התיקו של ביבי ואובמה

 

המשחק המקובל בתקשורת הוא לחפש מי ניצח ומי הפסיד במפגש פסגת אובמה-נתניהו. הערכתי זהה להערכת מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" – התוצאה היא תיקו.

 

ישראל היא מדינה חשובה וחזקה, אך היא אינה מעצמת-על היכולה לעשות ככל העולה על רוחה. מורי, פרופ' יעקב טלמון המנוח, נהג לומר בשנות ה- 60 כי בעולם כולו יש ארבע מעצמות-על: ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל ואלבניה. אלבניה כבר איננה, ברית המועצות התפרקה, וגם ארה"ב, רוסיה וסין אינן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. ישראל אינה עם לבד ישכון ובגויים אנו מוכרחים להתחשב. אין לנו אפילו אוצרות טבע שיסייעו לנו לעמוד לבד זמן מה.

 

עלינו להבין את מגבלות הכוח ויכולת התמרון שלנו. יש לנו השפעה רבה בעולם, בעיקר בזכות כוחנו הפוליטי בארצות הברית. כוח זה הוא ניכר, אך אינו בלתי מוגבל. כל ממשל וקונגרס בוושינגטון יודע עד היכן הוא יכול ללכת בלחציו על ישראל וגם רוב יהודי ארה"ב מכירים בצורך לאזן בין האינטרס האמריקני הגלובלי לבין צרכי הקיום והביטחון החיוניים של ישראל.

 

שנים רבות זכתה ישראל מן ההפקר בגלל הסרבנות הערבית. מצרים היתה הראשונה לצאת ממעגל הסירוב. סוריה כמעט והתקדמה אף היא אלא שנעצרה בגלל התעקשות מטופשת בקו הקצר המבדיל בין הגבול הבינלאומי לגבול שביתת הנשק. אבל יום בהיר אחד תמצא הפשרה וישראל תאלץ לרדת מן הגולן.

 

ישראל ניצבת היום בפני מציאות מיוחדת במינה שבה העולם הערבי והמוסלמי המתון רוצה לסייע בבלימת איראן והטרור. ישנה הבנה מארה"ב, דרך אירופה, במזרח התיכון ובקדמת אסיה בדבר הכורח החיוני במניעת ההתגרענות האיראנית. אם לא יעזרו דרכי הנועם הדיפלומטיות, יהיה צורך בסנקציות חריפות ביותר, ולא – לא יהיה מנוס משימוש בכוח.

 

תרומתה המדינית של ישראל בשלב הזה היא לא גדולה – הסכמה עקרונית לעקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות – הסכמה שכבר ניתנה בעבר בצורות שונות וחלוקה שרוב הציבור הישראלי תומך בה. ישראל צריכה לאמץ עיקרון זה הצהרתית וללוות זאת בהקפאת ההתנחלויות והורדת מאחזים בלתי חוקיים. בשלב הזה ספק אם תידרש ליותר שכן הרשות הפלסטינית איננה מסוגלת לקבל את דרישות המינימום הישראליות, הנתמכות על-ידי המערב, והחמאס אינו מוכן להתחייב על הפסקת אש ארוכת טווח.

 

מבחינת ישראל אין דרך אחרת. וכל מי שטוען שיש אופציה אחרת – מרמה את הציבור ומשלה את עצמו. הוא הדין לגבי כל מי שנושא ביום ירושלים נאומים חוצבי להבות על כך ש"ירושלים לא תחולק לעולם". תחולק גם תחולק. ההישג הגדול של ירושלים מימי טדי קולק הוא שהעולם הכיר בכך שלא תעבור עוד חומה בתוככי ירושלים. העולם גם הכיר במציאות של שכונות יהודיות במזרח העיר ואיש אינו מציע לפנותן או לשנות את הסטטוס המדיני שלהן. אבל הכל מבינים שלא ייתכן הסכם שלום שלא ייתן למדינה הפלסטינית ביטוי כלשהו בחלק מירושלים, שיהווה את בירתה. אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית לאפשר לרשות הפלסטינית לקבל את אבו דיס לשלטונה המלא ולהקים בה מוסדות שלטון סמוך לגבול ירושלים. אחרי פרשת אבו דיס וההיתר שנתן לעליה הפרובוקטיבית של אריק שרון להר הבית הם שמנעו מראש כל סיכוי להתקדמות להסדר בועידת קמפ דיוויד האומללה, כשהאשם המרכזי הוא ברק.

 

רוב ממשלות ישראל אחרי 67, מי פחות ומי יותר, אחראים להיווצרות בעיית ההתנחלויות. אין לי ספק שההתנחלויות היו, הינן ותהיינה מכשול לשלום. גם כאן יש פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים ותיקוני גבול מזעריים בתנאי שהמתנחלים ותומכיהם בימין יבינו שאין דרך אחרת אלא להתכנס בגושי התיישבות גדולים ולהתפנות מיישובים קטנים ומבודדים. אין דרך אחרת.

 

המתווה הוא ברור. נתניהו חייב לבחור בין תמיכת הימין הקיצוני לבין רצון הרוב בישראל, בין רצון ההישרדות לטווח קצר לבין ההבנה לטווח ארוך כי עתיד המדינה מותנה ביצירת ברית מדינות מתונות, בהובלת ארצות הברית, שתפעל בשלושה מסלולים מקבילים: עצירת איראן, בלימת הטרור וקידום תהליך השלום.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • חליה  On מאי 25, 2009 at 10:51 am

    מדוע אתה משתמש בכינוי "ביבי"? הוא חבר שלך?

  • דני בלוך  On מאי 25, 2009 at 11:39 am

    אולי אינך יודע או יודעת אבל כל המדינה והתקשורת קוראת לו ביבי וכשפונים אליו קוראים לו ביבי וכשעבדתי עמו בשרות החוץ כולם וגם אני קראנו לו ביבי ופרט לכך -יש בינינו עד היום קשר חברי אישי על אף חילוקי הדעות

  • חליה  On מאי 25, 2009 at 12:15 pm

    השימוש בשם "ביבי" לא מאפיין את כל התקשורת אלא בעיקר את מי שמתנגד לו פוליטית, וזה מנהג לא מכובד גם ליריבים פוליטיים. זה כמו שאף אחד לא כותב "אהוד" או "ציפי" למרות שגם להם יש מן הסתם חברים עיתונאים שפונים אליהם בשם פרטי.

  • דוד  On מאי 25, 2009 at 12:32 pm

    האם באמת ובתמים אנחנו ניצבים לפני תוכנית על גדולה שבמסגרתה העולם הערבי המתון, כפי שאתה מכנה אותו, ומעצמות המערב – אירופה וארה"ב, מבקשות לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך באמצעות הקמת שתי מדינות עם שתי בירות, נסיגה מלאה מהגולן ופיתרון "יצירתי" לשאלת הפליטים.

    אולם האמת היא הרבה יותר מורכבת. מאחורי המשטרים הערבים המתגוננים מפני איראן והטרור לא ניצבים "ההמונים" אלא בסך הכל אליטה דקה שיכולה להתמוטט בכל רגע. יכולת התמרון שלהם מוגבלת ואין להם שום השפעה ממשית על חיזבאללה והחמאס.

    גם מדינות אירופה, לצד ארה"ב, ניצבות בחוסר אונים נוכח הברית בין רוסיה, סין, איראן, סוריה ועוד כמה משטרים וארגוני טרור.

    לכן, במידה שאכן יוחלט על פיתרון בעל גיבוי בינלאומי, השאלה הגדולה היא האם הוא באמת יביא לקץ הסכסוך או שמא הוא יביא, חלילה, ליירוט מגדלי עזריאלי עם קטיושות מתוחכמות של חיזבאללה וחמאס, ולהפצצת גוש דן עם קסאמים.

    אני לא משוכנע שרצון הרוב בישראל מגולם בהכרח במה שאתה מציע, אלא יותר בשאיפה לניהול הסכסוך תוך שמירה על האינטרסים הבטחוניים הישראליים החיוניים.

    אם ישראל תתפתה למקסם השווא של פתרון בינלאומי של שתי מדינות, תחלק את ירושלים ותיסוג מהגולן, היא עלולה להתמודד עם איום קיומי כמותו של חוותה מאז 48'.

    ואגב, מה שמעניין הוא איך אנשים כמוך, אנשי תנועת העבודה הקלאסית, עשו תוך 15 שנה מעבר מעמדות שהיו נחשבות אז למוקצות אפילו בעיני מרצ, לעמדות שאומצו עוד לפני 40 שנה על ידי רק"ח. זה אולי ביטוי נוסף למאבק השורר בתנועת העבודה בין המחנות השונים בה.

  • דני בלוך  On מאי 25, 2009 at 12:34 pm

    הרבה כותבים ציפי ואהוד ולפעמים ביבי ולפעמים נתניהו. לא שמעתי ממנו שום התנגדות.

  • דני בלוך  On מאי 25, 2009 at 2:41 pm

    עמדת מפלגת העבודה הקלאסית נתקבלה ב1947-48 והיא ההסכמה לחלוקה לשתי מדינות.עמדתי האישית מאז 1968 היתה בהמשך לכך בעד פשרה טריטוריאלית גדולה בעדיפות עם ירדן. בן גוריון היה בעד החזרת כל השטחים למעט ירושלים, ובווריאציות שונות חשבו כך אשכול, לבון, ספיר, אבן, צדוק, בן אהרון ועוד. לדאבוני ישראל החמיצה את כל ההזדמנויות והביאה למצב שבו הברירה היא בין מדינה דו-לאומית לבין חלוקה לשתי מדינות. לא אני זזתי המציאות זזה. ומה עם שינוי העמדות שלך? אין פסול עקרוני בשינוי עמדות כשהמציאות משתנה.

  • דוד  On מאי 25, 2009 at 2:58 pm

    מפלגת העבודה מעולם לא היתה בעד הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית לצד מדינת ישראל. בן-גוריון, כחלק מהפרנויה שלו (שהדביק בה את יצחק רבין ערב מלחמת ששת הימים, אז האשים אותו שהוא מוביל את ישראל לחורבן), תמך בקול רפה בפינוי השטחים. שאר מנהיגי העבודה דיברו על איזושהי פשרה טריטוריאלית אמורפית. הם מעולם לא דיברו על שתי מדינות וחלוקת י-ם.

    אני בעד שינוי עמדות ואני חושב שרק חמור לא משנה את דעותיו. פשוט ציינתי שהתופעה מעניינת, כאשר אנשים הנמנים על שורות תנועת העבודה הקלסית מאמצים עמדות מדיניות שבשנות השבעים והשמונים היו מקובלות רק על מאיר וילנר ותופיק טובי.

    ואגב, אני לא חושב שהמציאות משתנה לכיוון של הקמת שתי מדינות וחלוקת י-ם, אבל כמו שסבתא שלי היתה אומרת, זה כבר אנדרע מייסע.

  • דני בלוך  On מאי 25, 2009 at 4:35 pm

    אני אף פעם לא הערצתי את וילנר וטובי אף כי שידרתי את דבריהם שזה לא היה מקובל. אגב, זכות בכורה לעניין תן לאורי אבנרי, גם ליעקב חזן היו מחשבות בעניין וגם לאחרים. אני תמיד סברתי שגבולות ירושלים המורחבים מידי היו טעות, שחוק ירושלים של גאולה כהן היה משגה חמור ושתמיד נזדקק גם לויתור סמלי בירושלים. כאמור, תמיד העדפתי פתרון ירדני, בין היתר כי לירדן יש בירה אחרת וההסדר עמה בירושלים יהיה בעיקרו דתי-פונקציונלי. במצב הנוכחי, לא כאידיאל אלא כרע במיעוטו לא יהיה מנוס אלא מויתור מסוים בירושלים. כל הפרשנות שלך אינה אלא דיאלקטיקה רקחיסטית ואם היא מקלה עליך את מיקומך הפוליטי – לבריאות.

