ליברמן. כל דבר לגופו. אחרת ניתן לשלוח את ח"כי העבודה להפלגת נופש לשום מקום ושיפקידו את קולותיהם בכספת של ברק או אצל ויצמן שירי, הסוציאליסט הנודע.

 

עד ה"תרגיל המסריח" של 1990 הפתרון הפשוט והקל של חבר כנסת שנותר במיעוט במפלגתו לאורך זמן היה להתפלג ולהקים סיעה עצמאית או לחבור לסיעה אחרת. יוסי שריד לא השלים עם הקמת ממשלת האחדות הרוטציונית ב- 1984 ופרש. אלא שכיום תהליכי הפרישה הם מורכבים בהרבה.

 

במהלך הקדנציה אפשרית פרישה רק של שליש לפחות מחברי הסיעה. ח"כ יחיד או קבוצה המהווה פחות משליש הופך לאסיר ציון ברשימתו והבוסים המפלגתיים, גם אם קיבלו פחות קולות ממנו, יכולים להדיחו מכל תפקיד ולא לאפשר לו לנאום, להגיש הצעות, לפעול בוועדות. דבר אחד אינם יכולים לשלול ממנו – את זכות ההצבעה. בן-סימון, שאכזב את כל תומכיו, אינו יכול לעשות מעשה גורלובסקי וללחוץ על כפתורי ההצבעה של חמשת ה"מורדים" במקומם.

 

מבחינה פורמלית ברק צודק אך הוא אינו יכול להדיח על דעת עצמו את איתן כבל מתפקיד המזכ"ל אלא בהליך מסודר באותו מוסד שבחר בכבל. עם זאת, במקרה של תפקיד המזכ"ל יש היגיון בגישה העקרונית האומרת שתפקיד המזכ"ל מחייב לויאליות להחלטות הוועידה ומי שאינו מוכן לקבל את ההכרעה יואיל בטובו לפרוש מתפקידו. אבל לא בדרך הדיקטטורית שביקש להנהיג ברק, שבעצמו לא הוכיח בעבר נאמנות רבה להחלטות מוסדות המפלגה. גם ויצמן שירי לא הצטיין בנאמנות לעמדות המפלגה ואפשר בהצבעותיו להעביר כמה מגזרות שר האוצר, סילבן שלום, ב- 2003, בניגוד לעמדת מפלגתו.

 

שלי יחימוביץ' ואופיר פינס צריכים להכות על חטא על שתמכו בברק בפריימריז מול עמי איילון. למרות טעותה זו היא קיבלה תמיכה רבה בפריימריז האחרונים בגלל הצבעותיה, עמדותיה והמאבקים שניהלה, גם בניגוד לעמדת הקואליציה. אני נשארתי במפלגת העבודה רק כדי לתמוך בבחירת חברי הכנסת הממשיכים להיאבק על עמדות סוציאל-דמוקרטיות, על זכויות אדם, זכויות עובדים, למען השכבות החלשות ולקידום השלום.

 

על כמה מהצבעותי אני מתחרט – בן-סימון, ברוורמן, למשל. אינני מתחרט, לפי שעה, על התמיכה בשלי יחימוביץ' אך הגיעה השעה שתבין שאין כל טעם להמשיך ולהישאר במפלגת העבודה. אם לא תתיישר עם הקו של ברק ושירי נביאו לא תוכל לפעול באופן חופשי בכנסת. ובפריימריז הארגזים הבא היא כבר לא תזכה במקום החמישי, שאף הוא ספק אם יהא ריאלי.

 

לחמשת הח"כים המתנגדים לממשלה הנוכחית אין ברירה אלא לפרוש. ארבעה כבר מוכנים אך לפי החוק הקיים הם זקוקים לח"כ חמישי. מחובתה של שלי יחימוביץ', מתוך נאמנות לערכיה, להצטרף אליהם. אין לה יותר מה לחפש במפלגת העבודה. אם אינה רוצה לנהוג לפי עקרונות המוסר של ברק, שירי, פואד וחבריהם עליה לפעול לפרישה, ויפה שעה אחת קודם.

 

הופיע באתר רשימות www.blacklabor.org

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • איל  On אפריל 27, 2009 at 2:13 pm

    מלעולם לא.

  • יאיר דקל  On אפריל 27, 2009 at 3:21 pm

    אהוד ברק נכשל בבחירות. מסע הבחירות היה כולו "אישי" והתוצאות – עלובות. במיוחד נוכח המלחמה, שזכתה לתמיכה ציבורית רחבה.
    עכשיו אהוד ברק משתלט על המפלגה. הוא לא עושה זאת בחוכמה, אבל הוא עושה זאת בהצלחה.הצלחה קצרת טווח.
    אינני מסכים עם דעתך שצריך לפרק את המפלגה. עדיין מוקדם מדי.
    קל לפרק, קשה להרכיב.
    מן הראוי לאפשר להליכים הדמוקרטיים בתוך המפלגה לפעול. אולי – ואני מקווה – שהליכים אלה יחזירו למפלגת העבודה את השפיות ואת הכיוון הפוליטי שבגללו הצביעו בשבילה.
    אהוד ברק מצליח לשבור. לא בחוכמה.

  • עימי  On אפריל 27, 2009 at 4:19 pm

    לעבור למרצ שקיבלה בבחירות האחרונות שלושה מנדטים? להקים מפלגת ביניים בין העבודה למרצ, שלא ברור מה תפקידה? להצטרף לקדימה? מה בדיוק לעשות?

    קל מאוד לפרק. השאלה מה אחר כך. לשלי יחימוביץ' יש שיקולים לא פחות עקרוניים משלך, רק שהיא פרלמנטרית עם אחריות ציבורית ולא בלוגרית שיכולה לכתוב מה שבא לה ואז להתחרט.

  • דני בלוך  On אפריל 27, 2009 at 5:00 pm

    את השאלות שלכם ואת התקוות אנו שומעים מאז המפלה בבחירות 1996. ניסינו את פרס, ואחר כך את ברק ואח"כ את פואד, שניצח באופן שנוי במחלוקת את אברום בורג ואחר כך את מצנע ושוב את פרס ואח"כ את פרץ ואחר כך בשנית את ברק שניצח בקושי את עמי אילון וכל זה ב- 13 שנה. אז להמשיך ולהאמין בשינוי מבפנים?

  • עימי  On אפריל 27, 2009 at 5:37 pm

    אם אתה בעד פוליטיקה של מותגים ולא פוליטיקה של ערכים, הבעיה היא שלך. אברום בורג, פרס, מצנע היו סוציאליסטים? נו באמת.

  • דני בלוך  On אפריל 27, 2009 at 6:14 pm

    ובמיוחד אלה שאינם מתייחסים למה שנכתב. מצנע היה בעל ערכים סוציאליסטיים ומשנכשל בפוליטיקה לא עבר לעסקים אלא הלך לירוחם. באיזשהו מקום שיבחתי את בורג או את פרס? רק ציינתי עובדות.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 27, 2009 at 7:58 pm

    היתה לי שיחה קשה בנושא עם אשה שאתה מכיר, מותיקות המפלגה. הותיקים התבלבלו – קיומה של המפלגה חשוב מתכניה. בשביל זה הם מוכנים להפוך את אהוד ברק לפרה קדושה, להכפיש את המורדים עד עפר (שמעתי מאחד מהם, אדם רציני, גינויים כמו "תראו איך X הזיע", "הם ניבלו את הפה ואיבדו שליטה" (נאמר בהבעת זילזול עמוק) וכיו"ב.
    בתעכלס, ה"מורדים" אינם "מורדים" אלא חוט השדרה הערכי היחידי שעוד נשאר למפלגה הזו. הותיקים המגוננים על קיומה של המפלגה בכל מחיר – זקנתם מביישת את נעוריהם. אני מסכימה איתך לגבי דניאל בן סימון, שהיה לו בעיני ניחוח של חוסר אמינות גם כעיתונאי. מעולם לא האמנתי למילה שיצאה לו מהפה כעיתונאי וטרחתי לצנן התלהבות של אחרים סביבי, הרבה לפני שהוא פזל לפוליטיקה. דחיפתו למעלה הרשימה נראית לי שחיתות ומעילה באמון הציבור.
    מאוד עצוב, מה שקרה למפלגה הזו. לתחושתי, בבחירות הבאות הם יהיו בגודל של מרצ (במקרה הטוב), אלא אם כן יקרה משהו מאוד משמעותי (בין השאר – הסתלקותו המוחלטת של ברק מהמפה הפוליטית, ביחד עם אנשיו).

  • גולדלבט משה  On אפריל 27, 2009 at 8:20 pm

    אי אפשר להניח שפירוק יפתור משהו וגם לא שמירת אחדות המפלגה. ישנם מצבים פוליטיים שהם חשוכי מרפא.מפלגת העבודה אינה גוף שניתן לשיקום או לפירוק רווחי. ממש כשם שאי אפשר להחזיר את ימי הזוהר של הקיבוצים. אפילו להרוויח זמן .
    כבר לא ניתן

  • איתי  On אפריל 28, 2009 at 10:44 am

    1. סיעה של חמישה ממפלגת העבודה
    2. מס"ד של יזהר וגוטווין ועוד חברים ס"ד
    3. החיבור האדום-ירוק של פעילי עיר לכולנו חלקם הגדול מחד"ש או התנועה הירוקה
    4. מימד
    את כל הרסיסים האלה צריך לחבר ביחד

%d בלוגרים אהבו את זה: