מי ניצח בבחירות? החמאס ובגדול

 

אחרי שאני מקלף מניתוח תוצאות הבחירות את כל הקליפות ומנסה להגיע אל לב הבעיה אני מוצא שהגורם העיקרי מאחורי תבוסת השמאל והמרכז הציוני בבחירות ועליית הימין הלאומני הוא הטרור של החמאס. אנו מוצאים עליה גדולה לימין באזורים שנפגעו או היו בקרבת הסכנה במלחמת לבנון השנייה ובמלחמה בעזה. ככל שאנו מתרחקים מאזורים אלה מצב המרכז והשמאל משתפר במידת מה.

 

המספרים מדברים בצורה ברורה – הימין גדל נטו ב- 15 מנדטים, כשעיקר הגידול הוא של הליכוד וחלק קטן יותר של ליברמן. מפלגות האיחוד הלאומי הפסידו 2 מנדטים, ש"ס – 1 ויהדות התורה – 1 לטובת הליכוד.

 

מפלגות המרכז – שמאל הציוני שמנו בכנסת היוצאת 60  – קדימה 29, העבודה 19, הגמלאים 7 ומרצ 5, הפסידו 16 ח"כים – 15 לימין ו-1 לחד"ש. זו אינה תאונה , לא רק צירוף של משגים קלי ערך – זו מפולת רצינית. אי אפשר להסבירה באוסף של ספינים, הרכב אישי לא מושך או קמפיין בלתי מוצלח. גם לא בעיוותי שיטת הבחירות או באובדן קולות שניתנו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה.

 

בדברים האלה אפשר להסביר תנודה של כמה מנדטים אך לא הפרש כה רציני. וההסבר העיקרי, לא הבלעדי, אך המשמעותי, הוא ההסבר הביטחוני. הבוחר מצפה מן ההנהגה קודם כל לדאוג לביטחונו האישי והקיבוצי הכללי, דהיינו ליכולת הקיום הבסיסית. אחרי כן יבואו השאלות הכלכליות והחברתיות, ענייני חינוך וסביבה, ערכים ומוסר, שלטון החוק ואכיפתו.

 

רוב ציבור הבוחרים חש שהממשלה היוצאת והגורמים המרכיבים אותה לא עמדו במבחן התוצאה בעניין הביטחוני. אילו החמאס לא היה מפר את הרגיעה לפני המלחמה, או מפסיק לחלוטין את הירי עם סיומה, ייתכן והתמונה היתה משתנה במקצת. ואף כי רוב הציבור מעדיף את אהוד ברק כשר ביטחון הוא רוצה אותו בממשלת ימין ולא בממשלת שמאל.

 

האם תוצאות הבחירות היו גזרה משמיים? בחודשים האחרונים – כן. קודם לכן – היו כמה וכמה אופציות למקצה שיפורים אך אהוד ברק וציפי לבני לא השכילו לבחור בהן. ספק אם היה צריך להביא להתפטרות אולמרט בטרם החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין. ואם בכל אופן המעשה נעשה היה על ברק לפעול שתוקם ממשלת המשך בראשות ציפי לבני על בסיס צילום ההרכב הקואליציוני וההסכמים הקיימים, בלי דרישות מטופשות ואגוצנטריות משלו שפתחו את ההסכמים הקואליציוניים. אם ש"ס היתה מסרבת להצטרף ניתן היה להקים ממשלה בת 60 , עם מר"צ, תוך הימנעות הסיעות הערביות. אני בספק אם ש"ס היתה נשארת בחוץ.

 

אך ברק חשש פן ממשלה כזאת תחזק את לבני. הוא עוד האמין שהוא יכול להגיע לראשות הממשלה ואם לא הוא העדיף להיות שר ביטחון אצל נתניהו. בכל מהלכיו הוא טעה. והעיקר הוא לא הוכיח לציבור מצביעיו בכוח כי יש לו בשורה משלו שתשלב את המרכיב הביטחוני עם תהליך מדיני, עם הקפאה אמיתית של ההתנחלויות ופינוי מאחזים לא חוקיים, ביחד עם מדיניות כלכלית-חברתית סוציאל-דמוקרטית. הוא לא נאבק ברצינות ובתקיפות נגד הימין אלא נגד לבני וקדימה ולא הצליח לשכנע במה הוא טוב יותר.

 

לכן הוא איבד 6 מנדטים נטו לקדימה ולא הצליח להחזיר למפלגתו את הקולות שעברו בבחירות הקודמות לקדימה או לגמלאים. הוא גם הצליח לגרום לחורבן סופי של התמיכה הערבית במפלגת העבודה.

 

בסך הכל ירד שיעור ההצבעה של הציבור הערבי והדרוזי במפלגות ציוניות, בכל רוחב הקשת הפוליטית, מ- 28% ל- 18%, כאשר את עיקר המפלה סופגת מפלגת העבודה – שקיבלה רק 5000 קולות מן הציבור הזה (לעומת יותר מ- 15 אלף ויותר בבחירות הקודמות). בהרבה ישובים ערביים קיבלה העבודה (וגם קדימה) פחות קולות מאשר מספר המתפקדים למפלגה. אין ספק שפעילותו של ברק כשר ביטחון גרמה לכך בעיקר, לכך יש להוסיף את ההצבעה האווילית של איתן כבל בוועדת הבחירות המרכזית  לפסילת רשימת בל"ד והתגובה הפושרת נגד דברי השנאה וההסתה של ישראל ביתנו. במקום הקולות הערביים לא התווספו קולות יהודים.

 

הבשורה היחידה – סוף הגמלאים

 

הנחמה היחידה שלי מתוצאות הבחירות היא היעלמותה של מפלגת הגמלאים, מפלגת אווירה ונישה. שבעה גמדים הכניסה לכנסת בלא הנהגה משמעותית וסדר יום משמעותי. היא כמעט ולא השיגה דבר לגמלאים. רוב ההישגים שהיו נבעו מן הלחצים של מפלגת העבודה וש"ס. הוקם משרד מיותר לענייני גמלאים ובמשרד הבריאות לא הצליח השר הגמלאי לדאוג לצורכי הציבור המבוגר בסל התרופות, בנגישות לשירותים רפואיים, בטיפול בנושאים הסיעודיים ועוד. כל המפלגה היתה אגו-טריפ של רפי איתן וכמה עסקני גמלאים מתוסכלים. ברוך שפטרנו.

 

ניתוח ראשוני: נתניהו ראש ממשלה – צרה או רחבה?

 

 הפרשנות הטובה ביותר אמש ניתנה במערכון של ארץ נהדרת בו נואמים ציפי וביבי במקביל נאום ניצחון כמעט זהה עד שבא ליברמן ועוצר את שניהם. קצת מוגזם אבל עם קצת אמת.

 

את ניתוח תוצאות הבחירות חייבים לעשות לא לפי נטיות הלב של הכותב אלא מתוך ניסיון להבין את משמעות הרצון הקולקטיבי של רוב הבוחרים. ניתוח כזה מוביל בהכרח למסקנה שרוב הבוחרים מעדיפים לראות את בנימין נתניהו בראשות הממשלה. נכון, ציפי לבני קיבלה קצת יותר קולות ממנו (אם כי המצב יכול להשתנות לטובת נתניהו עם גמר ספירת קולות החיילים וחלוקת העודפים), אבל כל המצביעים שהצביעו בעד מפלגות גוש הימין, המונה 65 ח"כים לפחות מעדיפים את נתניהו. יש הטוענים כי אילו היינו בוחרים בשני פתקים היתה ציפי לבני נבחרת לראשות הממשלה. זו טענת סרק. בשיטה אחרת היו מצביעי גוש הימין מצביעים מן הסתם קצת אחרת ובפתק האישי היו בוחרים נתניהו. מכל מקום ברור שאין ללבני יכולת להקים קואליציה של 61, גם אם ליברמן וברק מצטרפים אליה. זה לא יעבוד.

 

לנתניהו יש שלוש אפשרויות: האחת, הקמת ממשלה של גוש הימין.  על הנייר זו האפשרות הסבירה. אין כל ביטחון שהדבר אפשרי ורצוי לו, לא מבחינת מדיניות הפנים ולא מבחינת היכולת הדיפלומטית הבין-לאומית.

 

מבחינה פנימית צריך נתניהו לאזן בין עמדות ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות. ליברמן לא יכול לוותר על נושאים חיוניים לבוחריו בנושאי דת ומדינה. ספק אם ש"ס ויהדות התורה יכולים להתפשר בתחומים אלו. נתניהו לא יכול גם לקבל את דרישות ליברמן בעניין היחס לערביי ישראל. בליכוד הוא ייתקל בהתנגדות עזה מבני בגין ועד דן מרידור. גם חלק ממפלגות הימין לא ישלימו עמן. קואליציית ימין צרה לא תחזיק מעמד לאורך זמן.

 

האפשרות השנייה היא הקמת ממשלה רחבה עם קדימה. מבחינתו זו האלטרנטיבה הטובה ביותר גם מבחינת התדמית הבינלאומית וגם מבחינת החזית הפנימית – ממשלת מרכז ימין שלא תהיה קיצונית בתחום הלאומני או הדתי-חרדי. כדי להגיע לכך צריכה ציפי לבני להתגבר על התחושה המוצדקת כשלעצמה שהיא ניצחה בבחירות האלה מבחינה אישית. נתניהו זקוק להרבה להטוטנות כדי לתמרן בין לבני לליברמן, אך זהו צעד הכרחי אם הוא רוצה להקים ממשלה יציבה, למשול קדנציה שלמה ולחזק את הסיכוי שלו לעוד קדנציה.

 

על נתניהו להבין עוד לקח – החרדים והדתיים לא הצליחו בבחירות האלה. הכוח המשולב של ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי ירד. ממשלה מאוזנת של מרכז ימין- מתון עם קדימה, ש"ס והבית היהודי עדיפה על פני ממשלת ימין קיצוני. הוא יכול לצרף את ישראל ביתנו בתנאים מוחלשים. הוא יכול לנסות לצרף את אהוד ברק, אך ספק אם ימצא לכך רוב במפלגת העבודה.

 

האפשרות השלישית של נתניהו היא להקים ממשלה צרה ולנסות לפלג את קדימה ולמשוך אליו את קבוצת מופז. לשם כך הקבוצה צריכה להיות בת 10 ח"כים לפחות. זה אפשרי, אך לא באופן מיידי. במשך הזמן יהיו בקדימה די ח"כים שלא ירצו להתייבש באופוזיציה. במקביל הוא יכול לנסות לפלג את אהוד ברק. פרישתו אפשרית אם תהיה לו קבוצה בת 5 ח"כים, לפחות. הדבר אפשרי רק אם יודח ברק מראשות מפלגת העבודה. אבל ספק אם 5 ח"כים יעזרו לנתניהו. הם רק עלולים להרגיז את תומכיו בימין.

 

 

 

מבחינתו של נתניהו האופציה השנייה היא הטובה ביותר מכל הבחינות. האם יהיה לו האומץ וגדלות הרוח ללכת בכיוון הזה?

 

כמובן, צריכים שניים לטנגו. ציפי לבני זכתה להישג אישי עצום. אבל אין לה סיכוי ממשי להקים כעת ממשלה בראשותה ואין סיכוי שנתניהו יסכים לרוטציה. הוא יכול רק להסכים על תיק בכיר ביותר ללבני וחלוקה שווה במספר ובחשיבות של תיקים בין הליכוד לבין קדימה. מבחינת לבני, ספק אם לקדימה יש כוח להתמיד באופוזיציה. דווקא חברות בממשלה במעמד בכיר תעניק לה את היכולת להתמודד שוב בבחירות הבאות.

 

מבחינת השמאל ברורה התבוסה הגדולה. האשמה נופלת קודם כל על כתפיו של ברק. הוא עשה את כל הטעויות האפשריות והבלתי אפשריות מאז נבחר לראשות מפלגתו במקומו של עמיר פרץ. הוא לא קיים את הבטחותיו לבוחריו בשום תחום וגרם להקדמת הבחירות ללא צורך. בבחירות הללו הוכח שוב כי מי שגורם להקדמת הבחירות – מפסיד. היא ניהל מערכת בחירות כושלת לא סדר יום, לא מדיני ולא חברתי-רעיוני. כל עוד הוא עומד בראש מפלגת העבודה אין לה סיכוי להשתקם. אם יישאר באופוזיציה הוא יעשה זאת כמי שכפאו שד. הוכח כי חזרה לשלטון עוברת דרך האופוזיציה, אך השמאל לא יהמר עוד פעם על ברק.

 

גם חיים אורון ומרצ שותפים לכישלון השמאל. דרך ההרכבה האומללה של התנועה החדשה הביאה לירידה נוספת בכוחה של מרצ, בניגוד למגמת העלייה שנסתמנה רק לפני זמן קצר בלבד. כישלונו רב ביצירת גוש שמאל רחב עם פעילים מן הקשת המזרחית והפריפריה, מימ"ד והתנועה הירוקה. הפיצול הרב וההישארות בבית מנעו אפשרות של יצירת משהו חדש ורחב יותר. הפיתרון לשמאל הוא ביצירת תנועה חדשה ציונית סוציאל-דמוקרטית על חורבות מפלגת העבודה, מרצ והרשימות שלא עברו את אחוז חסימה עם הנהגה של קבוצת אישים שמתוכם ייבחרו האיש או האישה המתאימים ביותר למקום הראשון.

 

עד כאן הניתוח הראשוני. בהזדמנות קרובה נעסוק בלקחים לגבי שיטת הבחירות והמשטר ועתיד שלטון החוק ומערכת הבלמים והאיזונים. להערכתי, הסיכוי לשינוי אינו גדול כל עוד הקואליציה תלויה בקולות ש"ס ויהדות התורה.

 

פוטו פיניש עם פיינל פור

 

בסוף השבוע האחרון לפני הבחירות מסכימים כל הסוקרים, המומחים, הפרשנים והכתבים הפוליטיים עם מה שכתבתי מספר פעמים בשבועות האחרונים כי כמעט הכל עדיין פתוח. הם חזרו בהם מן הקביעה שביבי נתניהו הוא לבטח ראש הממשלה הבא. עם זאת, עדיין כולם סבורים שהגוש הימני יהיה בעל רוב ברור. אני אינני בטוח בכך.

 

מה קרה בבחירות הללו שהוא כה שונה מן העבר? כזכור, הבחירות הוקדמו בגלל נושאי השחיתויות. הכל חשבו כי במרכזן יעמדו נושאי טוהר המידות, שלטון החוק וענייני חברה וכלכלה, אך המלחמה טרפה את הקלפים. אך במקום להעביר את מרכז הכובד אל ענייני ביטחון ותהליך השלום היא רק החלישה את הוויכוח הרעיוני בכל התחומים, פרט לנושאי הגזענות, והפכה את הבחירות למאבקים אישיים וארגונים המונעים על-ידי פחדים, אהבות או שנאות.

 

השינוי העיקרי הוא שברוב מערכות הבחירות בעבר שהתנהלו בשיטת הפתק האחד היתה מפלגה אחת מובילה שלה קרוב משליש מן הקולות. במקרים החריגים היו שתי מפלגות גדולות והמערכה העיקרית התנהלה בין שתיהן. הפעם, לראשונה, יש ארבע מפלגות בינוניות המתחרות ביניהן על ראשות הממשלה או, לפחות, על עמדת ההכרעה בהמלכת ראש הממשלה הבא. ברגע מסוים, כאשר הסתמן במשאלים שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא, החלו המצביעים להירתע, חלקם נחפזו לאגף אותו מימין, דרך ליברמן, וחלק אחר חזר למרכז – לקדימה ולציפי לבני.

 

השנה נכנס לראשונה לתוקף חוק האוסר פרסום סקרי דעת קהל חדשים בשלושת הימים האחרונים שלפני הבחירות וביום הבחירות עצמו. חוק זה קיים בכמה ארצות דמוקרטיות וכמה מהן אף מחמירות מאיתנו ואוסרות על פרסום סקרים עד 10 ימים לפני הבחירות. אני מניח שהמפלגות תערוכנה סקרים והספינולוגים ינסו לטפטף לתקשורת את התוצאות הנוחות להן, אבל ייעלם האפקט של פרסום רשמי ומלא.

 

אין לי ספק שעד רגע זה הסקרים שפורסמו השפיעו על שינויים במגמות ההצבעה, הן לגבי יחסי הכוחות בין המועמדים לראשות הממשלה וכוחן של ארבעת המפלגות הראשונות והן לגבי הגישה כלפי מפלגות קטנות שספק אם תעבורנה את אחוז החסימה.

 

ראוי לציין את הכישלון האדיר של התקשורת שלא עשתה כל עבודת שטח רצינית והסתפקה בסקרים, פרשנויות, דיונים וראיונות, לרוב נבובים וחלולים. בעבר היו עיתונאים טובים יצאו לשטח לסקר מערכות בחירות. נכון, הסיקור לא היה מדעי אך הוא אפשר לעמוד על הלכי רוח וכיווני הצבעה בפריפריה ובתחומים שהסקרים לא מצליחים לנתח נכונה. זכורות לי סדרות של אמנון דנקנר ורון מייברג ב"מעריב" של דניאל בן-סימון ורותי סיני ב"הארץ" ואחרים שיצרו בסיס להערכה נכונה יותר של מגמות ההצבעה מאשר בסקרים.

 

שאלת המפלגות הזעירות, רשימות הנישה והאווירה, הרשימות הקיקיוניות, היא מסקרנת למדי. מה גורם לכעשרים קבוצות לנסות את מזלן מול סיכויים קלושים ביותר והוצאת כספים גדולה לריק? זו אינה תופעה חדשה. היא קיימת למן מערכת הבחירות לכנסת הראשונה. אז עוד לא היה אחוז חסימה ומי שקיבל את מספר הקולות הדרוש למנדט אחד נכנס לכנסת.

 

למרות זאת, עשר רשימות לא הצליחו להגיע למינימום שהיה אז כ- 3,800 קולות, וביניהם רשימה אישית של המנהיג הציוני הוותיק, יצחק גרינבוים, שכיהן כשר הפנים בממשלה הזמנית ורשימה של רוויזיוניסטים שלא הצטרפו לתנועת החרות.

 

יש רשימות כאלה שמנסות את מזלן פעם אחת ויש שממשיכות ומנסות ומפסידות ומקוות שהפעם יקרה הנס. הם גם לא מפיקים מן העבר ומנסים להתאחד. אילו כל הרשימות ה"ירוקות" לסוגיהן ו"ישראל חזקה" היו מתאחדות לגוף אחד, גם בלי מר"צ, הן היו עוברות את אחוז החסימה. קרוב לוודאי ששוב הן לא תעבורנה אף שבמצטבר ישיגו כמות קולות שהיתה מספיקה לחמישה ח"כים ויותר.

 

נשאלת השאלה, ואולי ימצא מי שיחקור אותה בדרך מדעית, כמה קולות נגרעים מרשימות אלה רק בגלל הסקרים שאינם מעבירים אותן מעל לאחוז החסימה. אילו כל מי ששקל להצביע, למשל, בעד התנועה הירוקה-מימד ונרתע בגלל החשש לאבדן קולו, היה מצביע לפי נטיית ליבו ייתכן שאותה רשימה היתה מצליחה לעבור את אחוז החסימה. לכן, מאחורי הפרגוד יהיה מי שברגע האחרון יירתע מהצבעה בעד רשימה כזאת ויהיה מי שדווקא יחליט לתמוך בה. זו הסיבה להפתעות הקורות בכל מערכת בחירות.

 

בינתיים ההפתעה היא ליברמן. האם זו תופעה המתרחשת רק בסקרים וברגע האמת יחזרו חלק מן המצביעים למפלגות אחרות? זאת נדע רק עם פרסום המדגמים או תוצאות האמת. לאפקט ליברמן יש כמה פנים: יש מי שעולה על קרון הרכבת של ליברמן לאחר שהוא רואה כי אינו לבד. יש מי שהתכוון להישאר בבית אך יבוא להצביע כדי למנוע את חיזוקה של ישראל ביתנו. בנקודה זו מעניין לבדוק באיזו מידה יביא ליברמן בוחרים ערבים, שתכננו לא להשתתף בבחירות, רק כדי להצביע נגדו ולהחליש את כוחו.

 

חשוב לציין כי שעורי הצבעה נמוכים במגזר הערבי יחזקו את ליברמן והימין, יחלישו את המרכז והשמאל ויקטינו את כוחן של המפלגות הערביות עד כדי אפשרות שבל"ד לא תעבור את אחוז החסימה. הייצוג האפשרי של רשימות חד"ש, בל"ד ותע"ל נע בין 7 ל-12 מנדטים. ככל שיקטן כך יגדיל את סיכויי ראשות הממשלה של נתניהו, בהישענות על ליברמן, כל שיגדל – יחזק את סיכוייה של ציפי לבני.

 

הבעיה הגדולה של הבחירות הללו היא שרבים אינם מוצאים הבדלים גדולים בין נתניהו, ברק ולבני. אף אחד מהם אינו מעורר, גם אצל התומכים המובהקים, תחושה של הערצה וסגידה, גם לא של שנאה תהומית. בימין הדבר גורם לחיזוק האגף היותר קיצוני, כדי למנוע מביבי לנוע למרכז, ואילו מן המרכז ושמאלה הקולות מתפזרים לכל עבר בהתאם לדגשים ולסדרי עדיפויות שונים ומשונים. השיטה היחסית גורמת להגברת הפיזור.

 

ציפי לבני הצליחה בימים האחרונים לשנות במקצת את המגמה בגלל טעויות יריביה שפגעו בה בצורה הנתפסת כגברית-שוביניסטית. אם מגמת ההתחזקות שלה תימשך ואם יגדלו שיעורי ההצבעה לעומת הבחירות הקודמות ישנה אפשרות שקדימה תהיה הסיעה הגדולה בכנסת וכי הנשיא פרס ייתן ללבני את ההזדמנות הראשונה לנסות ולהרכיב ממשלה חדשה.

 

התופעה הפתטית ביותר במערכת הבחירות הזאת היא מפלגת העבודה. המפלגה שבנתה את החברה והמדינה והיתה מאז 1933 המפלגה הראשונה בגודלה או השנייה נאבקת עתה מול ליברמן על המקום השלישי, עם סיכויי הצלחה לא ברורים. האם זהו תהליך סופני של שקיעה והתפוררות? מאז רצח רבין לא הצליחה המפלגה למצוא את דרכה. היא החליפה שש פעמים את מועמדיה לראשות הממשלה, כאשר בכמה מקרים (בורג נגד פואד וברק מול עמי איילון) לא ברור אם התוצאות היו כשרות.

 

למפלגה זאת אין כושר להתמיד עם אותה הנהגה ברציפות ואין לה כל רצון לנסות ולהשתקם באופוזיציה, כפי שעשה נתניהו ובהצלחה. גם אם לא יגיע לראשות הממשלה הרי סיעת הליכוד תגדל במידה משמעותית. נתניהו עשה לא מעט שגיאות בניהול המערכה אך לא הגיע למדרגתה  של מפלגת העבודה בראשות ברק שעשתה בבחירות אלו את כל השגיאות האפשריות והבלתי אפשריות.

 

ניהול המערכה הופקד בידי צוות חסר ניסיון וחף מכל רקע תנועתי. המלחמה, ולא מסע הבחירות האווילי, העלתה את מפלגת העבודה מסדר גודל חד-ספרתי להיקף קצת יותר מכובד אך העלייה נבלמה מגלל כמה סיבות:  ביסוס כל הקמפיין על אישיותו של ברק בשעה שהישגי המלחמה אינם ברורים וחד-משמעיים; חוסר הבהירות והחדות בעמדותיו של ברק מול נתניהו וליברמן; הסתרת שאר ההנהגה ואי הבלטת יכולתו של צוות הנהגה מול מפלגות אחרות המבליטות מנהיג יחיד; הסתרת הוויכוח הרעיוני ואי הבלטת ההבדלים בתחום הכלכלי-חברתי. 

 

המפלגה נחלשת יותר ויותר בגלל השגיאות המצטברות של זלזול בציבור הבוחרים הפוטנציאלי, הטעות שנעשתה בכפיית הקדמת הבחירות, אי קיום ההתחייבות לפרוש לאחר דו"ח וינוגרד ואי הטלת וטו על צרוף ליברמן לממשלת אולמרט. אין פלא שמעטים מאמינים להתחייבויותיו הרפות הרופסות של ברק.

 

ההקדמה החפוזה של הבחירות מנעה, אולי, פילוג במפלגת העבודה. בחירות במועדן היו מאפשרות מאמץ רציני להקמת מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית חדשה שהיתה משלבת את מר"צ והתנועה החדשה, את חוגי עמיר פרץ, אופיר פינס, עמי איילון (זוכרים? היה פעם חייזר כזה), מימד, התנועה הירוקה ועוד חוגים שונים.

 

יכול להיות שאחרי הבחירות יתעורר הנושא מחדש נוכח גסיסתה של מפלגת העבודה, כישלונה של מרצ לעלות בצורה משמעותית וחוסר הצלחת גופים אחרים לעבור את אחוז החסימה. לי ברור כי אנו צפויים לבחירות חדשות תוך כשנתיים. לכן, לגוף חדש יש זמן להתארגנות של שנה, שלאחריה הוא חייב להתחיל בחריש עמוק בקרב ציבורי היעד ולהיות מוכן למערכת בחירות בכל רגע.

 

ומה עושים ביום שלישי?

 

קודם כל מצביעים. רק בהצבעה בעד רשימה מן המרכז שמאלה יש סיכוי להחלשת גוש הימין בכלל והליברמניה בפרט. הצבעה מן המרכז שמאלה מחזקת אמנם את ציפי לבני, אך היא עדיפה על פני האלטרנטיבה, לא משום שנתניהו הוא כה רע. הבעיה היא החברה שמסביבו.

 

מי שמצביע בעד אחת משלוש המפלגות המרכזיות – ליכוד, קדימה ועבודה – עלול להשיג תוצאה הפוכה מזו שהתכוון אליה. כל אחת מהן, אם לא תהיה בשלטון עשויה לחות פילוג של הבלתי מרוצים. גם אם תשב בקואליציה יהיו הרבה מאוכזבים שלא ישיגו את מבוקשם ויהוו ורם מתסיס ומפלג. בהצבעה בעד מפלגה יותר קטנה יש סיכוי יותר ודאי לבלום מגמות שליליות. לכן מי שנמצא במרכז ושמאלה ייטיב אם לא יצביע לעבודה או לקדימה אלא יבחר מרצ או חדש (עבורי זו אינה אופציה, אך יש טרנד מסוים בשמאל הלא כל כך ציוני בעד הצבעה לחדש בזכות דב חנין) ומי שאינו חושש מעניין אחוז החסימה יכול לתמוך בתי"מ (התנועה הירוקה- מימד).

 

שום תוצאה בבחירות לא תפתיע אותי. אני אופתע אם לא תהיה כל הפתעה והתוצאה תהיה דומה לממוצע סקרי סוף השבוע האחרון. בכל מקרה, נראה כי למחרת הבחירות נצטרך להתעורר כאותו זוג שימפנזים על אי בודד שרד את המלחמה הגרעינית, וכשהוברר לו שלא נותרו עוד בני אדם אמר אחד לשני: "ובכן, צריך להתחיל הכל מחדש?"

 

פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org 

 

בלוגרים מסכמים את מערכת הבחירות

בדרך כלל אינני נוהג להמליץ על תכניותי ברדיו אבל הפעם אני חורג ממנהגי. בתכניתי הידברות ברשת אלף של קול ישראל נערוך סיכום מערכת הבחירות בעיני בלוגרים. משתתפים: איתי אשר – עבודה שחורה. תמר בן יוסף – רשימות ועבודה שחורה. משה גולדבלט – רשימות. טל ירון – בלוגלי וקפה דה מארקר, אורי קציר – אפלטון ודובר המכון הישראלי לדמוקרטיה – איתי ליטמן – על פרויקט עידוד ההצבעה.

 

התכנית משודרת ביום שישי ב- 17:05. שידור חוזר בשבת ב- 9:05 ברשת א'. ניתן גם להאזין לתכנית בכל עת באתר האינטרנט של רשות השידור/ רשת א'.

האם ימי רפובליקת ויימאר האחרונים?

 

מי שלא לומד מן ההיסטוריה עלול לחזור על שגיאות העבר. נכון, לא כל ההשוואות ההיסטוריות תקפות ולכל תקופה וחברה מאפיינים ייחודיים, אך אף על פי כן יש לא מעט דמיון בין האירועים שהובילו להתפוררות רפובליקת ויימאר בגרמניה בראשית שנות ה- 30 ולחיסולה של הדמוקרטיה במדינה. עם כל השוני, ראוי להפיק כמה לקחים מאותם ימים, לקחים שהופקו על-ידי גרמניה עצמה ומדינות אירופאיות אחרות.

 

רפובליקת ויימאר הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה. היא היתה סופר-דמוקרטית וקיימה שיטת בחירות יחסית שגרמה לפיצול מפלגתי רב בתוכה שהביא בסופו של דבר להתפוררותה. כדי ליישב את הסתירה בין הפיצול לבין הצורך במשילות ניתנו מספר סמכויות חירום לנשיא המדינה והצבא, בהיכנסו לחלל שנוצר על-ידי הפיצול הפוליטי, נשאר הכוח המכריע במדינה. עד 1929 עוד החזיקה הרפובליקה מעמד ברווחה ובביטחה, תוך פריחה תרבותית, בשל מנהיגות נבונה שהשכילה לנהל מדיניות חוץ נבונה ולייצב את הכלכלה. ב- 29 הוחלפה המנהיגות והחל המשבר הכלכלי העולמי. ממשלות הפכו לבלתי יציבות, האבטלה גברה והחל לחץ לאיש חזק שיעשה סדר וישים קץ להפקרות. שנאת הזרים והאנטישמיות גברו והלכו.

 

מזכיר משהו? אני אינני בטוח מה תהיינה תוצאות הבחירות אך דבר אחד ברור לי – לא תקום כאן ממשלה יציבה שתצליח לכהן ללא זעזועים לארבע שנים או אף לשנתיים-שלוש. הפיצול הגדול ימנע זאת גם אם לגוש הימין יהיה בלוק חוסם. צריך לזכור שהגוש הימני רחוק מלהיות מונוליטי – ואין בתוכו הסכמה בשאלות רבות בכל התחומים. אמנם יש הסכמה בצורך לפעול נגד התקשורת ה"שמאלנית" כביכול, לפגוע בפעילות הפוליטית של ערביי ישראל ולחזק את ההתנחלויות. אולם, בנימין נתניהו, אם יהיה ראש ממשלה, יצטרך לנווט בין כל מרכיבי הימין, בין החילונים, לדתיים ולחרדים, בין ישראל ביתנו שרבים ממצביעיה אינם יהודים לפי ההלכה לבין המפלגות החרדיות.

 

הוא גם יצטרך להתייצב בפני ידידנו בארצות הברית ובמערב שמדיניותו של ליברמן היא סמרטוט אדום עבורם. אז ביבי נתניהו חוזר על המנטרה הערבה לאוזניים רבות – ממשלת אחדות לאומית. אך האם ממשלה זו אפשרית? האם יוכלו לשבת יחד הליכוד, קדימה, העבודה, ליברמן, ש"ס, הימין הדתי והחרדים? ואת מי ביבי יעדיף? והאם יהיה מוכן לוותר על ליברמן?

 

כל התרחישים האפשריים הללו אינם מבשרים טובות לדמוקרטיה הישראלית, אם אמנם צודקים הסקרים בדבר נצחונו הצפוי של גוש הימין (וארגוני החמאס והמחבלים עושים כמיטב יכולתם כדי לחזק דווקא את הימין הישראלי. אך גם תרחיש שונה של בלוק חוסם לגוש המרכז- שמאל לא ייתן לנו רגע של נחת וסיבה למסיבה. שהרי במקרה הטוב ביותר לגוש מרכז-שמאל הציוני יהיו 50-51 מנדטים הבלוק החוסם יהיה תלוי בח"כים מסיעות חד"ש, בל"ד ורע"ם שאינם נלהבים מן היחס שגילתה כלפיהם ממשלת קדימה – עבודה.

 

בל מקרה, ראש הממשלה המיועד מגוש המרכז-שמאל יהיה זקוק לתמיכת ש"ס ומפלגות אחרות שיעברו את אחוז החסימה. ספק אם משם תצמח בשורה של תהליך שלום, חיזוק הדמוקרטיה ויציבות ממשלית.

 

הכנסת הבאה תצטרך לתת דעתה על שינויים רציניים בשיטת הבחירות ובחלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון. אין שום אפשרות לרפא את החוליים בשיטה הקיימת שמבטיחה חוסר יציבות. אין סיכוי לצמצום מספר המפלגות ולחזרה למצב של שתי מפלגות גדולות מובילות – אחת בשלטון והאחרת – באופוזיציה. אני מקווה שבנושא זה ניתן יהיה להשיג הסכמה בין חמש או שש המפלגות המרכזיות בכנסת הבאה. קשה להניח שניתן יהיה להגיע בינן לבין עצמן להרבה הסכמות אחרות.

 

 

המצביעים בעוד קצת יותר משבוע יכולים להשפיע עדיין בכמה דרכים ולהציל את הדמוקרטיה: קודם כל, להצביע בפועל, כי מי שלא מצביע מחזק, אולי, את המגמה ההפוכה לזו הרצויה לו. שנית, לא לבזבז את הקול על רשימות קיקיוניות, רשימות אווירה ונישה. בנוסף, הצבע בעד מי שעונה הכי טוב על עקרונותיך ועל סדר העדיפויות שלך וכי ברור לך שהוא יעדיף אותם על פני כסא בממשלה. אל תתמוך במי שאינו מוכן להתחייב בברור באיזו ממשלה לא ישתתף בשום פנים ואופן. מי שראה בסוף השבוע כיצד מתחמקים אהוד ברק וציפי לבני מהתחייבויות ברורה שלא ישבו בממשלה עם ליברמן מבין למה אני מתכוון.

 

פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

 

 

 

אהוד ברק נגד ציפי לבני

 

שבועיים לפני הבחירות, וקרוב למחצית מהציבור טרם החליטו לאיזו מפלגה להצביע – כך עולה מסקר חדש שבוצע במכללה האקדמית בית ברל. מהנתונים עולה עוד כי 58% מהנשאלים כלל אינם מתעניינים במערכת הבחירות, בעוד ש-40% אמרו שיקבלו את החלטתם סמוך ליום הבחירות עצמו.

לפי דיווח ב –  YNET הסקר שבוצע על ידי חברת מאגר מוחות, בניהולו של פרופסור יצחק כץ, פורסם בבית הספר לחברה וממשל במכללה. מתשובותיהם של 502 נשאלים בני 18 ומעלה עולה כי 49% מהצעירים בני 18 עד 29 עדיין לא החליטו או לא יודעים למי יצביעו.

על פי הסקרים הפנימיים שערכו המפלגות השונות, כמו גם סקרים שמתפרסמים בכלי התקשורת, שיעור המתלבטים באוכלוסייה כולה עומד על בין 20% ל-30%, כאשר ככל הנראה הפער נוצר מהגדרת המצביע המתלבט. עד כאן הידיעה של YNET.

 

הרושם שלי, כפי שכבר ביטאתי אותו מספר פעמים שאלו הן הבחירות עם שיעור המתלבטים הגבוה ביותר. ההתלבטות לא פחתה בגלל המלחמה בעזה. ייתכן ואף גברה. נכון, יש בסקרים האחרונים התחזקות מה לימין, אך היא בעיקרה נובעת מתזוזות בתוך הימין עצמו ומתנועה קלה של המתלבטים בין קדימה לליכוד. אבל עדיין לא הייתי מציע למישהו בימין לתפור על סמך זאת חליפות.

 

במצב המוזר ביותר נמצאת מפלגת העבודה. נכון, המלחמה חיזקה במידה ניכרת את כוחה ואת תדמיתו של אהוד ברק, אך עדיין ספק אם היא חוזרת למצבה בבחירות הקודמות, בראשותו של עמיר פרץ. אהוד ברק מיהר להתבשם ולהשתכר מן השיפור שחל הודות לתפקודו כשר ביטחון, לא כמועמד לראש ממשלה, לא כאיש חזון מדיני ולא כמנהיג חברתי-כלכלי. הוא עכשיו מודיע שהוא רץ לראשות הממשלה ומרכז את כל הבליסטראות של המערכה כנגד ציפי לבני וקדימה. ברק אינו מבין שהמערכה האמיתית היא מצד אחד נגד הימין, נגד ביבי וליברמן, ומצד שני נגד האדישות, בעיקר של הצעירים, העלולה להוביל להימנעות או לאובדן קולות רבים בהצבעה על הרשימות הרבות שלא תעבורנה את אחוז החסימה.

 

המערכה נגד לבני וקדימה רק תחליש את גוש המרכז-שמאל ותסייע לחיזוקו של גוש הימין. דומה כי בעבודה לא מבינים זאת ושוקעים בזחיחות הדעת. התחושה שלי שאהוד ברק מטעמים שוביניסטיים ואנטי-פמיניסטיים אינו מעוניין בניצחונה של ציפי לבני ובבחירתה לראשות הממשלה. הרי הוא כבר עשה את כל התרגילים שחיבלו במאמציה להרכיב ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית והוא כבר מכין את ההסברים מדוע אינו יכול לסרב להצעת נתניהו לכהן כשר ביטחון בממשלת ביברמן. כך מתחבר האינטרס של נתניהו וברק – למוטט את קדימה ולפצל את קולותיה בין הליכוד לעבודה. אני מסופק אם התרגיל יצליח. אם הוא יעזור – זה יהיה רק לטובת הליכוד. ואילו קולות רבים המחפשים הנהגה עם חזון מדיני, חברתי וסביבתי, עם דגש על שלטון החוק ועליונות הדמוקרטיה יחפשו את מקומם בין המבחר הרב של רשימות בינוניות, קטנות ואף קיקיוניות.

 

ברק מסרב להתחייב שלא יצטרף לממשלת ימין בראשות נתניהו ואף לא מצהיר על כך לגבי ממשלה בהשתתפות ליברמן. אופיר פינס אמר משהו בכיוון אנטי-ליברמן ואנשי ברק מיהרו להסתייג מכך.

 

 

 

 

תקופת צינון לאנשי תקשורת

 

בתולדות הפרלמנטריזם העברי היו לא מעט עיתונאים שנכנסו לחיים הפוליטיים והציבוריים, מהרצל וסוקולוב ועד, להבדיל, טומי לפיד וגדעון רייכר.חלקם אף עשו היסטוריה. אחדים מהם, כמו בן-גוריון, אף התהדרו בתואר עיתונאי אם כי זה לא היה עיסוקם העיקרי (בן גוריון רשם כמקצועו לעתים עיתונאי ולעתים חקלאי). בכנסות שלנו היו מדי פעם גם עיתונאים פעילים – הרצל ברגר במפא"י – שהיה עורך "דבר", גרשום שוקן מ"הארץ" במפלגה הפרוגרסיבית, משה כרמל – עורך "למרחב" באחדות העבודה, משה סנה – עורך "קול העם" – במק"י, אורי אבנרי מ"העולם הזה" ועוד. אבל, בתקופה האחרונה אנו עדים למעבר חד של אנשי תקשורת לרשימות לכנסת מבלי שהיו קודם לכן מזוהים עם אותה רשימה או פעילים פוליטית בגלוי.

האם זה טוב לדמוקרטיה? עקרונית, כן. אין סיבה למנוע מאנשי תקשורת להתמודד בבחירות לכנסת. הניסיון עם שלי יחימוביץ' הוא טוב ואני מעריך כי דניאל בן-סימון, ניצן הורוביץ, גדעון רייכר, נחמן שי, מרב מיכאלי ואחרים – יהיו ח"כים טובים אם ייבחרו.
הבעייה שלי היא החשש מפני פגיעה באמון הציבור בתקשורת כשמעבר חד מן הצד העיתונאי של המתרס לצד הפוליטי-מפלגתי הופך יותר ויותר לתופעה. הרבה אנשי ונשות תקשורת יהפכו לחשודים שמא עמדותיהם, התנהגותם, יחסם לאנשים ולמפלגות אינו לגופו של עניין אלא מתוך רצון להכין לעצמם מקום טוב ברשימה לכנסת.
כיצד לישב את הסתירה מבלי לפגוע בחופש הביטוי הפוליטי? לקבוע תקופת צינון. כשם שאנו דורשים כיום תקופת צינון לא קטנה מאנשי צבא ומערכת הביטחון יש מקום לקבוע שעיתונאים ושדרנים בעיתונות היומית, ברדיו ובטלוויזיה יידרשו לתקופת צינון נאותה, לא ארוכה מדי, אך לא מעבר בין לילה, האפשרי כיום.

דניאל בן סימון הוא דוגמא נאותה – הוא פרש מן הארץ חודשים אחדים לפני הפריימריז בעבודה. וכל עוד אין בעניין חקיקה הייתי מציע למועצת העיתונות לגבש כללי אתיקה בנושא.

 

ובעניין שונה אך גם הוא שייך למראית העין האתית של התקשורת – בחירתו של עמנואל רוזן כמנחה התכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית.

קודם כל, למען הגילוי הנאות: הייתי חבר בוועדת האוזר שמינתה לימור ליבנת לבחינת עתיד הטלוויזיה החינוכית. עמדתי היתה והינה שיש מקום לערוץ חינוכי-תרבותי שיעסוק בתכנים רלוונטיים. אינני בעד עיסוק הערוץ ברכישת פרסומות או בשידורי מגזיני חדשות. אני בהחלט בעד שידור תכנית ביקורת כ"תיק תקשורת" שהיא תכנית המתאימה יותר מכל לערוץ שכזה.
ואכן, התכנית "תיק תקשורת" של הטלוויזיה החינוכית היא כיום התכנית המרכזית היחידה בטלוויזיה וברדיו העוסקת בביקורת התקשורת. היא הותיקה בתכניות ובמשך שנות קיומה הנחו אותה מספר קטן של מנחים, חמישה בלבד: אמנון לוי, דוד גלבוע, מיכה פרידמן, רזי ברקאי, וחיים זיסוביץ'. בימים אלה הצטרף לתכנית המנחה השישי – עמנואל רוזן. אולי יציבות המנחים היא ביסוד הצלחתה של התכנית. כמה מן המנחים עבדו במקביל להנחיה בכלי תקשורת נוסף. רק דוד גלבוע וחיים זיסוביץ' הנחו את התכנית לאחר פרישתם מרשות השידור, כאשר לא עבדו בערוץ או עיתון אחר, אבל זיסוביץ' נקלע לבעייתיות של ניגוד עניינים עם פעילותו כיועץ תקשורת.

עמנואל רוזן הוא המנחה הראשון של התכנית הפעיל במקביל גם בשידור המסחרי והדבר מעורר בעייתיות אתית, משום שתכנית ביקורת התקשורת חייבת להתמודד עם שאלות ובעיות הקשורות ביחסי הון- שלטון- תקשורת.

לטעמי היתה גם בעייתיות עם מנחים העובדים בגלי צה"ל, במיוחד שעצם קיומה של תחנה צבאית שנוי במחלוקת וכאשר הרדיו הצבאי גם פועל בשוק הפרסום. אבל העבודה במקביל בערוצים מסחריים בטלוויזיה וברדיו האזורי מעצימה את הבעיה האתית פי כמה.

בהכירי אישית את כל מי שהגיש עד כה את תיק תקשורת ואת המגיש החדש אני בטוח כי כולם כאחד לא יפעלו ביודעין בחוסר אתיקה בהנחיית ת התכנית ובבחירת הנושאים והמשתתפים. אבל בתוכנית כה חשובה ורגישה הצדק חייב גם להיראות ובמקרה של עמנואל רוזן איני בטוח בשקיפות של מראית העין.

ישנו, למשל, עניין העסקתו של רוזן, בשכר עתק ברדיו99 של גאידמק. אני מאמין לרוזן הטוען כי פעל בתחנה זו ביושר ובהגינות. אך נשאלת השאלה למה ומדוע הסכים הוא, וכמה בכירי תקשורת אחרים, להצטרף לתחנה שברור כי נועדה לשרת את יומרותיו הפוליטיות והתדמיתיות של ארקדי גאידמק. די אם נבחן את גובה השכר ששולם לרוזן ולעמיתיו שהיה גבוה בהרבה מכל שכר בתחנות הרדיו המסחרי ובשידור הציבורי והיה נגוע באי-סבירות ברורה ובולטת. נכון, אם מציעים לאדם לפתע שכר כה גבוה מדוע שיסרב? אלא שאיש תקשורת חייב לבדוק את המניע האמיתי ולשאול מדוע הכלה יפה מדי.

בכל מקרה, מי שעשה כך אינו יכול להופיע כמוכיח בשער, כמטיף הלכות מוסר וככלב השמירה של האתיקה. עם כל הכבוד, יש די אנשי מקצוע מעולים שאינם נגועים במראית עין של ניגוד אינטרסים וקושיות אתיות שיכולים לשמש מנחים מצוינים של "תיק תקשורת".

יום הדין בעבודה

מחר הוא יום הדין של מפלגת העבודה. מצבה בסקרים כבר על הפנים אך הרכב מושך יותר של רשימה, בלי פואד, למשל, יכול לשפר במקצת את סיכוייה. הרכב סביר יועיל במקרה שרשימות אחרות – של קדימה או של מר"צ והתארגנות השמאל תיראנה פחות אטרקטיביות או אם הליכוד ירכיב רשימה פייגלינית וידחק כלפי מטה כמה מן הכוכבים המצטרפים.

 

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד עולמו בשעה אחת. בינתיים, החלק השני נכון יותר בתקופה זו לרבים מבין מנהיגינו. אהוד אולמרט יכול היה לקנות עולמו אילו התפטר לאחר מלחמת לבנון. הוא היה בכך מונע את החקירות נגדו וייתכן שכמה שנים לאחר מכן יכול היה לחזור לחיים הציבוריים. גם עתה, אילו היה יוצא לחופשה, מיד עם הודעת היועץ המשפטי לממשלה, היה זוכה לאהדה רבה. אבל הוא לא נקט בצעד ההגיוני היחיד. הסיבה היחידה היא רצונו לפגוע בסיכוייה של ציפי ליבני. גם אהוד ברק יכול היה לשנות את העוינות כלפיו בסקרים האחרונים אילו הצטרף לקריאתה של ציפי ליבני נגד ראש הממשלה. אך הוא שתק כדג כי היה עסוק בסוגיה החיונית של הבטחת שריונו של פואד בן אליעזר. כך הפסיד ברק הזדמנות לקנות עולמו בשעה אחת.

 

נראה כי ברק כאולמרט מסייעים בכוונה או בתת-מודע לנתניהו משום שאינם רוצים בבחירתה של ליבני לראשות הממשלה. ברק היה קונה עולמו אילו היה מצהיר כי לא יצטרף בשום מקרה לממשלה בראשות נתניהו וכי יעדיף אז לשרת כיו"ר האופוזיציה ולא יפרוש מן הכנסת במשך כל הקדנציה. במהלך כזה יכול ברק במכה אחת לשנות את מגמת הסקרים. דווקא משום שברור לכל כי לברק אין סיכוי להיות ראש ממשלה לאחר הבחירות הרי עליו להתייצב באופן ברור נגד נתניהו ולא נגד ליבני. עליו להדגיש את העקרונות, הערכים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והחוקתיים עליהם תיאבק מפלגת העבודה. בכך רק יתרום לחיזוקה. אחרת הוא יאבד את בכורת המחנה לחיים אורון ולתנועת השמאל ומר"צ.

 

להגנתו יאמר כי כמעט אף אחד מראשי מפלגת העבודה לא הצטרף לקריאת סיעת קדימה. בלטה לטובה שלי יחימוביץ'. ראשי מפלגת העבודה גם נמנעים מלומר דברים ברורים בשאלת השתתפות אפשרית בממשלה בראשות ביבי נתניהו. פה ושם נאמרו דברים חד-משמעיים נגד מפי איתן כבל ואופיר פינס. האחרים שותקים או משדרים מסרים בלתי ברורים. פורסם כאילו בראיון ל"רדיו ללא הפסקה" עמיר פרץ לא שלל אפשרות שכזאת. מקורביו הכחישו זאת, אך לא שמענו דברים חד-משמעיים מפיו. "מעריב" מבשר לנו בינתיים על לחץ על ברק להתאחד עם קדימה, לאחר הפריימריז כדי לאחד כוחות מול הליכוד והימין. אינני מאמין בערכו של איחוד מלאכותי רגע לפני חצות. התגובה המיידית של הבוחרים תהיה זליגה נוספת של מצביעים מקדימה לליכוד והאיחוד הזה לא יביא קולות חדשים מן הליכוד. מי שלא ירצה להצביע לליכוד, בגלל אופי קיצוני מידי של הרשימה, יעבור ממילא לקדימה, גם בלי העבודה.

 

מכל מקום, הפריימריז של מפלגת העבודה ביום שלישי יקבעו לא רק את מיקומם האישי של המועמדים אלא יכריעו במידה רבה את עתידה וגורלה של המפלגה – לחיים פוליטיים או לחידלון, לאמירת קדיש או להמראה מחודשת. האם תהיה זו מפלגה שולית שתתקיים בקושי עוד קדנציה כשותפה זעירה לשלטון, לכל שלטון, או שתשכיל לערוך חשבון נפש ובדק בית יסודי לקראת עתיד טוב יותר.

 

המומלצים שלי

 

בפריימריז ניתן להצביע לכל היותר לשמונה מועמדים ברשימה הארצית. יש בין המועמדים יותר משבעה שיכולתי לתמוך בהם. חלקם גם ידידים אישיים. אך הרשימה שלי כוללת אלה שאני מעריך את תפישתם הרעיונית, בצד הרקורד האישי ותחושתי לגבי מעשיהם בעתיד.

 

 

שמונתת המומלצים שלי, נכון לעכשיו, לפי סדר האלף-בית:

 

קולט אביטל, יריב אופנהיימר, דניאל בן-סימון, אבישי ברוורמן, נדיה חילו, שלי יחימוביץ', אופיר פינס- פז, עמיר פרץ.

 

 בשום פנים ואופן לא: פואד בן-אליעזר. שמעון שיטרית.

 

המועמד שלי ברשימת השכונות הארצית: אהוד זילברמן. ברשימת העולים הארצית: ליאון ליטינצקי.

 

במחוזות הנמצאים בקצה הריאלי של הרשימה:

 

קיבוצים: אורית נוקד. ערבים: ראלב מג'דלה. דרוזים: שאכיב שנאן.

 

מלחמת הבחירות רק בראשיתה

השבוע עומד בסימן ההיערכות להרכבת הרשימות במפלגות השונות. רק כשיסתיים התהליך  הפנימי תיפתח מלחמת הבחירות האמיתית בין המחנות, הגושים והמפלגות בכל עוזה. לכן, לסקרים המתפרסמים עד תחילת ינואר אין משמעות ממשית אלא כמסמני מגמות וכמבטאים הלכי רוח נקודתיים. אמנם, החלו כבר ההתקפות ההדדיות, אך הן רק מקדמה על החשבון שיוגשד למחרת הפריימריז.

 

התאריכים החשובים הם – הבחירות בוועידת מרצ – 30 בנובמבר, בעבודה – 2 בדצמבר, כנס השמאל – 5 בדצמבר, פריימריז בליכוד – 8 בדצמבר ובקדימה – 17 בדצמבר.  בשאר המפלגות יהיו שיטות הרכבה שונות, וריאציות על ועדה מסדרת. המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים לוועדת הבחירות המרכזית הוא ה- 24 בדצמבר. לפיכך, יש למועמדים שלא יהיו מרוצים ממיקומם במפלגתם הנוכחית די זמן לחפש אלטרנטיבה ברשימות שאינן מקיימות פריימריז – מאוכזבי הפריימריז בליכוד יכולים לנסות ולהגיע לליברמן, כפי שעשה מראש עוזי לנדאו בתבונה רבה מבחינתו האישית. מאוכזבי העבודה יכולים עוד להתחבר למרצ המחודשת, וכו'.

 

מבחינה מערכתית- לאומית הבחירות מתנהלות בשני מעגלים – חלוקת המנדטים בין הגושים, ובתוך כל גוש – בין הרשימות השונות. ראשות הממשלה הבאה תלויה ביחסי הכוחות בין הגושים. בכנסת היוצאת גוש מרכז- שמאל הכולל את קדימה, עבודה, מר"צ , חד"ש והרשימות הערביות הוא בן 63, הימין והדתיים – 50 ובתווך הגמלאים – 7. ציפי לבני יכלה לחסום את נתניהו אך לא יכלה להרכיב ממשלה בראשותה, כיוון שלא רצתה להישען על הסיעות הערביות וש"ס השותפה הנוכחית העדיפה בחירות. היא גם טעתה בדרך ניהול המו"מ, במקביל לטעות הפטלית של ברק. שניהם לא הבינו שמבחינתם צריך לדחות את הבחירות עד כמה שניתן. אם יהיה ללבני גוש חוסם לאחר הבחירות יש להניח כי ש"ס תצטרף לקואליציה שלה. אך אם הגוש החוסם ירד ב- 4 מנדטים או יותר יוכל נתניהו להרכיב ממשלה, שכן הרוב בקדימה יסכים להצטרף אליה בנימוק של, כאילו, בלימת קיצוניות ימנית.

 

מה תעשה מפלגת העבודה במקרה כזה? אני מניח כי בבחירות הקרובות העבודה עדיין לא תימחק והיא תקבל בין 8 ל- 12 מנדטים, תלוי בהרכב הרשימה ובטעויות שיעשה ברק או יצליח להימנע מהן עד לבחירות. מי שעדיין רוצה בהמשך קיומה של העבודה חייב להצביע בפריימריז רק בעד מועמדים שיתחייבו שלא להצטרף לממשלת ימין, ואם העבודה תצטרף אליה – הם יפרשו. אני ממליץ לכל מי שמתכוון להצביע בפריימריז בעבודה לדרוש התחייבות כזאת מכל מועמד ומועמדת שפונים ומבקשים תמיכה.

 

 

בתחילת שבוע זה מלמדים הלכי הרוח בקרב הסוקרים והפרשנים כי הבחירות יחזירו את ביבי נתניהו לראשות הממשלה. אבל נותרו כ – 70 יום עד הבחירות וזו תקופה ארוכה ביותר ודברים יכולים עוד להשתנות, תשאלו את שמעון פרס. לא ברור עדיין לאן ילכו הקולות שניתנו בבחירות הקודמות לגמלאים. כזכור המצביעים לרשימה זו התחלקו בין מבוגרים לבין צעירים שהשתמשו בגמלאים כפתק המחאה שלהם. ניתוח הסקרים האחרונים מראה כי 2 מ- 7 המנדטים הללו הולכים לליכוד. אבל, אולי לאחר שתעמולת הבחירות תזכיר להם את אחריותו של נתניהו  לפגיעה בפנסיות, בקרנות ובקופות תשתנה התמונה.

 

 נקודה חשובה היא בדיקת הצבעתם של מצביעים חדשים, של כאלה שנמנעו מהצבעה בבחירות בעבר ושל הצבעה לרשימות שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה. האם הירוקים יצליחו הפעם? בבחירות הקודמות הם התקרבו לסף אך לאר הצליחו לעברו. הפעם מתמודדות שתי מפלגות ירוקות, אלא אם התנועה הירוקה תחבור למרצ המשודרגת. אילו ניתנו הקולות של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה למפלגות שעברו אותו הן היו משנות את הרכב הכנסת בקרוב ל – 7 מנדטים. כשני שליש מן הקולות הללו השתייכו לכיוון מרכז- שמאלה. נראה, אפוא, כי מן הפיצול הרב יצא נתניהו נשכר יותר מאשר לבני- ברק-אורון. עמי איילון-מלכיור- אפרים סנה צריכים לזכור זאת. גם הירוקים למיניהם צריכים לחשוב היטב. ובעיקר צריכים הנמנעים מהצבעה להבין כי אי הצבעה יכולה להביא לתוצאה הפוכה מזו העדיפה בעיניהם. ב- 1992  זכה רבין רק בזכות הפיצול בימין. הפעם הפיצול יפעל, כנראה, לטובת נתניהו. אלא אם תוצאות הפריימריז ירכיבו רשימת ליכוד כה קיצונית ובלתי אטרקטיבית, ובאיזה מידה הציבור החילוני ירצה בממשלה שאינה תלוייה באתונות של ש"ס.

 

 

הקבינט של אובמה

 

בינתיים אנו עוקבים בקנאה אחרי תהליך הרכבת הממשל של הנשיא הנבחר של ארצות הברית, ברק אובמה. בניגוד לרושם השטחי אין הנשיא יכול למנות כל מי שהוא רוצה לתפקידים הבכירים. לכל המשרות הבכירות – למעט סגל הבית הלבן – הוא חייב באישור הסנאט. בדרך כלל נהוג כי בשלב הראשון של הרכבת הממשל מקבל הנשיא אישור לכל המינויים, גם אם למפלגתו אין רוב בסנאט. אבל כבר היו מקרים שמינוי נדחה או מיידית או שהמתמנה נאלץ לפרוש תוך זמן קצר בגלל גילויים על עברו והתנהגותו. כדי להימנע מתקלות נערכות באופן דיסקרטי בדיקות קפדניות, כדי להימנע מגילויים מביכים בתקשורת או בשלב השימוע. חשוב לשים לב כי אחד המינויים הראשונים שפורסם הוא זה של תומס דשל, מנהיג הדמוקרטים בסנאט בעבר, לתפקיד שר הבריאות, עם סמכויות מחוזקות. אצלנו שר הבריאות הוא אחד מאחרוני התפקידים שנשאר לחלוקה.

 

אובמה מלכד צוות של אנשים מוכשרים ומוערכים ולא של עדת חנפנים אומרי הן. הוא כולל בו גם יריבים חריפים מתקופת הבחירות והפריימריז כהילרי קלינטון. הוא אינו מהסס להביא אנשים שהצליחו בתפקידיהם בתקופת נשיאותו של ביל קלינטון וקרוב לוודאי שימנה גם רפובליקאים לתפקידים בממשלו. כל הנראה ישאיר את שר ההגנה הנוכחי, גייטס, בתפקידו.

 

לאלה המקנאים במשטר האמריקני לא הייתי ממליץ למהר ולאמץ אותו על כל מרכיביו, כי יש בו גם הרבה עיוותים, מכשולים ומלכודות. אך דבר אחד ראוי לאמץ – בחירה קפדנית של שרים. אין להסתפק רק ברצונות של ראש הממשלה או בהצבעה במרכז. במערכת של בדיקה ושימועים כבארה"ב עמיר פרץ לא היה נבחר לשר הביטחון ואברהם הירשנזון לשר האוצר. ספק אם דניאל פרידמן היה נבחר לשר משפטים, לא בגלל היעדר כישורים אלא בשל עוינותו האובססיבית לבית המשפט העליון. אהוד אולמרט לא היה מגיע כלל למועמדות לראשות הממשלה אם היו נבדקות רק חלק מן ההאשמות שהועלו נגדו קודם בחירתו על-ידי העיתונאים אריה אבנרי ויואב יצחק. חיים רמון לא היה יושב בממשלה ומשה קצב לא היה נבחר לנשיא המדינה. הנה תורמת חשובה ויועצת מקורבת לאובמה, פני פריצקר משיקגו, הסירה מועמדותה מחשש מפני הבדיקות בעסקי משפחתה.

,

רשימת מפלגת העבודה

המפלגות מתחילות להיערך לבחירת הרשימות לכנסת. אצל החרדים – אין בעיה. הרבנים יקבעו. אצל ישראל ביתנו – אין בעיה. הדמוקרט ליברמן הוא ועדה מסדרת של איש אחד. בעבודה חוששים מפריימריז בעיקר נוכח הסקרים החוזים ירידה בכוחה של העבודה לקדימה מימין ולמר"צ משמאל. ספק אם המנדטים של הגמלאים יחזרו לעבודה. ברובם ינחתו בקדימה ויתפזרו בין כמה רשימות אווירה. כמה מחכמי העבודה מציעים לא לקיים פריימריז ולצלם את הרשימה הקיימת. אם כך יוחלט תיראה רשימת העבודה לכנסת ה- 18 בצורה הזאת (אני מניח שהעבודה תקבל 12-14 מנדטים):

1. אהוד ברק 2. עמיר פרץ 3. בוז'י הרצוג 4. אופיר פינס 5. אבישי ברוורמן 6. יולי תמיר 7. עמי איילון. 8. איתן כבל 9. פואד בן-אליעזר 10. שלי יחימוביץ 11. הרב מיכאל מלכיאור 12. מתן וילנאי 13.. קולט אביטל 14. נאדיה חילו 15. שלום שמחון 16. אורית נוקד 17. יורם מרציאנו 18. ראלב מג'דלה

 

זו רשימת מפלגת העבודה לכנסת ה- 17 בתוספת ברק שנבחר לראשות הרשימה, מינוס החברים שפרשו – אפרים סנה ודני יתום- שהוצבו אז במקומות ה- 13 וה-14.

 

ניתן להניח שבפריימריז בעבודה כיום ייפגעו, אולי, ויידחקו אחורה, יולי תמיר ומתן וילנאי, עמיר פרץ ופואד ירדו קצת, האחרים יתברגו פחות או יותר באותם מקומות. לא שמענו על כוחות חדשים המחכים בפתח, אולי, דניאל בן-סימון.

 

פעם אחת בהיסטוריה נקטה העבודה בשיטה דומה – בעת הרכבת הרשימה בבחירות 1961, לאחר הדחת לבון. הרשימה בבחירות של 1959 הועתקה ללא שינוי, פרט להוצאתו של פנחס לבון. בכך מנעה מפא"י פילוג. היא אמנם ירדה בכוחה מ- 47 ל- 42 אך שמרה בידה את הנהגת המפלגה. מאוחר יותר פרש יונה כסה והקים סיעת יחיד "מן היסוד" ולקראת סוף הקדנציה בא הפילוג של רפ"י. אך עדיין אשכול נותר ראש הממשלה, הבחירות התקיימו במועדן ואשכול גבר בהן על בן-גוריון, דיין ופרס. אבל הפעם ההיסטוריה לא תחזור על עצמה.

 

לכאורה, צודקים אלה שמציעים לוותר על הפריימריז. לא חבל על כל בזבוז הכספים כדי להוציא, אולי, את יולי תמיר ו/או מתן וילנאי מן הכנסת ולהכניס את בן סימון? אבל התדמית היא שתיפגע. תחושה ציבורית שהחתולים השמנים של העבודה הרוצים לשמור בידם את כל השמנת רק תפגע עוד יותר בעבודה ותצמצם את כוחה עוד יותר.