  • דוד  On מאי 25, 2009 at 7:56 pm

    אז צריך לתת קרדיט דווקא לרק"ח שדיברה על מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים כשאורי אבנרי פירסם במהלך מלחמת ששת הימים דף יומי עם הקריאה "על דמשק!", שקוראת לכבוש את הבירה הסורית.

    אין לי בעיה, לא אישית ולא פוליטית, עם מי שמאמץ את עמדות רק"ח, גם אם מדובר בפיתרון שכולל ויתור מסוים בירושלים ולא חלוקה ממשית של העיר, או מדינה פלשתינית במרבית ולא בכל השטחים. פשוט ציינתי ברמה העקרונית שהעבודה מעולם לא תמכה בכך והדבר מחדד את המחלוקת בינך לבין אנשים כאהוד ברק או בוז'י הרצוג.

  • דני בלוך  On מאי 25, 2009 at 11:01 pm

    לא זכור לי שרק"ח דיברה בעת מלחמת ששת הימים על מדינה פלשתינית ובירתה ירושלים. לגבי החלק השני – אין לי הרבה הסכמות עם אהוד ברק ובוז'י הרצוג בהרבה עניינים ומי שקורא אותי צריך לדעת זאת. גם אין לי הרבה הסכמות עם חד"ש.

  • יוסי דר  On מאי 26, 2009 at 4:32 am

    דני,
    אתה ואחרים מדברים על שתי מדינות – אבל השאלה מהי "מדינה".

    האם תהיה מוכן שמדינת פלסטין תוכל להחזיק צבא ולרכוש מטוסים ותותחים?
    האם תהיה מוכן שמדינת פלסטין תוכל להזמין ולארח צבא זר בשטחה?
    האם תהיה מוכן שמדינת פלסטין תוכל לכרות בריתות הגנה עם אוייבי ישראל?
    ועוד ועוד מגבלות.

    כלומר, אם מדינת פלסטין תהיה כל כך מוגבלת מבחינה ריבונית – האם היא תוכל עדיין להיקרא מדינה?

  • דני בלוך  On מאי 26, 2009 at 8:45 am

    יש הרבה מדינות שהתקיימו כך בהיסטוריה כמו אוסטריה, למשל, אחרי מלחמת העולם ה- 2, יפן וגרמניה לתקופה מסויימת, פינלנד ועוד. הפלסטינים עצמם כבר הסכימו להרבה מגבלות. הגיע הזמן שאנחנו נגיד מה רצוי לנו וריאלי ובאילו תנאים, גם מבחינה חינוכית כלפי עצמנו וגם מבחינת ההתנהגות שלנו. בן גוריון הסכים לתכניות החלוקה השונות, אף כי היו גרועות, גם מן ההיבט החינוכי-רעיוני.

  • יוסי דר  On מאי 26, 2009 at 9:50 am

    נקודה קריטית נוספת שאסור להתעלם ממנה:
    חייבים להביא בחשבון שמתוך המדינה הפלסטינית – אם תקום – ימשיך הטרור נגד ישראל ברמת אינטנסיביות כזו או אחרת (כי תמיד ישארו גורמים שיתנגדו לעצם קיומה של ישראל וידרשו את זכות השיבה באופן מלא וכו' וכו').
    האם ישראל תוכל לסמוך על המדינה הפלסטינית שהיא תילחם ביעילות בטרור הזה ותעניש את הטרוריסטים על פי הדין?
    אסור לטמון את הראש בחול בעניין הזה – במיוחד לאור כוחו של החמאס ברחוב הפלסטיני.
    בזמנו היה מוסכם שישראל תוכל לנהל "מרדף חם" אל תוך שטחי הרשות וללכוד טרוריסטים.
    אני לא רואה מצב שמדינה פלסטינאית – מוגבלת ככל שתהיה – תוכל להסכים למרדפים חמים בתוך שיטחה.
    ובהקשר זה – ישראל תאלץ, במסגרת מלחמתה בטרור, גם להיכנס לתוך המרחב האווירי של המדינה הפלסטינית.

    בקיצור, ככל שמדברים על שתי מדינות לשני עמים רואים שקשה לעבור בעניין הזה מרמת הסיסמאות לרמת היישום בשטח.

%d בלוגרים אהבו את זה: