חוק מופז: המשך הספירה לאחור של ממשלת נתניהו

 

 לפני שבועיים כתבתי בבלוג שלי באתר עבודה שחורה כי "מתחילה הספירה לאחור של ממשלת נתניהו. אני יודע למי ניתנה הנבואה מיום שחרב בית המקדש – לשוטים, לקטנים ולעיתונאים. בכל זאת אעז להסתכן ולומר כי במלאת מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו החלה הספירה לאחור לקראת מאה הימים האחרונים. אינני אומר בכך שמתקרבות הבחירות הבאות או שנתניהו לא יהיה גם ראש הממשלה הבאה, אבל בדרך הנוכחית, בהרכב ובמבנה העכשווי הממשלה הזאת הולכת לשום מקום, במקרה הטוב".

 

הוספתי וציינתי כי הבעיה "איננה שייכת למהות ההחלטות. אפשר להיות בעד מע"מ על ירקות ופרות או נגד, בעד מדינה שנייה או נגד, אך השאלה היא איך מחליטים ואיך מודיעים על כך. מותר לראש ממשלה לשנות דעתו מטעמים פוליטיים או מטעמי בינלאומיים השאלה איך עושים זאת ובאיזה עיתוי. אותם דרכי התנהלות פגעו בנתניהו בקדנציה הראשונה, באהוד ברק ובאהוד אולמרט. חשבנו שנתניהו הפיק לקחים כלשהם אך טעינו. בינתיים יש לנו לשכה לא מתפקדת ולא מתואמת. מינויים כושלים כמעט לכל התפקידים מן השרים, דרך חברי מועצות ועד לפקידות הבכירה. ככה לא בונים ממשלה."

 

לא תיארתי לעצמי כי התיזה שלי תקבל חיזוק תוך זמן כה קצר. במקרה של הפרטת מינהל מקרקעי ישראל עצם ההחלטה היא גרועה וכושלת מכל בחינה שהיא וההתנהלות סביבה רק הוסיפה חטא על פשע. נכון, כל המפלגות השותפות לקואליציה חתמו על תמיכה בהפרטה בהסכם הקואליציוני. אך מעטים ידעו או הבינו על מה הם חותמים.

 

רוב צירי ועידת העבודה שהצביעו כמוכי אמוק בעד הצטרפות לממשלה לא ידעו על אילו הסכמים חתמו עבורם מנהלי המשא ומתן, במיוחד בנושא שהוא מאבני היסוד הערכיים של המפלגה. כמובן, מותר לשנות גישה עקרונית. אך זאת רק לאחר דיון ממצה ולא במחטף, בעת שהכל מתעניינים אילו תיקים חסרי משמעות יחולקו לתומכים בהצטרפות לממשלה.

 

לאחר התבוסה בשבוע שעבר אכל נתניהו פחית תרד, הפגין שרירים ורוב השרים והח"כים הגיבורים שבו אל חיקה החמים של המשמעת הקואליציונית. רק רובי ריבלין ושלי יחימוביץ' הצטרפו אל המורדים והצביעו נגד חוק מופז. חוק מופז הוא אחד החוקים הפוליטיים המושחתים ביותר שנחקקו בכנסת מזה זמן רב. אמנם, אין כל קדושה בקביעה כי יש צורך בלפחות שליש מחברי סיעה כדי להתפלג. אך אם משנים את העיקרון הדבר חייב להיעשות על בסיס שוויוני – למשל, הפחתה משליש לרבע. אך אז מסתכן נתניהו גם בפילוג אפשרי בליכוד ולברק מובטח פילוג במפלגת העבודה. לכן קובעים נוסחה שרירותית כדי להרגיז את ציפי לבני. אם אמנם יתקבל התיקון בכנסת לא מן הנמנע שהנושא יגיע לבג"צ על יסוד הפגיעה בעקרון השוויון בכנסת.

 

מופז עצמו מודיע בגבורה רבה שאינו רוצה בחוק הזה. הניסיון ההיסטורי מחייב לקחת את הבטחותיו בזהירות רבה. ברור כי ברגע זה אין לנתניהו מה להציע למופז ולעוד ששה פורשים פוטנציאליים. הרי בפחות מתיק הביטחון או החוץ מופז לא יסתפק. וששת האחרים ירצו גם הם תפקידים ממשיים. הרווח היחיד של נתניהו הוא באיום שלו מול כוונות פרישה של העבודה או ישראל ביתנו או הבית היהודי. אך אלה ממילא לא מתכננים פרישה בקרוב כך שהמאמץ היה מיותר.

 

חוק סלומיאנסקי, שבינתיים לא עלה בגלל כעסו של נתניהו על הבית היהודי, הוא חוק שולי ולא חשוב. אני מוכן לתמוך בעיקרון החוק הנורבגי המלא אילו היתה לנו ממשלה בגודל סביר – 18-20 שרים, במספר שאי אפשר לשנותו בנקל.

 

 

אבל, במצב הנוכחי כאשר יש לנו אינפלציה דוהרת בשרים וסגני שרים הכנסת החוק הנורבגי, גם אם בשלב ראשון במתכונת מצומצמת, היא מרשם בדוק לשחיתות מתרחבת ולבזבוז אדיר. לכן, לא יקרה שום אסון לאומי אם ניסן סלומיאנסקי לא יהיה ח"כ. מה אפשר לעשות שציבור הבוחרים לא נתן כוח רב לבית היהודי. גם במפלגות אחרות נפלו ח"כים לא פחות מוצלחים ממנו.

 

בכל מקרה גם אם יעבור חוקי מופז והפרטת הקרקעות הנזק לתדמית הממשלה כבר נגזם. אהוד ברק גם גרם לפיחות נוסף במה שנותר מכבודה האבוד של מפלגת העבודה. אין לי ספק ששר הביטחון, אהוד ברק, עובד קשה ומגיעה לו חופשה מדי פעם. אך ספק אם השבוע לפני האחרון של מושב הכנסת היה המועד המתאים לנופש תענוגות באירלנד ובלונדון. חופשת הכנסת ארוכה דיה וניתן למצוא בה די זמן לחופשה. עכשיו, לאחר שהסוסים יצאו מן האורווה, נזכר ראש הממשלה שיש לסגור את השערים ולהחזיר את כולם מן האחו למשכן הכנסת.

 

נותר עתה לכנסת המבחן החשוב של חוק ההפרטה. זהו מבחנם של השרים והח"כים המתנגדים למהלך – האם הם אנשים המעדיפים עקרונות על כיסאות או שרק ניצלו את ההזדמנות שהגננת היתה בחופשה והתפרעו במקצת. עליהם גם לזכור כי אם יפעלו ביחד אין לראש הממשלה כוח ממשי נגדם – בלי השרים והסגנים ממפלגת העבודה, הבית היהודי וכמה מן הליכוד – אין לו ממשלה. גם אם יגרום לפילוג בקדימה.