הכל אישי? ריבלין, ביבי, אלשטיין, סרקוזי ורמון גם

הימים הללו מביאים לנו הרבה סיפורים המערבבים פוליטיקה, אישים ותחמונים. כמה הערות בשולי הדברים:

סרקוזי: נשיא צרפת מעיר על אישים ומתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, לא רק ישראל. רק אנחנו מתרגשים מדבריו. אילו נחן סרקוזי בטקט היה מעיר את הערותיו רק בשיחה בארבע עיניים עם ביבי. ההתנהגות המוזרה היא של ביבי ואנשיו. מותר לראש ממשלה להנחות שגריר לא לדווח בכתב על פרטי השיחה. אך לביבי היה ברור כי בשיחה בה נוכחים חמישה ישראלים – הוא עצמו, השרים שטייניץ וארדן, ח"כ דניאל בן-סימון והיועץ עוזי ארד – הדברים ידלפו במוקדם או במאוחר, לכן ראש הממשלה היה צריך להביא את הדברים לידיעת ליברמן.

ריבלין ומאבקיו: צודק יו"ר הכנסת במאבקו נגד ראש הממשלה בנושאי החקיקה נגד האופוזיציה, ובמיוחד לגבי חוק מופז. במדינה מתוקנת אין משנים את כללי היסוד החוקתיים באמצע המהלך. אפשר לתקן את חוקי הפילוג – לאוסרם כליל, להתירם חופשי- חופשי ולקבוע נוסחאות אחרות. הכל – החל מן הכנסת הבאה. אסור להתאימם לצרכים אישיים: לסיעת קדימה 28 ח"כים אז נתיר ל – 7 ח"כים להתפלג, במקום לשליש. ספק אם תיקון כזה יעמוד במבחן השוויון בפני בג"צ. אבל ביבי אינו רוצה להחיל את השינוי – הפחתת הסף משליש לרבע חברי סיעה – כי אז הדבר יקל על התפלגות בעבודה ובליכוד עצמו. ריבלין גם צודק במאבקו נגד היועצת המשפטית של הכנסת, שכידוע, שתקה בימי כהונת דליה איציק. לכל כלל יש יוצא מן הכלל ויש מקום להתחשבות מיוחדת בבעיית נכות של אחד הח"כים. בעבר נהגו לפתור בעיות כאלה בדיון שקט, כדי לא לפגוע בפרטיותו של אדם ולא להביכו בפומבי.

רמון והשמינייה – משמונה נותר אחד:  למפא"י ולמפלגת העבודה היתה בעיה כרונית של העברת השרביט מדור לדור. הדור הראשון של האבות המייסדים יצר בגיל צעיר יש מאין וחשב כי יישאר צעיר לנצח ועל כן לא הכשיר דור המשך ולא יצר תהליך של העברה מסודרת. הדור השני של המנהיגות הוותיקה חשד, לא בלי צדק, כי בן גוריון מתכוון לפסוח עליהם ולעבור לדור הצעיר יותר. אשכול, גולדה, ספיר, ארן ובני דורם נערכו לחסום את הקפיצה לדור של דיין ופרס, ובדרך המאבק גם פגעו בבן גוריון והביאו לפרישתו. כדי למנוע את עליית דיין ופרס הם יצרו את הברית עם אחדות העבודה ועם מפקדי דור הפלמ"ח וההגנה – גלילי, אלון, כרמל ואחריהם יצחק רבין. מחשש פן אלון יפסיד לדיין המליכו את גולדה. ההמשך ידוע.

לאחר פרישת גולדה ודיין עברו שני עשורים בסימן מאבק מתמיד בין פרס לרבין. הדור הבא אחריהם התייבש בפוליטיקה. חלקם פרשו, חלקם הלכו לעולמם. בראשית שנות ה- 80 ניסה חוג "בית ברל" להעלות הנהגה חדשה מול פרס-רבין אך ללא הצלחה. לאט, לאט נשרו מן החיים הפוליטיים עוזי ברעם, משה שחל, דוד ליבאי, מיכה חריש, עדי אמוראי, גד יעקבי, יוסי שריד ועוד. אז קמה קבוצה צעירה יותר – ה"שמיניה" – שכללה את חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי. עם פרישתו של חיים רמון מהכנסת נותר מן השמינייה רק פעיל אחד במפלגת העבודה בזירה הממלכתית והוא עמיר פרץ. השמינייה לא הצליחה להגיע לעמדה בכירה ולראשות התנועה או הממשלה, אף כי כמה מהם היו קרובים לגעת במלכות.

מדוע? התשובה העיקרית, מעבר לשאלות הארגוניות והאישיות, היא שהקבוצה הזאת, כמו קודמתה, לא הצליחה לגבש מכנה משותף רעיוני מקיף. בצד המדיני הם היו מאוחדים בעמדות יוניות אך בעניין החברתי-כלכלי הם משכו לכיוונים שונים ומנוגדים. הם גם לא השכילו להתלכד סביב מנהיג אחד. כל אחד מהם חשב שהוא צריך להיות ראש התנועה, גם אם לא אמר זאת בפומבי. הם עזרו אחד לשני רק עד גבול מסוים.

חיים רמון הוא דוגמא מובהקת לנסיבות הכישלון של החבורה. הוא נואם ברוך כישרון ופוליטיקאי משופשף. הוא היה בשנותיו באופוזיציה פרלמנטר מצוין. אך הוא אינו ולא היה איש חזון ודרך רעיונית. הוא ידע לנתח, לפרשן, לנתץ ולהרוס אך לא לבנות מערכת חדשה. במקום לנקות את האורוות והרפתות הוא שרפן. הוא שפך את התינוק עם המים המלוכלכים ולא השכיל לבנות חברה חדשה. הוא הרס את מפלגת העבודה הישנה, אך מה בא במקומה? עוד מפלגת מרכז – קדימה – אמורפית, ללא חזון.

היו לו פה ושם הברקות, כגון עניין האצת הנסיגה מלבנון, ביצוע גדר ההפרדה, אך לא היתה לו משנה סדורה של דאגת אמת לציבור הרחב. הוא היה קשור לבעלי ההון ולגישה הקפיטליסטית האנטי-חברתית. הוא הרס את ההסתדרות הישנה והשאיר את ציבור השכירים ללא הגנה אפקטיבית. הוא פגע אנושות בקופת חולים הכללית שבקושי הצליחה להשתקם. הוא העביר אמנם חוק ביטוח בריאות ממלכתית אך השאיר את הביצוע לפקידי האוצר. כך היום המבוטח משלם הרבה יותר מכפי ששילם לפני כעשור ומקבל הרבה פחות.

כאמור, מן השמינייה המפורסמת נותר בחיים הפוליטיים הפעילים רק עמיר פרץ, אותו זנח חיים רמון לאנחות גם בהסתדרות וגם במפלגת העבודה, כשעזבה עבור ה"מפץ" הגדול שהחזיר את נתניהו לשלטון.חבל על כישרון שבוזבז כי אין לנו רבים אחרים. הלקח הוא כי כישרון, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לצמוח בחלל רעיוני ריק. כריזמה אינה חזות הכל.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי דר  On יולי 1, 2009 at 10:21 am

    ביבי לא דיווח לליברמן – לא כדי להסתיר ממנו את מה שסרקוזי אמר לו, אלא כדי להסתיר את העובדה שהוא לא התרעם על כך ולא דפק על השולחן.

  • אייל גרוס  On יולי 1, 2009 at 1:57 pm

    כפי שכבר כתבתי בעבודה שחורה – גדר ההפרדה היא אחת הדברים שמחמירים ומעמיקים את הכיבוש והפגיעות הקשות שלו באוכלוסיה הפלסטינית, ולכן אני לא מבין למה לזקוף את זה לזכותו, ולא לגנותו, של רמון.

  • דני בלוך  On יולי 1, 2009 at 2:34 pm

    להערכתי בטווח הקצר בלי הגדר אי אפשר היה למנוע פיגועים רבים. היאאינה פתרון לטווח ארוך ודרכי הביצוע היו גרועות.

  • גולדבלט משה  On יולי 1, 2009 at 2:51 pm

    התרגשה מאד מדברי סרקוזי ומצאה שלא רק שלא עבר כלל על הנימוס הדיפלומטי אלא האיר את הצורך הדחוף להחליפו-אכן תגובה יהודית גאה

  • אייל גרוס  On יולי 1, 2009 at 8:30 pm

    זה לא דרכי הביצוע זה עצם הרעיון של גדר לא על הקו הירוק אלא בשטחים בצורה פוגענית ביותר בפלסטינים שאף מקטינה את הבטחון שכן משאירה עשרות אלפי פלסטינים בצד ה"ישראלי, של הגדר, ועל הפגיעות הרבות שלה נכתב כה הרבה שלא אפרט, רק אזכיר שהיא אחראית גם למוות של אנשים תמימים

    http://www.notes.co.il/gross/29521.asp

  • רפופורט  On יולי 2, 2009 at 12:26 am

    "ריבלין גם צודק במאבקו נגד היועצת המשפטית של הכנסת, שכידוע, שתקה בימי כהונת דליה איציק. לכל כלל יש יוצא מן הכלל ויש מקום להתחשבות מיוחדת בבעיית נכות של אחד הח"כים. בעבר נהגו לפתור בעיות כאלה בדיון שקט, כדי לא לפגוע בפרטיותו של אדם ולא להביכו בפומבי."

    הערה 1:

    חבר כנסת, נכה צה"ל מבקש נהג פרטי ע"ח הציבור.

    למה דיון שקט?
    למה חשאיות?
    מה פוגע בפרטיותו?
    מה מביך אותו בפומבי?

    הערה 2:

    אם היועצת המשפטית "שתקה" בעיניין דליה איציק,
    זו סיבה והצדקה למשת"פיות נוספת ומעילה נוספת באמון?

    הערה 3:

    היש אדם בישראל החושב שאין להתחשב בצרכיו המיוחדים של נכה צה"ל?

    אין: כולם חושבים שצריך להתחשב בצרכיו המיוחדים של נכה צה"ל.

    אם ח"כ נכה צה"ל יכול לזכות בנהג פרטי, יחוקק חוק ויואילו לפעול על פיו.

    לא בועדת שתיקה חשאית.

  • דני בלוך  On יולי 2, 2009 at 9:08 am

    צריך אולי מנגנון מיוחד לדון במקרים חריגים ואיך עושים זאת בצורה שלא תפגע בפרטיותו של אדם. במקום שיש 39 נהגים לשרים וסגני שרים חלקם מיותרים (השרים והסגנים) צריך למצוא פתרון לבעיה ולא בחקיקת חוק שקובע זכות לדורות במקום פתרון לבעיה אחת פרטית

  • רפופורט  On יולי 2, 2009 at 10:15 am

    העובדות!

    יש ועדה בכנסת שתפקידה לדון בחריגים.

    ריבלין ביקש לעקוף הועדה.

    היועצת המשפטית דרשה להביא הבקשה לועדה.

    ריבלין סרב.

    ריבלין פעל להדיח אותה

    היועצת הגיבה בפרסום העובדות כתואר לעי"ל.

  • דני בלוך  On יולי 2, 2009 at 11:21 am

    היועצת המשפטית לא דרשה להעביר לוועדה אלא פסלה את העניין מכל וכל תוך פגיעה בפרטיותו של חבר הכנסת.אני מבין שאתה סנגורה וחייב להגן עליה. חפש קייס יותר טוב

  • אייל גרוס  On יולי 2, 2009 at 12:28 pm

    דני לפי המכתב של היועצת ריבלין הוא שגרם לפגיעהע בפרטיות. חוץ מזה המכתב שלה די משכנע, מסכים שצריך מנגנון להחלטות מיוחדות, ואם יש כזה היה אפשר להפנות אליו. היא כן מזכירה שצריך לפנות לועדת הכנסת וכו' ולועדה המיוחדת שקיימת :

    בחוות דעתי קבעתי כי ההחלטה אינה בסמכות יו"ר הכנסת והמנכ"ל, אלא בסמכותה של ועדת הכנסת על פי המלצת הוועדה הציבורית

    כך שנדמה שדווקא לא שללה מכל וכל אלא דאגה שזה יעשה לפי הנהלים והאישורים הנחוצים ושריבלין ניסה לעקוף את כל המנגנונים האלו. אין לי שום עניין מיוחד לתמוך בו או בה אבל המכתב שלה שהתפרסם נשמע משכנע, במובן זה שזה צריך להיות מוסדר על פי ההוראות והיה צריך לפנות לועדה – לכן העובדות דווקא מצביעות בכיוון שונה – ולא על פי גחמות של היור.

    אני בעקרון בעד לתת לכל חכ בעל ממוגבלות נהג, אין לי בעיה עם זה, אבל צריך לעשות זאת בדרך הנכונה. אגב, היה כאן גם עניין של כפל הטבות שעולה במכתב, ואני לא נכנס לכל זה אבל זה מאוד קל להגיד אנו בעד נהג לאנשים נכים, ואני בעד, אבל נדמה לי שהמכתב של אלשטיין מדבר בעד עצמו.

    http://my.ynet.co.il/pic/news/44.doc

    כמובן שיתכן שהמכתב כולו שקרי וכו' אבל כל עוד לא הוכח או נטען כך…

  • דני בלוך  On יולי 2, 2009 at 4:03 pm

    נדמה לי כי תיאור העובדות שונה וגרסתו של ריבלין שונה. אני מניח שהבעיה נובעת מגישתה העוינת מלכתחילה לריבלין ולנושא של מטלון. מטלון טוען כי היא זו שפגעה בפרטיותו.

  • רפופורט  On יולי 2, 2009 at 6:03 pm

    ו"אני מניח" לא מוסיף חן לעיניין, לבעל העיניין, לבעל הבלוג.

    אני לא מניח ולא מטיל ספק ולא נדמה לי ואני מוצא את דבריו של אייל גרוס כראויים ואיכותיים ואמינים המביא דברים בשם אומרם.

  • אייל גרוס  On יולי 2, 2009 at 7:46 pm

    דני אני מאוד מעריך תמיד את כתיבתך אבל תצטרך להפריך את מה שאלשטיין כתבה כדי לעמוד מאחורי מה שאתה אומר. חוץ מזה להזכירך העוינות הראשונית אינה של אלשטיין לריבלין אלא ההפך, הוא התנגד למינויה והיא נכפתה עליו הר כגיגית. הועדה למינוי יועץ משפטי לכנסת המליצה על שתי מועמדות ולא זו שהוא רצה (שהיתה אכן מועמדת ראויה ביותר , וזאת מבלי לגרוע מההתאמה של שתי המועמדות האחרון) והוא לא הסתיר את אי שביעות רצונו בזמנו. אני מדגיש שאין לי שום עמדה או העדפה לא לאלשטיין ולא לריבלין, אף כי בנסיבות מקצועיות כמשפטן יצא לי לפגוש את אלשטיין פעם או פעמיים אין לי שום קשר אישי איתה ומנגד לא עם ריבלין, שניהם בעיני אנשים ישרים וראויים ובעלי זכויות כל אחד ואחת בדרכו. אבל כאמור המכתב של אלשטיין היה מפורט ומשכנע. יתכן שפספסתי מכתב או הפרכה מצד ריבלין, ואני מוכן לקבל שיתכן שהגרסה שלו שונה ונכונה יותר -אבל אצטרך לפחות לקבל גרסה מפורטת שלו שמפריכה את דברי אלשטיין, (אולי פורסמה ופספסתי אז אתה מוזמן להפנות אותי) ואז לראות למי אני מאמין, או שאקבע שאין לי כלים לשפוט במחלוקת הזו כי יש שתי גרסאות ואני לא מתיימר להיות בורר או שופט.

  • דני בלוך  On יולי 3, 2009 at 10:22 pm

    אני מעריך את גישתך אך עקבתי מקרוב אחרי עבודתה של אלשטיין כיועצת משפטית לכנסת ולא התרשמתי ממנה כדמות אובייקטיבית.את ריבלין אני מכיר שנים רבות ואני חלוק על עמדותיו המדיניות אך אני מכיר אותו כאיש בעל רגישות חברתית גבוהה ולא נראה לי כי יפעל למען מטלון רק מתוך חשבונות שהוא או סיעתו יתמכו בבחירתו לנשיא בהתמודדות שתהיה ככל הנראה רק בכנסת הבאהץ[.

%d בלוגרים אהבו את זה: