הוועידה האחרונה של מפלגת העבודה

 

מספרים על אסיר בגולאג שהסביר מדוע נשלח לשם. "הקומיסר שאלני מדוע לא נכחתי בישיבה האחרונה של המפלגה? ועניתי לו: אילו ידעתי שזו הישיבה האחרונה הייתי בא". ובכן, אני יודע שזו כנראה הישיבה האחרונה אבל לא אבוא לראות בקבורתה של תקווה גדולה. נכחתי בוועידות השונות למן הראשונה, למעט התקופה שמילאתי תפקידים ממלכתיים אבל כפי שאמר אותו יהודי _ "מן ההלוויה הזאת כבר לא איהנה". אכן.

 

 

כאמור, ועידת מפלגת העבודה שהתכנסה היום והתנהלה במיטב המסורת של ועידות המפלגות הסטליניסטיות, תהיה, קרוב לוודאי, הוועידה האחרונה. היא הפכה עצמה למרכז, צירפה 400 צירים נוספים מלחכי פנכת היו"ר ומקורביו, ועד הבחירות הפנימיות הבאות ספק אם יישאר הרבה מן המפלגה. ישנו ביטוי אמריקני – "מתה אך טרם נקברה" או בגרסה אחרת "מתה אך שכחה להיקבר". גורלה יהיה דומה לזה של מפלגות כליברלים, הפרוגרסיבים – ל"ע והמפד"ל שמילאו, כל אחת בדרכה, תפקיד היסטורי רב חשיבות אך לא הצליחו להתאים עצמן לתקופה החדשה ובמקום תנועה בעלת ערכים ואידיאולוגיה עם יכולת ביצוע היא הפכה למנגנון המשמר את עצמו, בלי לבחול באמצעים ותוך השרת כל שריד רעיוני וכל מניע ערכי. פואד, שירי ואהוד ברק הם יורשיהם הנוכחיים של ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אבא אבן ופנחס ספיר. דור, דור ודורשיו.

 

לפני כשבועיים כתבתי כאן על חובתה הדמוקרטית של שלי יחימוביץ כי "לחמשת הח”כים המתנגדים לממשלה הנוכחית אין ברירה אלא לפרוש. ארבעה כבר מוכנים אך לפי החוק הקיים הם זקוקים לח”כ חמישי. מחובתה של שלי יחימוביץ’, מתוך נאמנות לערכיה, להצטרף אליהם. אין לה יותר מה לחפש במפלגת העבודה. אם אינה רוצה לנהוג לפי עקרונות המוסר של ברק, שירי, פואד וחבריהם עליה לפעול לפרישה, ויפה שעה אחת קודם."

 

לצערי, שלי יחימוביץ' היא הגורם העיקרי המונע את הפילוג. היא, כנראה, מחכה לכך שעופר עיני יתייאש מהסיכוי להשפיע מבפנים על ממשלת נתניהו. אריק שרון התבטא פעם כי אינו יודע למי להאמין – ליד ימין של נתניהו או ליד שמאל. נראה לי על פי הניסיון שמוטב להאמין ליד ימין של נתניהו – גם הכלכלית-חברתית וגם המדינית-ביטחונית. בשוליים אפשר אולי למשוך את ידו קצת שמאלה, לאלצו להוציא כמה עזים, אבל אין לצפות ממנו לא למהפכה עממית בתחומי החברה וצמצום הפערים ולא לגישה מדינית חדשה בקידום תהליכי השלום.

 

התרגיל הציני האחרון של נתניהו-שטייניץ רק מוכיח עד כמה אין לסמוך על הממשלה הזאת. אמנם פה ושם הוציא ראש הממשלה כמה עזים אך נשארו בפנים די והותר ואין לממשלה תכנית ממשית בתחום החברתי-כלכלי שתענה על הצרכים האמיתיים של המדינה והחברה.

 

אז פה ושם יהיו לשרי העבודה כמה "הישגים" אבל הם יהיו בטלים בשישים ואיש לא ייחסם לישיבתה בממשלה. אך האמת היא שלויכוח הזה כבר אין חשיבות ממשית. אם יהיו לממשלה הישגים – הם ייזקפו לזכות נתניהו והליכוד. ש"ס וישראל ביתנו יזכו בכל מקרה בתמיכת ציבור הבוחרים שלהם. לעבודה כבר אין ציבור משלה שיהיה נאמן לה בכל מקרה. במקרה של כישלון – התמיכה של כוחות המרכז והשמאל המתון תינתן לציפי לבני ולקדימה. כך שבכל מקרה העבודה נשארת קרחת מכאן ומשם.

 

האופציה היחידה למי שאינו מסוגל לבלוע את תבשילי פואד-שירי- שמחון וברק היא לפרוש ולנסות ולהקים כוח חדש שיהיה נאמן לערכים ההיסטוריים של תנועת העבודה תוך התאמתם לתנאי התקופה. שלי יחימוביץ' יכולה להוביל מהלך כזה או להיעלם בעלטה הגדולה עם מה שנותר ממפלגת העבודה.