Category Archives: בחירות 2009

האג'נדה של השרים החדשים: הפרטה בכל מחיר

 

 

בהשקיפנו על הממשלה החדשה אנו רוצים לבחון אותה גם מעבר לחילוקי הדעות הרעיוניים והפוליטיים. אחד המבחנים החשובים הוא התאמת השר למשרדו. האם הוא יכול לתפקד במשרדו ביעילות ובאובייקטיביות ולשרת בנאמנה את צורכי המשרד לטובת כלל הציבור, בין אם הוא תומך עקרונית בממשלה ובין אם הוא מתנגד לה. מדובר במיוחד במשרדים הנותנים שירות לציבור כולו וכמעט כל אחד מאיתנו נזקק להם בין מרצון או בכורח הנסיבות. אלה משרדים כגון חינוך, פנים, רווחה, דתות, ביטחון פנים וכד'.

 

שני שרים כבר הגיעו לכותרות בהחלטות המצביעות במידת מה על כיוון פעילותם. שר החינוך, גדעון סער, הודיע על מינוי ד"ר שמשון שושני למנכ"ל משרדו. עקרונית, יש לשבח את סער על שבחר לתפקיד לא איש ליכוד אלא איש מקצוע, לא פוליטי, שכיהן כבר כמנכ"ל אצל שרים ממפלגת העבודה (יצחק נבון) וממר"צ (שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין). אלא ששושני היה שנוי במחלוקת גם אצל שרים מן השמאל בשל גישתו הניאו-ליברלית והאנטי- חברתית בענייני חינוך. הוא מעדיף מצוינות על פני שוויונות, הפרטה למען העשירים על פני דאגה לשכבות החלשות. אינני בטוח אם זו הגישה שמצביעי הליכוד מצפים לה. נראה לי שבחפזונו למנות מנכ"ל שכזה עשה השר סער טעות קשה.

 

השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', עשה מעשה נכון בהחליטו להשאיר במשטרה את ניצב אורי ברלב. פיטוריו בהשראת המפכ"ל, דודי כהן, ובאישור השר הקודם, אבי דיכטר, היו תמוהים וחסרי פשר. נכון, לעומד בראש הפירמידה בארגון היררכי כצבא או משטרה יש סמכות נרחבת למינויים ופיטורים, אך הוא חייב הסבר לציבור כאשר החלטתו אינה מובנת. במקרה של ניצב ברלב לא ניתן כל הסבר ממשי וטוב עשה השר חדש כאשר ביטל את הפיטורין.

 

לעומת החלטה נכונה זו הולך השר ומסתבך, ביחד עם שר האוצר, ברעיון חסר השחר של משטרה עירונית. אין מקום במדינה כה קטנה וכה מורכבת למשטרות נפרדות. מביאים לנו כדוגמא ארצות בעולם. אך שם רוב המקרים המשטרה העירונית קדמה לארצית ובארצות רבות מתחבטים בכפילויות ובבעיות התיאום בין המשטרות השונות.

 

בארץ הקמת משטרה עירונית אולי תיטיב עם עיריות גדולות ועשירות אך היא תפגע בכל האחרות. יש בארץ ריבוי רשויות מקומיות וקשה לצאת מן הסבך שהדבר גורם. עכשיו עוד נוסיף לזה בלגן של משטרות? האם יש צורך במשטרה נפרדת בכפר סבא והוד השרון, או ברמת גן וגבעתיים? ובקריות במפרץ חיפה? ומי יתאם ביניהן? ומה יקרה בין משטרות נצרת ונצרת עילית? או בין משטרות רהט ואופקים? ואיזו משטרה תטפל בהפגנת הימין באום אל-פאחם?

 

אנחנו גם מכירים את בעיות הניהול ברשויות מקומיות רבות. המשטרה העירונית תהיה חלק מן המשא ומתן הקואליציוני והדבר יאפשר בכמה מקומות לפשע המאורגן לחדור למשטרות אלה. הרבה ערים לא מסוגלות לקיים את מנגנון הפיקוח הנוכחי ומפריטות חלקים ממנו, אם לא את כולו. אז אולי גם יפריטו את המשטרה העירונית תמורת אחוזים מן הקנסות שתגבה?

 

יש צורך בתוספת תקציב ותקנים למשטרה. יש מקום לשיתוף פעולה הדוק יותר בין הרשויות המקומיות בכל אזור לבין המשטרה בנפה או במחוז. לשם כך אין צורך ביצירת מפלצת ביורוקרטית נוספת. דבר אחד ברור – אם יקרום עור וגידים יהיה צורך בתוספת תקנים לאגף החקירות של המשטרה ולמשרד מבקר המדינה.

 

 

 

משרד אחרון לפעם הזאת הוא משרד המשפטים בראשותו של יעקב נאמן.

 

אין כמדומני מחלוקת כי יעקב נאמן ניחן יותר מרוב קודמיו, במיוחד מאז סיים דוד ליבאי את כהונתו כשר משפטים ב- 1996, בכישורים הדרושים לתפקיד: הכשרה וידע תיאורטי ומעשי, ניסיון עשיר ומגוון בסקטור הפרטי והציבורי, מזג שיפוטי ויכולת לפעול מתוך רצון לשכנע ולהגיע לפשרה שרוב הציבור יכול לחיות עמה. כמובן עלינו לבחון כיצד יפעל בעתיד אך בשלב זה הוא בהחלט נראה לי מועמד במקום טוב ברשימת שרי המשפטים הטובים שהיו לנו והכוללת לטעמי בשורה הראשונה את פנחס רוזן, יעקב שמשון שפירא, חיים צדוק, דן מרידור ודוד ליבאי.

 

בהרבה נושאים הוא נוטה לכיוון השקפותיו של השר הקודם, דניאל פרידמן, אך בניגוד לו הוא אינו נושא עימו מטען של שנאה אישית כלפי שופטי בית המשפט העליון, בהווה ובעבר, הוא אינו שועט אלי קרב כפיל בחנות חרסינה אלא מוכן להידברות בדרכי נועם.

 

נאמן מבין היטב את המערכת הפוליטית. הוא יודע כי לכל רפורמה עליו להשיג תמיכה רחבה קודם כל של הקואליציה, אך רצוי גם מן האופוזיציה, כי לא ניתן לשנות חוקי יסוד אלא בהסכמה רחבה של, לפחות, כל מרכיבי הקואליציה ועל כן עליו לחפש את שביל הזהב הפרלמנטרי מבלי לקומם נגדו את שופטי בית המשפט העליון, את האקדמיה ואת הנהגת לשכת עורכי הדין ובוודאי שלא את כולם ביחד, כפי שהצליח לעשות קודמו.

 

יעקב נאמן גם מבין כי מה שלא יצליח להתחיל לעשות בשנה הראשונה לכהונת הממשלה לא יוכל להשלים בקדנציה הנוכחית שאין לדעת מה יהיה אורכה. מצד שני ברור כי רפורמות יסודיות בשיטת הממשל, במערכת החוקתית וביחסי הרשויות אסור להשיג בשיטת "זבנג וגמרנו". אנו עדיין סובלים מההנהגה החפוזה של הבחירה הישירה לראשות הממשלה וביטולה המהיר.

 

יש בהצעות נאמן שינויים ארגוניים חיוביים שניתן לטפל בהם במהירות, כיוון שלא קשה לתקנם במהירות מבלי שייגרם נזק רב. כזה הוא נושא התקציב הדו-שנתי. בכל עת ניתן להגיש תקציב נוסף ולתקן עיוותים, להעביר מסעיף, לסעיף וכו'. כך גם לגבי ההכבדה על הגשת הצעות חוק פרטיות בעלות משמעות תקציבית ניכרת או העלאת הסף הנדרש בהצבעות על פיזור הכנסת והצעות אי-אימון.

 

בסופו של דבר אם יש רוב ברור בכנסת המתנגד לממשלה והיכול להקים ממשלה חליפית או בהקדמת הבחירות הרי שום כוח לא יכול לעמוד בדרכו. אך אם אין רוב ברור עדיף להימנע מן הפרסה של מבול הצעות אי-אימון כל שני וחמישי שרק גורמות לביזוי הכנסת ולחיזוק המיאוס מן המשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי.

 

לעומת זאת יש לדחות מכל וכל את ההצעה שגובשה בין הליכוד לישראל ביתנו להקל על פילוג סיעות גדולות בכנסת, שבעצם מכוונת למטרה אחת בלבד – להקל על קבוצת "מורדים" בקדימה בראשות שאול מופז להתפלג ולהצטרף לקואליציה. כיום זקוק מופז לשליש סיעה – דהיינו 10 ח"כים כדי להתפלג. הצעת נאמן מורידה את הרף ל-7. אינני יודע אם יוכל מופז לגייס עוד 6 ח"כים. הדבר ייתכן רק במקרה של פרישת אחד ממרכיבי הקואליציה שיפנו עבור מופז ושות' כמה תיקים חשובים. זהו חוק שמשמעותו שוחד פוליטי שאסור לקבלו. אני מסופק בשאלת מוסריותו של החוק המתיר פילוג סיעה בשיטת הבחירות היחסיות. במדינות נאורות שבהן יש בחירות אישיות מקובל שכאשר נבחר משנה את מפלגתו הוא מתפטר ועומד לבחירה מחודשת וכך ציבור בוחריו יכול להחליט אם הוא ממשיך לתמוך בו, אם לאו.

 

 

בשיטה שלנו אנחנו מצביעים בעד רשימה כחבילה אחת, כולל העומד בראשה. האם נתנו רשות למי מן הרשימה לעשות דין לעצמו ולפרוש? אם הפרישה היא על רקע אידיאולוגי – אולי, אבל על רקע של טובת הנאה מיניסטריאלית – האמנם? בזמנו לאחר התרגיל המסריח והמיצובישי של גולדפרב נקבע רף של שליש המאפשר פילוג. כל עוד אין לנו צורה כלשהי של בחירות אישיות זהו רף סביר, בבחינת הרע במיעוטו. אין מקום לשנותו כעת.

 

שני עניינים חוקתיים מהותיים בהצעות נאמן: הגדרה ברורה של סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק מול הכנסת והממשלה והפרדת תפקידי היועץ המשפטי לממשלה לשניים – יועץ לממשלה וראש התביעה הכללית. ברור שבמדינה דמוקרטית בית המחוקקים קובע את סמכויות הרשויות השונות בחקיקה. אבל חייבת להיות לכך מסגרת חוקתית מחייבת ונוקשה כך שעניינים חוקתיים לא יקבעו ברוב מקרי ובהליך מזורז, במיוחד שאין לנו לא חוקה ולא בית שני בפרלמנט. לא בית המשפט נטל לעצמו סמכויות לא לו, אלא הוא מילא בלית ברירה חלל ריק שהותירה הכנסת. לכן, לפני כל דיון לגופו של עניין, יש לקבוע מסגרת חוקתית, לפחות בכל הנוגע לחלוקת הסמכויות בין הרשויות, מסגרת מחייבת קבלה ושינויים ברוב מיוחד, לדעתי של 71 ח"כים לפחות, ובתהליך המותיר מרווח זמן בין השלבים השונים, כדי לאפשר דיון ציבורי רחב ככל האפשר.

 

אשר לפיצול תפקידי היועץ המשפטי – אני עקרונית בעד ההפרדה. הצעתי זאת ב"דבר" עוד ב- 1977. דעתי לא השתנתה מאז. אך השאלה איך עושים זאת ולאיזו תכלית. מי שמונע רק משנאה אישית פסול. אך יבורך מי שרוצה לעשות זאת ממניעים חוקתיים-עקרוניים. השאלה איך עושים זאת מבלי לפגוע במהות ובעצמאות היועץ המשפטי והפרקליטות. לדעתי, הדרך הטובה ביותר היא לקבוע כי היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל סמכות הייעוץ ופרוש המצב המשפטי לממשלה ולמוסדותיה והוא גם מי שמייצג את המדינה בפני בג"צ ובמשפטים מנהליים. הוא האחראי לכל הנושאים האזרחיים של המדינה – חוזים, מכרזים, רכישות, רכוש המדינה וענייני עבודה. התביעה הכללית אחראית לכל הנושאים הפליליים וראש התביעה או פרקליט המדינה הוא האחראי לתבוע, להעמיד לדין או להפסיק הליכים, כאשר הוא עצמאי לחלוטין בסמכויותיו.

 

אני מניח שניתן לבנות מערכות אלו בכמה דרכים. יש גם המתנגדים להפרדה מנימוקים כבדי משקל. אבל זה נושא ראוי לדיון ביישוב הדעת ולא בחיפזון. בכל מקרה מבחנו העיקרי של שר המשפטים יהיה ביכולתו להקל על העומס המוטל על בתי המשפט, לקצר את עינוי הדין ולחזק את אמינות מערכת המשפט לגבי יכולתה לעמוד לימין האזרח הרגיל בחיי היום-יום.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פרשה "מסריחה" חדשה

רפי איתן, מנהיג מפלגת "גיל", זכרונה לא לברכה, נודע בפלמ"ח בכינויו "רפי המסריח" משום שבמסגרת סיור מקדים לקראת פיצוץ מכ"ם בריטי על הכרמל, זחל בתוך מנהרת ביוב, ומאז כינויו מהילדות, "רפי המסריח", דבק בו גם בחייו הבוגרים (בצעירותו הדביק בו גנדי את הכינוי משום ה"ריח" שנדף מגרביו). נראה כי גם עתה הוא ממשיך לזחול בתוך מנהרות ביוב פוליטיות. לפי התקשורת הבטיח לו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעת שהיה ראש האופוזיציה, בתמורה לאי-הצטרפותו לממשלה בראשות ציפי לבני בכנסת הקודמת, להמשיך לכהן כשר לענייני גמלאים בממשלת נתניהו גם אם מפלגתו לא תעבור את אחוז החסימה.

נראה לי כי עצם קיומה של הבטחה כזאת הוא עניין פסול ויש בו חשד לעבירה על החוק שראוייה להיבדק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או מבקר המדינה. עם ריבוי השרים בממשלתו החדשה החליט נתניהו שלא לממש את ההבטחה אלא למנות את איתן ליועץ לעניני גמלאים במעמד של כמעט שר, בנוסף לסגנית שר מטעם הליכוד ולמנכ"ל. עתה אנחנו שומעים שנציבות שרות המדינה בלמה חלקית את המהלך ואיתן ישמש כיועץ, אך לא במעממד של מעין שר. לא תהיה לו לשכה משלו, אך בשל גילו יקבל נהג.

מסריח? בוודאי. כשר? בספק רב.

 

ממה אני מודאג וממה לא

 

אינני מודאג מכינון הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו. כמי שמאמין בדמוקרטיה פרלמנטרית ומעדיף, לו ניתן, משטר דו-מפלגתי, אני חייב לכבד את כללי המשחק הדמוקרטי. רוב הבוחרים העדיף ממשלה בראשות נתניהו על פני ממשלה בראשות ציפי לבני או אהוד ברק. אני בעד לתת לביבי נתניהו ולמפלגות שהכריזו מראש על תמיכתן בו והמונות 65 ח"כים לנהל את ענייני המדינה לפי הבנתם ועל פי ההבטחות שנתנו לבוחריהם. יצליחו – מה טוב. ייכשלו – יפלו, על פי כללי הדמוקרטיה. " לישראל יש רק מדיניות פנים" – אמר ד"ר הנרי קיסינג'ר ומכך אני מודאג ולא רק בממשלה החדשה הזאת.

 

שהרי הבוחרים לא בחרו באביגדור ליברמן לראשות הממשלה או לאישיות המרכזית המשפיעה בה לא בענייני מדיניות ולא בנושא שלטון החוק ואכיפתו. אינני מודאג מהצהרותיו המדיניות. אני מודאג מסגנונו בענייני חוץ ופנים ומניסיונו להפחיד את הגויים והיהודים ובעיקר את ראשי המשטרה. אני מודאג כי אינני בטוח אם יש מספיק כוחות בעלי חוט שדרה שיעמדו בפרץ. האחריות היא על ראש הממשלה ושרי הליכוד. שרי העבודה ישתקו כפי ששתקו כבר עם תחילת הדרך על דבריו חסרי האחריות בכניסתו למשרד החוץ ועל השתלטותו המתלהמת על המשרד לביטחון פנים.

 

אינני מודאג ממינויו של יעקב נאמן לשר משפטים. על אף חילוקי הדעות עמו הרי נאמן הוא אדם אמין, המכבד את החוק ואת מוסדות המשפט והוא לא יתנהג כקודמו כפיל בחנות חרסינה. אולם, אני מודאג מכך שלא ימצאו די שרים וחברי כנסת כדי לעצור את מכונת החקיקה המונעת על ידי הראייה המעוותת והאינטרסים של מפלגת ליברמן.

 

אינני מודאג ממינויו של יובל שטייניץ לשר אוצר. עד היום לא הוכח ששר אוצר בעל רקע כלכלי עדיף בהכרח על פני שר נבון ובעל שכל ישר ובריא. ישבתי פעם בוועדת מכרזים לבחירת ממלא תפקיד בכיר בגוף ציבורי. אחד המועמדים היה אקדמאי בעל תארים מרשימים אך ללא ניסיון בתחום הרלוונטי. כשנשאל על חוסר הניסיון השיב – "עד כה מילאו את התפקיד אנשים בעלי ניסיון וכולם נכשלו. הגיע הזמן שתנסו אדם בעל שכל ישר". הוא לא נבחר לתפקיד, אך גם מי שנבחר, ואשר היה עתיר ניסיון – נכשל.

 

לכן, צריך לתת הזדמנות לשטייניץ, שהצליח בתפקידיו הפרלמנטריים, והיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון טוב, אף שלא היה בעל ניסיון ביטחוני או מדיני בדרג בכיר. הבעיה אינה באיש או בראש ממשלתו, אלא באידיאולוגיה הבסיסית המנחה אותם ואשר בה רוצה, בינתיים, רוב העם, עד שיוכח אחרת.

 

אני אפילו לא מודאג ממספר השרים. נכון, 39 שרים וסגני שרים זה מספר מנופח, אך גם הממשלות האחרונות לא היו סמל ליעילות, חסכון וצמצום. כל השוואה בינלאומית בנושא הזה אינה משמעותית כי לכל מדינה מבנה שלטוני אחר. בארצות הברית יש מעט שרים בממשל המרכזי, אך יש עשרות סוכנויות עצמאיות שראש כל אחת מהן הוא במעמד מקביל לשר או סגן שר ויש 50 מדינות ושני בתי קונגרס.

 

הבעיה אצלנו היא לא מספר המשרדים אלא מקיומם של משרדים ותפקידים חסרי שחר שרק יזיקו לתפקוד השלטון בעניינים חיוניים, כשהשיקול היחיד להקמתם הוא טובת המפלגות, חיזוק שליטתו הפוליטית של ראש הממשלה ושאר ענייני פנים. לא מפריע לי פיצול משרד קיים לשני חלקים – מדע, תרבות וספורט. מצידי שיהפכו גם את הספורט למיניסטריון.

 

מפריעים לי יותר משרדים שרק דורכים על יבלות, האחד לשני, ורק מכבידים ביורוקרטיה. כמו משרד הגמלאים, למשל. הסמכויות בנושאים החשובים לגמלאים מצויות במשרדי הרווחה והבריאות, וכמובן באוצר. משרד הגמלאים לא הוסיף דבר, רק בזבוז. אז עכשיו השר הקודם, רפי איתן, יקבל פרס על שרותיו הטובים מטעם הליכוד ויישאר במעמד יועץ. וסגנית שר מהליכוד – לאה נס, תנהל את המשרד המיותר. אבל שר בריאות במשרה מלאה – עדיין אין.

 

אבל שיא חוסר ההיגיון עד כדי סכנה ממשית נמצא בפיצול המשרדים והשרים העוסקים בענייני מדיניות, ביטחון לאומי ומודיעין. מלבד השרים המקובלים – ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון, שביניהם היו בעבר לא מעט חריקות, יהיו לנו עתה גם שר לעניינים אסטרטגיים, גם שר לשירותי המודיעין, גם שר לפיתוח אזורי ועוד חברים במטבחון, שאין להם שום קשר יום-יומי לענייני הביטחון ואף משקיפה ממשרד התרבות והספורט. ומי באמת יחליט? ולמי באמת כפופים ראשי השירותים, הזרועות, המרכזים והמועצות? מי שימצא את הפיתרון יקבל ביום מן הימים את פרס ישראל לתסבוכות ביורוקרטיות. והשאלה העיקרית: מי יהיה האשם בתקלה, בכישלון או במחדל הבא, שחייב לבוא? וינוגרד – פרנסה לא תחסר לך!!

 

חשבנו שנתניהו למד לקח והשתנה אך ניתן לומר עליו מה שנאמר על הבורבונים ש"לא שכחו דבר ולא למדו דבר". נכון, אני מאמין בכוונותיו הטובות והכנות. בניגוד לליברמן נתניהו הוא ריאליסט ולא מטורף. אבל מבנה ממשלתו והרכבה נושא עמו את התסבוכת הבאה. מרוב עיסוק בעצים לא יהיה זמן לראות את היער. יהיה עליו לעסוק כל זמן בתחזוק הממשלה והקואליציה ולכבות שריפות. נכון, תמיד יוכל לאיים בטריפת הקלפים וחזרה לרעיון הקואליציה עם קדימה. אם ליברמן יאיים הוא יוכל לנסות ולמשוך את קבוצת מופז מקדימה. אך אז יוכל סילבן שלום לגרום אינתיפאדה במרכז הליכוד.

 

הדבר הבטוח מבחינת נתניהו הוא יציבותם בקואליציה כמעט בכל מצב של שרי מפלגת העבודה. אותם שום בולדוזר לא יוציא מן הממשלה. וזה הדבר המדאיג ביותר: המשברים בממשלה יהיו רק סביב בעיות פרסונליות של ליברמן, של החרדים ושל הליכוד. קשה לצפות משבר אמיתי על רקע מדיני, ביטחוני, כלכלי, חברתי או חוקתי. נותר לנו רק שביב תקווה בזכות האופוזיציה הפרלמנטרית של קדימה, מר"צ וחד"ש ואולי כמה אופוזיציונרים בודדים בעבודה. דלות האופוזיציה בעיקר בענייני פנים וחברה היא הדבר המדאיג. אבל, אולי, אין מקום לדאגה – לא צפויה לממשלה אריכות ימים מעבר לשנה – שנה וחצי.

כבקרת ביבי עדרו

וכל באי ליכוד יעברון לפניו כבני מרון. כבקרת ביבי עדרו מעביר ליכודו תחת שבטו, מעביר, סופר ומונה ופוקד נפש כל ח"כ. וחותך משרדים לכל שר וסגן שר  וכותב את גזר דינם הפוליטי.

ב- 30 במרס יכתבון וב-31 בו יחתמון, כמה יעבורון וכמה יבראון. מי בדואר נכנס ומי בדואר יוצא, מי בהשכלה גבוהה ומי בנמוכה. מי איום קיומי ומי איום אסטרטגי. מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשיר ומי יעני, מי ישפל ומי ירום. 

ואידך – זיל גמור.

 

שחר של יום חדש לימין

 מי שעדיין מהסס אם היה מקום להצטרפות ברק והעבודה לממשלת נתניהו מן הראוי שיקרא את מאמרה של אמונה אלון המופיע הבוקר ב"ישראל היום":

לא ממש ימין:אבל ממש טוב ליהודים

  אמונה אלון

     בצדק מרגישים אנשי הימין המובהק מרומים. הם עשו הכל כדי שבנימין נתניהו יגבר על ציפי לבני ובהחלט לא עשו זאת כדי שהוא   יקים ממשלה עם מפלגת העבודה וישאיר את האיחוד הלאומי הרחק מעבר לגדר ההפרדה.

   לא נותר לימין המובהק אלא להתאכזב ולהיעלב לו בחירוק שיניים בהתנחלויותיו לחוש רמוס ומושפל ומנודה – ואז לפתע פתאום לפקוח עיניים לנגב את הדמעות ולראות שבעצם לא היה יכול לקרות לו דבר טוב יותר מאשר כניסתה של מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. או כפי שהצהיר באחרונה יקיר הימין משה יעלון: רציתי להיות שר הביטחון אבל מה שטוב לישראל זה שאהוד ברק יהיה שר הביטחון ולכן זה מה שאני רוצה עכשיו.

   ממשלת ליכוד-ליברמן-כצל'ה ששר הביטחון בה הוא בוגי יעלון היתה משמחת את ההתנחלויות עד מאוד בהקמתה. אבל קרוב לוודאי ששמחה זו היתה הופכת עד מהרה למפח נפש מן הסוג המוכר למתנחלים ולתומכיהם מימי ממשלות קודמות ובעיקר מימי ממשלות ימין. זה לא רק שממשלת בגין החריבה את   יישובי סיני שממשלת שרון החריבה את גוש קטיף ושבין לבין ממשלת נתניהו הראשונה נסוגה מחברון וקידמה ויתורים נוספים. זאת גם העובדה הפשוטה והידועה – גם אם לכאורה פרדוקסלית – שממשלות לא ימניות מסוגלות לשמור טוב יותר ובאסרטיביות רבה יותר לא רק על ביטחון המדינה אלא גם על ההתנחלויות עצמן.

   קשה להאמין שממשלת ליכוד-ליברמן-כצל'ה שיעלון הוא שר הביטחון שלה היתה מעזה להפציץ את שיירת משאיות הנשק ההיא בסודן לפני כחודשיים. קשה להאמין שהיא היתה יכולה לנהל מלחמה כה עזה ברצועת עזה לא רק נגד חמאס אלא גם נגד דעת הקהל בעולם כולו. וקשה להאמין שיעלון היה מוצא את הכוח – ואת האישור מנתניהו – לעשות את שני   המעשים הקטנים יחסית ששר הביטחון אהוד ברק עשה בשבוע שעבר: האחד הוא אישור הקמת ההתנחלות החדשה סנסנה בדרום הר חברון והשנייה – מתן הוראה שלא להרוס תשעה בתים לא חוקיים ביישוב עפרה למרות הצו המשפטי שכבר ניתן בנדון.

   לא מכבר מלאו ארבע שנים להחלטת הממשלה למנות ועדת שרים שתמליץ "בתוך 90 יום" על צעדים ליישומו של דו"ח טליה ששון ובכל התקופה הזאת אוכלוסיית היהודים ביהודה ובשומרון גדלה וברבים מן המאחזים נבנו בתי קבע והונחו תשתיות ממשלתיות שראוי לברך עליהן. ברק היה ראש הממשלה היחיד ב20-השנים האחרונות שבימיו לא מסרה ישראל לאויביה שום שטח. הוא ניהל מו"מ עם הפלשתינים אבל הצליח למסמס את דרישותיהם ולטעון כי לא גרר את ערפאת לקמפ דיוויד אלא כדי "לחשוף את פרצופו."גם המו"מ שלו עם הסורים עלה על שרטון בחופי הכנרת. אמנם הוא נחפז מדי לברוח חד-צדדית מרצועת הביטחון בלבנון אבל אפשר לקוות שנתניהו וליברמן ישמרו עליו מפני שגיאות כאלה בעתיד.

   בהיבחרו ב1999-הוא הבטיח לשמאל המאושר כי זהו "שחר של יום חדש" אבל בתקופת שלטונו הגיעה הבנייה בהתנחלויות לשיא של כל הזמנים. עשר שנים אחר כך למרות העלבון שבכך דומה כי מינוי אהוד ברק לשר הביטחון של נתניהו מסמן שחר של יום חדש להתיישבות היהודית בארץ ישראל.

העבודה – מתה אך טרם נקברה

לפי המנהג של חלק מהעדות הנוצריות, ובכמה מן הדתות האליליות, מתקיים טקס הקרוי באנגלית WAKE לפני הקבורה: גופת המת מונחת חנוטה בביתה או בבית ההלוויות, הקרובים ומוקירי זכרו או זכרה, עוברים לפניה ומתיישבים לסעודת אשכבה כשהגופה מביטה בהם והשתייה כדת. בפעם הראשונה שנכחתי בטקס כזה חשתי מזועזע. אחר כך מתרגלים. יש שמקיימים את טקס האשכבה הזה לשעות אחדות ויש לימים אחדים. במפלגת העבודה הטקס מתמשך כבר זמן רב – כבר נרשם בספר השיאים של גינס – אך הסיום מתקרב, לכל היותר עד תום כהונת ממשלת נתניהו השנייה, תוך שנה – שנה וחצי. בתקופה זו תתפצל מפלגת העבודה לשלושה: חלק יהווה את האגף השמאלי של הליכוד, חלק אחר יצטרף לקדימה וחלק אחר יהווה את הבסיס להתארגנות סוציאל-דמוקרטית חדשה.

המנצח הגדול בעבודה הוא עופר עיני. אלמלא הוא ברק לא היה זוכה ברוב בוועידה. ההפרש בין הרוב למיעוט מורכב מאנשי ההסתדרות, שרידי המנגנון של העבודה והגמלאים של גדעון בן ישראל. עיני הצליח להפיח חיים בכוחה של ההסתדרות שהיתה כפגר מת אחרי ימי רמון. עופר עיני הצליח במקום שעמיר פרץ נכשל. מבחינתו ההשגים העיקריים של העבודה במשא ומתן הם בנושאים החשובים לכוח עיני. ביבי נתניהו יהיה חייב לכבד את ההסכמים עם עיני שכן הוא הגורם העיקרי היכול לקצר את ימיה של ממשלתו. בשאר הנושאים הוא יכול לחשוש פחות – ברק לא יעזוב בגלל נושאים מדיניים או בטחוניים. סיכון מה צפוי מכיוון ליברמן, ש"ס או החרדים – אך לא עד כדי פירוק הממשלה והליכה לבחירות.

מלבד עיני הסכנה החמורה ביותר לנתניהו היא מכיוון הליכוד. אם לא ייתן מעמד ותפקידים הולמים לסילבן שלום, ישראל כ"ץ, בני בגין,לימור ליבנת, דן מרידור, גדעון סער וגלעד ארדן, צפוייה לו אינתיפאדה מבית תוך זמן קצר. מטען הנפץ מצוי כבר מתחת לשולחן הממשלה והשאלה היא רק מי ידליק את הפתיל וכמה זמן ייקח לאש להגיע עד למטען עצמו.

הדילמה היא עתה של האופוזיציה בעבודה – לשבת בינתיים בשקט יחסית, להתנהג כמורדים מבפנים או לפרוש? חמישה ח"כים יכולים לפרוש ולהקים סיעה עצמאית או לחבור למר"צ ולהקים סיעה בת שמונה ח"כים שלה הזכות ליו"ר ועדה סטטוטורית וחברות בכל הוועדות. אין להם מה לחפש בתוך מפלגת העבודה. השאלה היא רק של עיתוי ודרך ושל מנהיגות. מי ירים את הכפפה ויחל בבניית הכוח החדש? ברוורמן, יחימוביץ', פינס או פרץ?

 

 

 

 

עלה תאנה בנזיד עדשים

תומכי ברית הזוגיות של נתניהו וברק אומרים לנו שטובת המדינה צריכה להיות עדיפה על פני טובת המפלגה. אך השאלה היא מהי טובת המדינה? מי יודע מהי טובת המדינה ומי קובע אותה?

 

אני, למשל, מאמין שטובת המדינה היא ממשלה סוציאל- דמוקרטית, ציונית וחילונית, מתונה מדינית ותקיפה ביטחונית. רוב הציבור לא רצה בממשלה כזאת. נכון, חלקים מאותו רוב לא פיללו לממשלת ליברמן- כהנא – עובדיה יוסף והרב אלישיב. אבל זו התוצאה.

 

אני סבור שטובת המדינה היא שליברמן לא יהיה שר חוץ או חבר ממשלה, שלא יפוצל משרד החינוך לחינוך חרדי לחוד, שתיפסק ריצת האמוק להפרטה, שחינוך ובריאות יהיו חינם על אמת, שלא ייפגעו התקציבים החברתיים – הציבור קבע אחרת. יכול להיות שרוב הציבור רצה ממשלה של ליכוד, קדימה, עבודה וסיעות ימין אחרות מוחלשות – אבל זה לא מה שמציע לנו ראש הממשלה המיועד. מה שמוצע לנו היא ממשלת ימין, עם עלה תאנה של העבודה ובלי ציפי לבני. זו, באמת, טובת המדינה?

 

אני מאמין שטובת המדינה לטווח ארוך מחייבת להציג בפני הציבור אלטרנטיבה אחרת בתקווה שבבחירות הבאות ישתכנע לתמוך בה, כפי שקרה בבחירות 1992, לדוגמא. מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין זכתה ב – 44 מנדטים ובחזרה לשלטון רק משום שישבה שנתיים באופוזיציה. ואין דרך אחרת להגיע לשלטון אלא מן האופוזיציה. אז ברק וחבריו לא רוצים לנגן כינור שני לציפי לבני, כפי שהודה בכך אמש, מתן וילנאי ב"פגוש את העיתונות". ומלנגן כינור שלישי או רביעי לביבי, ליברמן וש"ס ולחזור למעמד בכורה בשלטון יהיה קל יותר?

 

איך תעשה זאת מפלגת העבודה – כשפואד ושמחון, המהפכנים הנודעים והלוחמים החברתיים ללא חת, ישבו בכורסאות מיניסטרליות מרופדות? או כשברק ינהל את משרד הביטחון בדרך הלא כל כך מוצלחת שניהלו בשנתיים האחרונות ואשר כמעט וגרם לנו להתגעגע לעמיר פרץ כשר ביטחון? ניתן לומר כי מיום שזכה בבחירות ב- 1999 עשה ברק את כל הטעויות האפשריות והבלתי אפשריות ודרדר את מפלגת העבודה אל עברי פי פחת. היה לו מעשה טוב אחד – היציאה מלבנון, אך גם היא נעשתה בחיפזון וללא הכנה נאותה.

 

ישנם מקרים שבהם ממשלה רחבה היא צו השעה אם היא בנויה על שוויון כוחות בין שני המחנות העיקריים או שיש הסכמה רחבה בנושאים הלאומיים הרחבים. אבל הממשלה הזאת לא נועדה אלא להיות עלה תאנה שיסתיר את דמותה הליברמנית האמיתית מעיני העולם ואת דמותה החרדית-לאומנית כלפי פנים בנזיד עדשים של כיסאות שלרובם אין משמעות אמיתית  מבחינת ערכיה של מפלגת העבודה.

 

ומלבד כיסאולוגיה בשפע מהי הנדוניה שניתנת לעבודה? האם יבוטל ההסכם הקואליציוני האידיאולוגי עם ליברמן ובמקומו יבואו עקרונות תנועת העבודה, שאינם ידועים, אולי, לאהוד ברק, בתחומי מדיניות, תהליך השלום, ערכי חברה, זכויות האדם וזכויות עובדים, זכויות מיעוט וקידום השוויון לערביי ישראל?

 

יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, תומך בהצטרפות לממשלה בגלל העניינים הכלכליים. מבחינתו, השפעתו, ביחד עם נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, על הממשלה אינה נובעת מהרכב הקואליציה. אני סמוך ובטוח שהעבודה גם באופוזיציה תתמוך בצעדי מדיניות כלכלית למניעת אבטלה או לצמצום פערים, כשהם שתתמוך בכל מקרה בצעדים נכונים בתחום המדיניות והביטחון. סביר להניח שכוח המיקוח של חברי העבודה בכנסת ובוועדותיה יהיה רב יותר דווקא מבחוץ, שכן אפשר לסמוך על ברק שכשר בטחון ידאג אך ורק לתקציב הביטחון. מבפנים תוכל העבודה לעשות טוב יותר למען ציבור העובדים השכירים ולמען השכבות החלשות והפריפריה? כלום!

 

אז נותרנו עם טובת נתניהו, ברק ותומכיהם ועם ממשלת ליברמן-ש"ס. אינני בטוח אם מפלגת העבודה תצליח להשתקם באופוזיציה אך ברור לי שכניסתה לממשלה היא מכירת חיסול של מה שעוד נותר מכבודה ומערכיה.

 

אני לא מקיאבליסט. אינני עושה חישובים של קומבינה זו אחרת. קיום מפלגה הוא אמצעי ולא מטרה. אילו ידעתי שכניסת העבודה לממשלה תסייע לקידום השלום והביטחון ולפיתרון נכון של בעיות התעסוקה והחברה הייתי תומך במהלך. אם נתניהו סבור שהוא זקוק לברק כשר ביטחון שיציע לו להצטרף אישית, כמשה דיין בממשלת בגין. מפלגת העבודה רק תשמח לברך את ברק בברכת ברוך שפטרנו מעונשו של זה.

 

פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

 

ממשלת ליברמן – בלי חרות ומק"י

 

עד הקמת ממשלת האחדות הראשונה ערב מלחמת ששת הימים שלטה בפוליטיקה הישראלית קביעתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון – בלי חרות ומק"י, דהיינו הכל כשרים לקואליציה מלבד הסמן הימני-קיצוני, חרות, והסמן השמאלי-קיצוני, הקומוניסטים –  שהם בבחינת פסולי חיתון קואליציוניים. לוי אשכול הפשיר את הקרח ביחסים הפוליטיים הפנימיים והכשיר את הקרקע לאפשרות המהפך השלטוני. יצחק רבין, כבר בקדנציה הראשונה שלו, הפשיר את היחסים עם השמאל הקיצוני בכך שהיה מוכן לעתים להסתמך על רק"ח לצורך הבלוק החוסם. מכל מקום אין היום פסולי חיתון ואילו היו לציפי לבני-אהוד ברק –ג'ומס 50 ח"כים היו נסמכים ברצון על הבלוק של חד"ש-בל"ד-תע"ל כדי לחסום את דרכו של ביבי לראשות הממשלה.

 

כשהקים ממשלת בגין את ממשלתו ב- 1977, ובמיוחד לאחר הצטרפות ד"ש בראשות יגאל ידין, נהגו הציניקנים לומר כי בגין הגשים את חזונו של בן-גוריון שכן בממשלתו כמעט ולא היו שרים מתנועת החרות. מלבד בגין עצמו היו כל התיקים המרכזיים בידי אנשים שלא גדלו על ברכי תנועת ז'בוטינסקי. רק שני שרים בממשלה נמנו על ותיקי חרות – אליעזר שוסטק (בריאות) דוד לוי (קליטה) וכן יורם ארידור כסגן שר. שר המשפטים, שמואל תמיר, היה אמנם מנסיכי תנועת ז'בוטינסקי, אך הוא היה אז חבר ד"ש. רק מאוחר יותר צרף בגין לממשלתו כמה מוותיקי חרות, אך את הטון המדיני נתנו בעיקר אלה שהגיעו מכיוונים אחרים.

 

עתה דומה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אם יקבל נתניהו את רוב דרישות ליברמן לא יישארו לוותיקי הליכוד תיקים חשובים. גם אם יתמנה בוגי יעלון לשר ביטחון הוא אינו מתלמידי ז'בוטינסקי או בגין אלא מבית הגידול של מפא"י. אמנם, אינני נמנה על הדואגים למעמדם האישי של ותיקי הליכוד אך התופעה היא בלתי בריאה מבחינה דמוקרטית, רעיונית, מוסרית ופוליטית.

 

אין דרך מדעית לפענח את רצונו המדויק של הבוחר, אבל מתוצאות הבחירות ברור כי יותר ממחצית הבוחרים הצביעו בעד מפלגות המעדיפות את ביבי נתניהו לראשות הממשלה על פני ציפי לבני או אהוד ברק. מעבר לזה אנו יודעים כי רוב הבוחרים מעדיפים ממשלה רחבה, שהרי הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, ש"ס והבית היהודי הכריזו מראש על תמיכתן בממשלת אחדות. נראה, על סמך כמה משאלים, כי גם חלק לא מבוטל ממצביעי העבודה מעדיפים ממשלת אחדות.

 

כל אחד, אמנם, רוצה ממשלת אחדות מסוג אחר. אבל דבר אחד ברור – רוב מוחלט של המצביעים לא הצביע בעד ממשלה ברוחו ובחזונו של אביגדור ליברמן. ישראל ביתנו קיבלה 11.7% וגם אם נוסיף לכך את הקולות שקיבל האיחוד הלאומי 3.3% נגיע לכך שהימין הלאומני הקיצוני קיבל בסך הכל 15%. בזכות המיעוט שלו רוצה ליברמן להכתיב לרוב הציבור את מדיניות החוץ והביטחון שלו, את רוחו וערכיו בתחומי המשפט, אכיפת החוק, מבנה המשטר, את יחסו למיעוט הערבי ואת עיצוב פני המדינה כלפי פנים ותדמיתה כלפי חוץ (לא הזכרתי את ענייני הכלכלה והחברה שכן בהם אין הבדלים כלשהם בין ליברמן לנתניהו).

 

זכותו של ליברמן לדרוש כל מה שעולה על רוחו. האחריות היא על נתניהו. האם הוא מוכן לוותר על ראשות הממשלה האפקטיבית לטובת ליברמן ולהישאר ראש ממשלה בתואר למען הגינונים והכבוד ולהיות בעיקר שר על לענייני כלכלה?

 

 

אינני נמנה, כידוע, על מצביעי נתניהו אולם בברירה בינו לבין ליברמן ברורה העדפתי. נתניהו, לפחות, מבין את הכורח לקיים הסכמים ולהמשיך בדיאלוג עם העולם הרחב ועם המזרח התיכון מן הנקודה שאליה הגיעה הממשלה הקודמת. יחסו לערביי ישראל מושפע מגישת הכבוד וההבנה של ז'בוטינסקי ולא מתורת הפחד, השנאה וההסתה של ליברמן ודניאלה וייס. גישתו למערכת המשפט וליחסי רשויות השלטון הפוכה מגישת פרידמן-ליברמן. אם הוא נותן בכל התחומים האלה את הבכורה לתביעות ליברמן הוא מפר את התחייבויותיו לבוחר. מצביעי הליכוד רצו ממשלה בראשות נתניהו שבה יאוישו התיקים הבכירים על-ידי שלום, סער, ארדן, יעלון, דן מרידור, בני בגין ולימור ליבנת ולא על-ידי ליברמן ופרידמן. מתקבל הרושם שקל יותר לנתניהו להיענות לדרישותיו של ליברמן מאשר להוציא מפיו כמה ניסוחים מילוליים שהיו עוזרים לציפי לבני לחצות את הרוביקון ולהצטרף לממשלתו.

 

לליברמן אין אופציה אלא לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. זו הסיבה מדוע אמר ליברמן בריאיון בערוץ הראשון בליל שבת כי "נושא התיקים לא יהווה מכשול". לנתניהו יש ברירה – ללכת לקראת לבני או להציע לברק ולחלק מסיעת העבודה הצעה שיקשה עליהם לסרב לה. ביבי צריך לבחור במו"מ עם ישראל ביתנו בין שתי חלופות – לעמוד בתוקף על כך שליברמן יקבל את תיק האוצר ואז יהיה חייב לפצותו בתיק המשפטים לפרידמן או לתת לו את תיק החוץ ואז על ליברמן לוותר על הדרישה לתיק המשפטים. מבחינות רבות האופציה השנייה היא הכי פחות מסוכנת למדינה ולחברה שכן ברור לכל שאת מדיניות החוץ מוביל ראש הממשלה, תהיה אשר תהיה הגדרת הסמכויות של מחזיק תיק החוץ.

 

לביבי נתניהו ניתנה הזדמנות שנייה להוכיח כי הפיק לקחים מטעויותיו בקדנציה הראשונה. במו"מ הקואליציוני עד כה לא גילינו ביבי חדש. אבל, ההצגה עוד בעיצומה. אם ימכור את בכורת הליכוד לליברמן יזכה רק במעט נזיד העדשים של השלטון ולזמן קצר בלבד. ראש ממשלה חייב קודם כל להבטיח כי מאחוריו עומדת סיעה מלוכדת ויציבה, במיוחד שמדובר בקואליציה צרה, ורק אחר כך לרצות את השותפים. בתחילת הדרך יצביעו בעד הצעות אי-אימון, מינוי השרים והתקציב אבל אחר כך יטרפדו לו דברים אחרים.

 

כדאי להתחיל להתכונן לבחירות הבאות.

כבודו האבוד של משה דיין

נמניתי על מבקריו החריפים ביותר של משה דיין בכל תקופת כהונתו כשר ביטחון ותבעתי את התפטרותו לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד לפני דו"ח אגרנט ובמיוחד אחרי פרסום הדו"ח הראשון. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים לא היה קל לצאת נגדו ב"דבר" ובמסגרות אחרות.

לעמת זאת, לא מיהרתי למתוח עליו ביקורת כשהצטרף לממשלת בגין כשר חוץ. בתגובתי הראשונה ציינתי כיהעובדה שבחר בתפקיד שר חוץ מלמדת על רצונו לפעול לכפר על מחדליו בעשייה למען קידום השלום. בתכנית "רבותי העיתונות" בגלי צה"ל, בהנחייתו של שייקה בן-פורת, אמר דיין בתשובה לשאלתי כי "פני סדאת לשלום, אם כי בתנאים שאינני מוכן להם". בשיחה פרטית לאחר השידור אמר כי סדאת מוכן לשלום על בסיס הגבול הבינלאומי והתחייבות לנסיגה בעתיד בכל הגבולות. הוא לא פרט למה הוא, דיין, אינו מוכן. חשבתי אז שהתכוון גם לנסיגה משארם א-שייך אך הסתבר כי התכוון להתחייבות לנסיגה מלאה בגדה. משהתברר כי מצרים אינה עומדת על כך ראה דיין בכך הזדמנות בלתי חוזרת והסכים לקבל עליו את תפקיד שר החוץ.

באותם הימים החוק אפשר לח"כ בודד לעבור מסיעה לסיעה בלא צורך להתפטר מן הכנסת. דיין לא ויתר על כסאו אך היה מוסכם בינו ובין בגין כי אם יידרש להתפטר יעשה כן ויישאר בממשלה. אין ספק כי בתפקידו כשר חוץ תרם תרומה מכרעת להשגת השלום עם מצרים.

אגב, דיין תמך כל העת ברעיון ממשלה רחבה גם אם פירוש הדבר ששמעון פרס יהיה בה השר הבכיר ולא הוא. ב-1976 באחד משיאי המאבק בין פרס לרבין יזם את פרישת חברי רפ"י ממפלגת העבודה (ביחד עם ח"כ עוזי פיינרמן שהיה מקורב אליהם) והקמת ממשלה עם הליכוד בראשותו של פרס. בגין והמפד"ל הסכימו. מי שהתנגדו ובלמו את המהלך היו יצחק נבון וגד יעקובי. לאחר המהפך הציע בגין לפרס להצטרף לממשלתו כשר ביטחון, גם אם לא כל חברי העבודה יצטרפו אליו. פרס סרב.

 

 

 

מי יהיה ראש האופוזיציה הבא – ציפי או אודי?

 

הפור נפל, כאילו לא ידענו, וביבי נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. השאלה שנותרה היא – איזו קואליציה הוא ירכיב. פתרון השאלה תלוי בנקודות ראיה שונות – של נתניהו והליכוד, של מפלגות הימין, של ציפי לבני, של קדימה, של אהוד ברק, של מפלגת העבודה, של השמאל החברתי וטובת המדינה.

 

נתחיל מטובת המדינה, שמעטים במערכת הפוליטית והתקשורתית חושבים עליה. לכאורה, לא צריכה להיות בעיה,  שרוב הציבור רצה ממשלה ימנית צרה. האמנם? לפחות חלק ממצביעי הליכוד אינם רוצים ממשלה בקו של ליברמן או האיחוד הלאומי או ש"ס, ואם תשאל אותם ם יעדיפו ממשלה רחבה, עם קדימה, בראשות נתניהו. נכון, יאמרו רבים גם במחנה שלא הצביע לימין – תנו לימין למשול ולהיכשל. הבעיה היא שכישלון של הימין ישליך על כולנו, בערעור מערכת היחסים עם ארה"ב, עם אירופה ועם הגורמים המתונים במזרח התיכון.

 

לכן, מנקודת ראות ממלכתית כללית עדיפה ממשלה שבמרכזה הליכוד וקדימה, שהרי רוב חבריהן בא מאותו מקור. נראה לי שנתניהו רוצה בכך ורוב הליכוד רוצה בכך, אף כי יפחת מספר התיקים החשובים לחלוקה.

 

ציפי לבני מן הסתם מתלבטת בין האפשרות להיות ראש לשועלים או משנה לאריה. אפשר לבנות מהלך מנצח מכס ראש האופוזיציה, כפי שהוכיח נתניהו. אבל על פי הניסיון בארץ ובעולם כדי שאופוזיציה תנצח על הממשלה להפסיד. ומה יקרה אם ממשלת נתניהו תצליח להחזיק מעמד בשנה הראשונה? או אז תתחיל התפוררות בקדימה ויימצאו 10 ח"כים, אשר יאפשרו פילוג והצטרפות לממשלת נתניהו. לעומת זאת, דווקא הצטרפות לממשלה, בתפקידים מרכזיים וביכולת השפעה בנושאים מדיניים ופנימיים תאפשר לקדימה ליצור תדמית מנצחת של מי שבלם מהלכים מזיקים ואפשר התקדמות בתחומים רבים.

 

מבחינת אהוד ברק והעבודה עדיף שקדימה תצטרף לממשלה ואז אהוד ברק יהיה ראש האופוזיציה, שיוכל, כנתניהו, לתכנן חזרה לשלטון אם תיכשל הממשלה. אמנם, סיכויי הכישלון קטנים יותר בממשלה רחבה אבל עדיף להיות כינור ראשון באופוזיציה מאשר צל חיוור של לבני וקדימה.

 

מבחינת מפלגת העבודה והשמאל החברתי יהיה קל יותר להדיח את ברק כאשר איננו מכהן כראש אופוזיציה. אבל אם לא יצליח ברק להעלות את יוקרת העבודה עד הפריימריז הבאים הוא לא יצליח להתמודד. אם קדימה תישאר באופוזיציה ותתפלג ניתן יהיה לבנות את מחנה המרכז- שמאל סביב שני צירים בדומה לימי ראשית המדינה: ציר מרכז – שמאל מתון, בדומה למפא"י, שיכלול חלק מקדימה וחלק מן העבודה, ומפלגת שמאל ציונית-סוציאל-דמוקרטית בדומה למפ"ם לפני שנלכדה בקסמו של "שמש העמים" ונתפלגה.

 

ברגע זה, לפני פתיחת מו"מ ממשי בין הליכוד וקדימה נראה לי כי סיכוי לא קטן שהקואליציה הבאה תהיה בנויה על שותפות בין שתי מפלגות אלה, ביחד עם ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי. בסך הכל 89 ח"כים. אף אחת מן השותפות לא תוכל לבדה להפיל את הממשלה והדבר יבטיח לנתניהו, אם לא יעשה טעויות שטותיות, אריכות ימים בשלטון למשך רוב הקדנציה, אם לא כולה.

 או ביבי או ציפי או פיפי או ….???

 

בטורו המבריק במוסף סוף שבוע של הארץ כותב דורון רוזנבלום כי סיסמת הבחירות האמיתית היתה "או ציפי או ביבי או פיפי". הבעיה שלנו היא שלא נשקע בחרא עד צוואר. הרבה תלוי בהתנהלותו של נתניהו ובאיזו מידה ישכיל להשתחרר מן ההתחייבויות כלפי הימין הקיצוני כדי לצרף את קדימה. מן הצד השני לא מעט תלוי בכושרן של מפלגת העבודה ומר"צ לפעול ככוח אופוזיציוני, ככלב השמירה של הדמוקרטיה, בשיתוף פעולה נבון עם חד"ש והמפלגות הערביות ותוך יצירת תשתית חוץ פרלמנטרית עם התנועות החברתיות והירוקות במגמה לצמצם ככל שניתן את הפיצול בשמאל עד הבחירות הבאות.

 

פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org