Author Archives: דניאל בלוך

עתונאי. עורך "דבר" לשעבר. ובעבור השנים עורך מגזינים ושדר רדיו. 1941 – 2009

הודעה זמנית

בין שאר מפעליו, בשנים האחרונות לחייו, ניהל דניאל בלוך בלוג שוקק באתר "רשימות".

עם מעבר האתר למודל מבוזר, נעתרו בני משפחתו להצעתי להעביר עבורם את תכני הבלוג ברשימות לבלוג בוורדפרס על מנת שהתכנים יישמרו ברשת לזכרון.

אני מקווה שבקרוב הודעה זו תוחלף בידי הודעה של בני המשפחה.

יהי זכרו ברוך.

אורי ברוכין, לונדון, מאי 2010.

מודעות פרסומת

אהוד ברק מול גלעד שליט

כדי לתת לו ליהנות מן הספק אצא מתוך ההנחה ששר הביטחון רצה לשלוח מסר לחמאס שידע כי ישראל לא תוותר יותר מעבר למה שהסכימה עד כה. הבעיה היא שברק באותה הזדמנות שלח מסר לא נכון למשפחת שליט, לכל הורי החיילים המשרתים כיום ובעתיד ולצעירים המתגייסים. הוא יצר אווירה כאילו לממשלה ולצה"ל לא אכפת וכל חיל ומשפחה לגורלה.

 

זהו שינוי חד במדיניות הישראלית מאז הקמת המדינה שעמדה על שלושה יסודות: א. אין מפקירים חייל חי, פצוע או מת בשדה הקרב ועושים כל מאמץ כדי להעבירו לישראל. ב. עושים כל מאמץ צבאי אפשרי כדי לרדוף אחר חוטפים ולהציל חטוף כל עוד הדבר אפשרי. ג. אם נכשלו המאמצים ואין דרך לפעולה צבאית מנהלים מו"מ שבו ברור שאנו נשלם מחיר גבוה של שחרור עצורים. יש יותר מדי תקדימים לכך על מקרים פחותי חשיבות מזה של גלעד שליט. תוך כדי המשא ומתן מפעילים צעדים נוספים כגון הוספת עצורים חדשים משלהם והפעלת לחץ אזרחי על מי שמחזיק בחטוף או חטופים.

 

לכל גם ברור כי אין בנמצא מושג של "בכל מחיר" והחזרה עליו היא מטופשת. במקרה של גלעד שליט המחיר ידוע וברור והוא היה ידוע כבר בשלהי כהונתה של ממשלת אולמרט. לכן, זהו הדיון ואין אחר. יש הסבורים, ואני איתם, כי זהו מחיר שמותר לשלמו בנסיבות הקיימות ויש שלא.

לגיטימי להתנגד ולומר אני מסרב להחזיר מחבלים כאלה ואחרים תמורת חיל חטוף חי. אך מי שאומר זאת חיב להשיב מדוע עבור טננבוים החי, וגופות חטופים – כן ואילו עבור גלעד שליט החי – לא. האם באמת עמדה כזאת תמנע חטיפות בעתיד או תשאיר את גלעד שליט חי ובריא בגופו ובנפשו?

 

שר הביטחון צריך להתווכח בעניין זה בתוך הממשלה ולא עם המשפחות או המתגייסים.

 

יום שחור עם קרן אור באפלה

 

ראשיתו של חודש ספטמבר 2009 בישראל תרשם כיום שחור בתולדות המדינה: שני שרים לשעבר נכנסים לכלא, נפתח משפטו של נשיא לשעבר והוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה לשעבר. לשניים האחרונים עומדת חזקת החפות לשניים הראשונים כבר לא, אף כי אחד מהם, שלמה בניזרי, טוען כי נעשה לא עוול.

 

בכל מקרה, גם אם קצב ואולמרט יצאו זכאים בזיכוי מוחלט, הרי עצם ההעמדה לדין היא חמורה. זו אינה גחמה של מישהו או החלטה חפוזה. נכון לא מעט אישי ציבור יצאו זכאים, אך רובם בגלל העדר ראיות מספיקות או שעדים סרבו להעיד. כמובן, הכל אפשרי והכל פתוח, אך כבר יש טעם מר בפה. אמנם אמרו חזלינו כי אין מעמידים פרנס על הציבור אם אין קופה של שרצים מאחוריו, אך כוונתם היתה שעברו יובילו להתוודות על חטאי העבר ולכפר על עוונותיו ולא לנהוג ביוהרה ולהמשיך ולחטוא. דומני כי המשותף לאישי הציבור שהזכרתי הוא חטא היוהרה וחוסר הנכונות להודות כי שגו. היחיד שנוהג בצורה מכובדת הוא אברהם הירשזון שאינו מקהיל קהילות לטובתו או זורק בוץ בפני מערכת המשפט והתקשורת.

 

אני שייך לאלה המאמינים כי איש ציבור חייב להיות בהיבחרו מעל לכל צל של חשד. אני בעד גילוי נאות מצד כל מועמד על הונו, רכושו והסבר מתועד כיצד עשה את הונו, אם יש לו, כמקובל בארצות הברית. יושרה אישית אינה חזות הכל אך היא תנאי בסיסי שאת מבחנו חייב לעבור כל מועמד וכל נבחר.

 

האם ייתכן שינוי אצלנו בעניין הזה? תוצאות הבחירות ביפן ובגרמניה הוכיחו כי יש סיכוי לכוחות חדשים לקום ולהגיע להישגים מרשימים בבחירות. לכן, אסור לאבד תקווה.

מי מיעץ לאהוד ברק?

 

מי מייעץ לאהוד ברק

 

אינני מכיר את ברק סרי, שנתמנה לתפקיד יועץ התקשורת של שר הביטחון, אהוד ברק. רק קראתי את קורות חייו. הוא בעל דרגת סרן במיל' בחיל המודיעין. יפה. הוא יכול להצטרף גם לשרות החוץ של ליברמן. בתפקידו הקודם היה יועץ התקשורת של שר התחבורה, ישראל כ"ץ מהליכוד ולפני זה היה יועץ התקשורת של השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, מקדימה. קודם לכן היה עורך החינמון "ישראלי".

 

אתרכז בשני תפקידיו האחרונים. יועץ תקשורת נחשב למשרת אמון, בניגוד לדובר שהוא חלק בלתי נפרד משרות המדינה.  לפיכך, דובר מקצועי טוב יכול לשרת תחת כל שר וכל ממשלה, כל עוד הוא שומר את דעותיו הפוליטיות לעצמו וכל עוד הוא מסוגל לייצג את מדיניות השר והממשלה.

 

יועץ תקשורת, לעומת זאת, נדרש להזדהות פוליטית עם הבוס שלו. בעולם הרחב יועצים כאלה אינם מחליפים זהות מפלגתית מדי שני וחמישי. רק אתמול ייעץ ברק סרי לישראל כ"ץ שאמר "ממשלת ישראל הנוכחית לא תסכים בשום פנים ואופן שהבנייה בהתנחלויות תוקפא". הוא הסביר לתקשורת את דברי שר התחבורה, ישראל כ"ץ, שאמר כי "אסור שסדר היום של הממשלה ייראה כמסע ציד נגד המתיישבים ביהודה ושומרון וכי יש דברים שלא נוכל להסכים להם כמו ייבוש ההתיישבות ביהודה ושומרון".

 

מחר יצטרך להסביר את אהוד ברק הנכון להיענות לדרישה האמריקאית בעניין ההקפאה או שמא ברק סרי יבטא את אהוד ברק האמיתי היושב באותו צד של הספינה עם ישראל כ"ץ?

 

בכל מקרה מן הראוי שננהג כמתוקנות שבמדינות שבהן יועצי תקשורת אינם קופצים ממיטה פוליטית אחת לשנייה כל שני ומישי ומנהיגים בוחרים יועצים בעלי ערכים דומים לשלהם, אם יש להם ערכים.

 

 

 

גדולתו של טדי קנדי

 

טד קנדי נולד לעושר ולתהילה. הוא יכול היה בכל רגע נתון לפרוש מן הסנאט ולחיות חיי עושר ונחת. אך הוא בחר בחיים הציבוריים, על אף המטען הכבד של זכר משפחתו ואחיו, החשש המתמיד פן גורל אחיו יפגע גם בו והעיסוק המתמיד בחייו הפרטיים. הוא בחר להיות משרת ציבור ולהיאבק על ערכים ליברליים, חברתיים והומניים. לא פעם המאבק היה קשה. לא פעם היה במיעוט בסנאט ואף במפלגתו. אך הוא לא פסק מלהאבק בניקסון וברייגן ובבוש האב והבן.

 

הוא העדיף במרוץ האחרון לנשיאות את אובמה על פני הילארי קלינטון ובכך תרם במידה רבה לבחירתו של אובמה. מה היה השיקול? זאת נקרא כאשר יתפרסם בקרוב ספר זכרונותיו. למיטב ידיעתי, הוא בשום מקום לא תקף את הילארי קלינטון אלא רק דיבר בזכותו של אובמה.

 

טד קנדי הוכיח כי היחיד יכול להשפיע. הוא עמד בראש המאבק נגד מינויו של רוברט בורק לשופט בית המשפט העליון על ידי הנשיא רונלד ריגן והצליח. שנים רבות היה יושב ראש ועדת העבודה של הסנאט. בשנותיו הרבות בסנאט הטביע חותמו על החקיקה החברתית ועל הצלחת המאבק למען שוויון זכויות מימי נשיאותו של ג'ונסון ועד ראשית ימי אובמה.

 

נזדמן לי לראותו מקרוב מספר פעמים. ב- 1962 הוא ביקר בארץ לקראת מסע הבחירות שלו לסנאט. הוא נפגש עם סטודנטים על הדשא באוניברסיטה בגבעת רם. הוא נראה כאחד מאיתנו, חביב, בלבוש קל וצעיר, לא מתנשא.

 

בשנות שהותי בארה"ב נתקלתי בו מספר פעמים באירועים שונים של האיגודים המקצועיים, במפגשים מצומצמים עם אורחים מישראל שליוויתי לפגישות עמו, בקבלות פנים בשגרירות. הוא תמיד היה חביב וידידותי, בקי בנעשה בישראל. עזרה רבה הושיט במאבק למען יהודי ארצות הברית. גם בתקופות הקשות ביותר ביחסי ארה"ב – ברית המועצות, השם קנדי פתח דלתות ודומני כי הרבה מסורבים ופעילי עליה חייבים לו את חרותם.

 

מי יירש עתה את שרביט ההנהגה של שבט קנדי? יש כמה מועמדים – קרולין קנדי, בתו של הנשיא, ג'ון קנדי, קתלין קנדי טאונסהד, בתו הבכורה של רוברט קנדי, שניסתה כוחה בפוליטיקה בלא הצלחה יתרה, אחיה ג'וזף קנדי, שהיה בעבר ציר קונגרס ממסצ'וסטס ונחשב כמועמד אפשרי לסנאט במקום דודו,פטריק קנדי, בנו של טדי, המכהן כיום כציר בקונגרס ממדינת רוד איילנד ומריה שרייבר, בתה של האחות יוניס שרייבר שנפטרה לפני כמה שבועות והיא רעייתו של מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר.

נותרה עוד אחות אחת של טדי קנדי אך היא בת 81.

 

בכל מקרה עוד נשמע משבט קנדי בחיים הציבוריים האמריקניים וטוב הדבר.

 

מתי מחזירים את הוולבו?

 

אין ספק, חום אוגוסט הוציא את הממשלה מדעתה. הביקורת נגד הפרסום הנבזי בשבדיה היא מוצדקת ויש לפעול נגד העיתונאי והעיתון בכל הכלים המשפטיים האפשריים. אבל מכאן ועד החרמת כל התקשורת השבדית מרחק רב. מה חטאו עיתונים אחרים שלא פרסמו את העלילה ואף יצאו נגדה או תומכים בישראל לא פעם? איזו מין גישה זאת? לשיא האוילות הגיע מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, שאמר כי לא ייתן תעודות מעבר לעזה לעיתונאים שבדים עד שלא יעברו בדיקת דם לצוך התאמה להשתלות. ממש הומור של קג"ב. מועמד לפרס ליברמן.

 

ולמה רק נחרים עיתונים ועיתונאים. אולי נחרים בכלל את תוצרת שבדיה מוולוו דרך אריקסון ועד איקיאה? נא להחזיר את הוולבואים, כולל משאיות ואוטובוסים, את כל המכשירים מתוצרת אריקסון וכבר מתארגנת עצומה נגד איקיאה. אכן, זו תשובה ציונית גאה והולמת, האין זאת?

בדידות בצמרת

 

הבעיה המרכזית של כל מי שנמצא בצמרת בכל תחום היא עדת החנפנים והמלקקים המקיפה אותו והגורמת לו לחשוב שהוא ואפסו עוד. הוא מתחיל להאמין כי לעולם חוסן ואין הוא מחסן את עצמו מפני נפילה אפשרית. הדבר קיים בעולם כולו אך חריף יותר אצלנו כי הישראלי לא למד לבנות לעצמו חיים אחרי פרישה – עיסוק אחר, תחביב, פעילות ציבורית והתנדבותית. ואז כאשר הוא מפסיד בבחירות, נופל ברייטינג, נמאס על הקהל, מפוטר, מתפטר או יוצא לגמלאות הוא נותר עם ריקנות איומה. הטלפון מפסיק לצלצל. ההזמנות לאירועים ולבכורות מתמעטים. ואז אם אין לו בת או בן זוג תומך, משפחה חמה, ידידי אמת אישיים – מצבו קשה. אך גם באלה לא די – הוא זקוק לסיבה לצאת מן הבית, לעסוק בפעילות מגוונת, להיחלץ מן הרחמים העצמיים. אלה שעברו זאת בהצלחה יודעים כי יש חיים אחרי אך צריך להתכונן, להשקיע, לבנות מערכת של אלטרנטיבות.

 

לדודו טופז לא היתה מערכת כזאת. ובמצבו לא אשמה לא התקשורת ולא שרות בתי הסוהר. אני מכיר הרבה מנהיגים לשעבר. כוכבי עבר – שיש להם חיים מלאים, טובים ובריאים. הכרתי גם כאלה שהפרישה הביאה עמה דפרסיה, מלנכוליה ומחלות. עם דודו טופז הנפילה מגבהי הרייטינג לא הטיבה. לא נמצא לו ידיד או איש מקצוע שיכוון אותו לאלטרנטיבות אחרות. הרי כסף לא חסר לו. מי שצריכה לעשות חשבון נפש היא משפחתו, אלו הם ידידיו שלא הושיטו לו סולם, לפני ההתדרדרות.

 

ההתנחלויות אינן חוקיות

השר אלי ישי מודיע לנו כי ההתנחלויות הן חוקיות. ידיעתו וידיעת ש"ס בענייני חוק ומשפט היא מן המפורסמות. אך כדאי שילמד פרק במשפט בינלאומי, לפיו ההתנחלויות אינן חוקיות. אני נמנה על אלה שסברו תמיד כי ההתנחלויות הן מכשול לשלום והדבר ברור היום יותר מתמיד. הן אמנם לא המכשול היחיד אבל הן מקור לאחת הבעיות הקשות בכל תהליך של מו"מ לשלום. לאחר 1967 היה קונסנזוס לאומי לגבי ירושלים, כעיקרון, אם כי לא בהכרח הגבולות המקריים ששורטטו לעיר רבתי. היתה גם הסכמה לגבי גוש עציון בגודלו המקורי. כל השאר היה שנוי במחלוקת ועדיין שנוי במחלוקת.

אין לי ספק שפינוי הישובים, במה שקרוי ההינתקות, היה מוצדק. הישובים הללו לא היו צריכים להיות שם בכל מקרה. הטעות של ממשלת שרון היתה בפינוי השטח באורח חד-צדדי. היה מקום לפנות את הישובים ולהשאיר את השטח ברשות צה"ל, עד להשגת הסכם מי יקבל אתת השטח, באילו תנאים ומה יעשה בו. הרעיון לחזור לאחת ההתנחלויות שפונו בשומרון, כדברי בוגי יעלון הוא חסר שחר ורק יחזק את תדמיתנו כמי שלא מוכנים להגיע לשלום.

אני נגד נסיגות חד צדדיות. אני נגד זכות השיבה. במצב שנוצר אין ברירה אלא להסכים לחילופי שטחים שישאירו בריבונות ישראל את גושי ההתיישבות העיקריים. אך בינתיים, יש להקפיא לחלוטין את הבניה ולהפסיק כל פרובוקציות, גם מילוליות, מצד שרי הממשלה.

רצח, לא לינץ'

כמה עורכים בורים בכמה עיתונים מכנים את הרצח הנתעב בחוף תל-ברוך כלינץ'. זהו ביטוי לא נכון. לינץ' הוא רצח נאשם בלא שיובא לדין, לרוב על-ידי המון מוסת. הריגת החייל נתן זאדה בשפרעם, או ברוך גולדשטיין בחברון הוא לינץ'. הרצח בתל ברוך הוא רצח נורא ואכזרי של אדם חף מפשע וזהו סיפור אחר, אף חמור יותר מלינץ'.

שגיאותיו של הקונסול בבוסטון

 

הקונסול הכללי של ישראל בבוסטון, נדב תמיר, טעה במסמך שכתב וגרם רק נזק לעניין שאותו רצה לקדם. דווקא משום שאני מסכים עם רוב הניתוח שלו אני סבור שהוא פעל בדרך הלא נכונה.

 

אני מסכים עם התגובות של סגן שר החוץ, דני איילון, ושל לשכת ראש הממשלה, כי המסמך כתוב בחוסר מקצועיות. תפקידו של קונכ"ל ושל כל שליח דיפלומטי הוא קודם כל לדווח, ולדווח אמת. בכל המסמך של תמיר אין אף ציון מקור כלשהו. על מה הוא מבסס את הערכותיו? קריאת עיתונים? מחקר או סקר? שיחות עם אנשי אקדמיה? פוליטיקאים? אנשי ציבור. ראשי הקהילה היהודית?

 

כל דיווח דיפלומטי אמין חייב להתבסס על מקורות ועל שיחות אישיות. אחרת, לשם מה יש צורך בקונסול בבוסטון? די אם יקראו בארץ את ה"בוסטון גלוב".

 

אם יש לקונסול תובנה ייחודית, או שיחה מיוחדת, שאין הוא יכול לגלות את פרטיה ברבים, והוא באמת רוצה שתזכה לתשומת ליבם של קובעי המדיניות, אל יעביר את הערכותיו בתפוצת "נאט"ו". יעבירן או בסיווג סודי ביותר או, וזה עדיף, ישגרה במכתב בדואר דיפלומטי למספר מצומצם של נמענים.

 

הייתי בין השנים 1982-1988 בשליחות דיפלומטית בצפון אמריקה, בתפקיד שהיה אז משותף להסתדרות ולמשרד החוץ. הנהלת משרד החוץ הטילה עלי כמה מטלות נוספות ונהגתי בעניינים חשובים לנהוג בדרך עליה הצבעתי לעיל. נכחתי לדעת כי בדרך הזאת ניתן להשפיע גם על שר חוץ וממשלה הנמצאים במקום אחר ממני. זכיתי לעיתים לראות תוצאות להערכותי והצעותי גם אצל יצחק שמיר וגם אצל בנימין נתניהו שהיה סגן השגריר בוושינגטון ואחר כך שגריר באו"ם. אני סבור שאדם יכול לשרת את המדינה גם אם אין הוא מסכים עם כל פרט ופרט במדיניות שלה. כמובן, לכל אחד ישנם קוים אדומים המנחים אותו אם ומתי לפרוש. מבחינתי קו כזה היה לאחר "סברה ושתילה". שיתפתי בהתלבטות את מזכ"ל ההסתדרות דאז, ירוחם משל, ורק ההחלטה על מינוי ועדת חקירה ממלכתית השאירה אותי במקומי.

 

נדב תמיר הסתבך בהפצה הנרחבת של דבריו כי כיצד יופיע ברבים כאשר תפקידו הוא להסביר את מדיניות הממשלה. הרי בכל מקום – בהרצאה, בשיחת רקע עם עיתונאים, במפגשים שונים – יישאל מיידית על הפער בין השקפותיו לבין מדיניות הממשלה.

 

עם זאת, הדרישה להדחתו היא מופרכת ומוגזמת. הקונכ"ל לא הדליף את הדו"ח שלו. הוא לקה בחוסר זהירות. על כך מעירים ולא מפטרים ומדיחים. בעיקר כאשר העומדים בראש משרד החוץ אינם מן הנזהרים בלשונם ולא מאלה הצמודים בהתבטאויותיהם ומעשיהם אך ורק למדיניות ממשלתם.