Category Archives: במטבחים הפוליטיים

מי מיעץ לאהוד ברק?

 

מי מייעץ לאהוד ברק

 

אינני מכיר את ברק סרי, שנתמנה לתפקיד יועץ התקשורת של שר הביטחון, אהוד ברק. רק קראתי את קורות חייו. הוא בעל דרגת סרן במיל' בחיל המודיעין. יפה. הוא יכול להצטרף גם לשרות החוץ של ליברמן. בתפקידו הקודם היה יועץ התקשורת של שר התחבורה, ישראל כ"ץ מהליכוד ולפני זה היה יועץ התקשורת של השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, מקדימה. קודם לכן היה עורך החינמון "ישראלי".

 

אתרכז בשני תפקידיו האחרונים. יועץ תקשורת נחשב למשרת אמון, בניגוד לדובר שהוא חלק בלתי נפרד משרות המדינה.  לפיכך, דובר מקצועי טוב יכול לשרת תחת כל שר וכל ממשלה, כל עוד הוא שומר את דעותיו הפוליטיות לעצמו וכל עוד הוא מסוגל לייצג את מדיניות השר והממשלה.

 

יועץ תקשורת, לעומת זאת, נדרש להזדהות פוליטית עם הבוס שלו. בעולם הרחב יועצים כאלה אינם מחליפים זהות מפלגתית מדי שני וחמישי. רק אתמול ייעץ ברק סרי לישראל כ"ץ שאמר "ממשלת ישראל הנוכחית לא תסכים בשום פנים ואופן שהבנייה בהתנחלויות תוקפא". הוא הסביר לתקשורת את דברי שר התחבורה, ישראל כ"ץ, שאמר כי "אסור שסדר היום של הממשלה ייראה כמסע ציד נגד המתיישבים ביהודה ושומרון וכי יש דברים שלא נוכל להסכים להם כמו ייבוש ההתיישבות ביהודה ושומרון".

 

מחר יצטרך להסביר את אהוד ברק הנכון להיענות לדרישה האמריקאית בעניין ההקפאה או שמא ברק סרי יבטא את אהוד ברק האמיתי היושב באותו צד של הספינה עם ישראל כ"ץ?

 

בכל מקרה מן הראוי שננהג כמתוקנות שבמדינות שבהן יועצי תקשורת אינם קופצים ממיטה פוליטית אחת לשנייה כל שני ומישי ומנהיגים בוחרים יועצים בעלי ערכים דומים לשלהם, אם יש להם ערכים.

 

 

 

מודעות פרסומת

בוקר טוב מפלגתו של ברק

אז יש חוקה חדשה למפלגת העבודה, שישו בני מעי. ממש נפלא. ברק ופואד והרצוג, שמחון ועיני ווילנאי ובן סימון יתחבקו ויחגגו ובבחירות הבאות רבים מהם יאבדו את כסאותיהם. יש אלמנטים חיוביים בחוקה. טובה יציבות בראשות המפלגה ולא פריימריז כל כמה חודשים. אך את סעיף ההתמודדות המוקדמת תבע אהוד ברק כאשר ביקש להדיח את פרס אחרי הכישלון בבחירות 1996 (פרס אז קיבל 49.5% ו-34 מנדטים והעבודה היתה הסיעה הגדולה בכנסת). מה שדרש ברק מפרס אינו מחייב אותו כאשר העבודה היא הסיעה הרביעית בכנסת ולה 13 מנדטים בלבד. בעולם הנאור לאחר תוצאה כזאת ראש המפלגה ממהר לפרוש. אז עכשיו קוצרה תקופת כהונתו של ברק בחצי שנה, אם לא יוקדמו הבחירות. פשרה אדירה. סולם שהושיט עופר עיני להרצוג וברוורמן.

 

שמעתי הבוקר ריאיון עם ברק ב"הכל דיבורים". הדמוקרט הגדול מסביר הלכות התנהלות נכונה ל"מורדים" ותוך כדי כך מגלה חוסר ידיעה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. לידיעתו – בן גוריון ואנשי רפ"י פרשו ממפא"י ולא עזבו את הכנסת. אחר כך פרש בן גוריון מרפ"י כשזו הצטרפה למפלגת העבודה ונותר ח"כ בודד בכנסת. אז לא היו חסמים משונים לפילוג ואיש לא חשב שבשיטת הבחירות היחסיות חייב חבר כנסת שתרם לא מעט להצלחת מפלגתו להחזיר את המנדט שלו למנגנון מפלגתו. והיום – ברק וחבריו הצביעו בעד חוק מופז המאפשר לרבע מסיעת קדימה לפרוש אך מונע משיעור דומה לפרוש ממפלגת העבודה. זה מוסרי וצודק? רק בערכים המעוותים של חבורת ברק.

 

קיימת שאלה עקרונית חשובה מה מקומו של הח"כ היחיד בתוך סיעתו בשיטת הבחירות היחסיות. אם הוא חייב אוטומטית להצביע כעמדת ראשי מפלגתו אפשר להפוך את הכנסת לפורום של ראשי סיעות וכל אחד ילחץ על כפתור כמספר חברי סיעתו. נחסוך הרבה כסף. ומה קורה אם מפלגה נוטשת את מצעה ועקרונותיה כמפלגת העבודה בהצטרפותה לממשלת נתניהו, תוך ויתור על עקרונותיה ועל עמדותיה הבסיסיות, כמו בעניין הקרקעות?

 

במצב הקיים אין דרך למנוע פילוג במפלגת העבודה ויש לאפשר לארבעה לפרוש באותן זכויות שיהיו לשבעה חברים ב"קדימה" אם יימצאו כאלה.

 

חוק מופז: המשך הספירה לאחור של ממשלת נתניהו

 

 לפני שבועיים כתבתי בבלוג שלי באתר עבודה שחורה כי "מתחילה הספירה לאחור של ממשלת נתניהו. אני יודע למי ניתנה הנבואה מיום שחרב בית המקדש – לשוטים, לקטנים ולעיתונאים. בכל זאת אעז להסתכן ולומר כי במלאת מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו החלה הספירה לאחור לקראת מאה הימים האחרונים. אינני אומר בכך שמתקרבות הבחירות הבאות או שנתניהו לא יהיה גם ראש הממשלה הבאה, אבל בדרך הנוכחית, בהרכב ובמבנה העכשווי הממשלה הזאת הולכת לשום מקום, במקרה הטוב".

 

הוספתי וציינתי כי הבעיה "איננה שייכת למהות ההחלטות. אפשר להיות בעד מע"מ על ירקות ופרות או נגד, בעד מדינה שנייה או נגד, אך השאלה היא איך מחליטים ואיך מודיעים על כך. מותר לראש ממשלה לשנות דעתו מטעמים פוליטיים או מטעמי בינלאומיים השאלה איך עושים זאת ובאיזה עיתוי. אותם דרכי התנהלות פגעו בנתניהו בקדנציה הראשונה, באהוד ברק ובאהוד אולמרט. חשבנו שנתניהו הפיק לקחים כלשהם אך טעינו. בינתיים יש לנו לשכה לא מתפקדת ולא מתואמת. מינויים כושלים כמעט לכל התפקידים מן השרים, דרך חברי מועצות ועד לפקידות הבכירה. ככה לא בונים ממשלה."

 

לא תיארתי לעצמי כי התיזה שלי תקבל חיזוק תוך זמן כה קצר. במקרה של הפרטת מינהל מקרקעי ישראל עצם ההחלטה היא גרועה וכושלת מכל בחינה שהיא וההתנהלות סביבה רק הוסיפה חטא על פשע. נכון, כל המפלגות השותפות לקואליציה חתמו על תמיכה בהפרטה בהסכם הקואליציוני. אך מעטים ידעו או הבינו על מה הם חותמים.

 

רוב צירי ועידת העבודה שהצביעו כמוכי אמוק בעד הצטרפות לממשלה לא ידעו על אילו הסכמים חתמו עבורם מנהלי המשא ומתן, במיוחד בנושא שהוא מאבני היסוד הערכיים של המפלגה. כמובן, מותר לשנות גישה עקרונית. אך זאת רק לאחר דיון ממצה ולא במחטף, בעת שהכל מתעניינים אילו תיקים חסרי משמעות יחולקו לתומכים בהצטרפות לממשלה.

 

לאחר התבוסה בשבוע שעבר אכל נתניהו פחית תרד, הפגין שרירים ורוב השרים והח"כים הגיבורים שבו אל חיקה החמים של המשמעת הקואליציונית. רק רובי ריבלין ושלי יחימוביץ' הצטרפו אל המורדים והצביעו נגד חוק מופז. חוק מופז הוא אחד החוקים הפוליטיים המושחתים ביותר שנחקקו בכנסת מזה זמן רב. אמנם, אין כל קדושה בקביעה כי יש צורך בלפחות שליש מחברי סיעה כדי להתפלג. אך אם משנים את העיקרון הדבר חייב להיעשות על בסיס שוויוני – למשל, הפחתה משליש לרבע. אך אז מסתכן נתניהו גם בפילוג אפשרי בליכוד ולברק מובטח פילוג במפלגת העבודה. לכן קובעים נוסחה שרירותית כדי להרגיז את ציפי לבני. אם אמנם יתקבל התיקון בכנסת לא מן הנמנע שהנושא יגיע לבג"צ על יסוד הפגיעה בעקרון השוויון בכנסת.

 

מופז עצמו מודיע בגבורה רבה שאינו רוצה בחוק הזה. הניסיון ההיסטורי מחייב לקחת את הבטחותיו בזהירות רבה. ברור כי ברגע זה אין לנתניהו מה להציע למופז ולעוד ששה פורשים פוטנציאליים. הרי בפחות מתיק הביטחון או החוץ מופז לא יסתפק. וששת האחרים ירצו גם הם תפקידים ממשיים. הרווח היחיד של נתניהו הוא באיום שלו מול כוונות פרישה של העבודה או ישראל ביתנו או הבית היהודי. אך אלה ממילא לא מתכננים פרישה בקרוב כך שהמאמץ היה מיותר.

 

חוק סלומיאנסקי, שבינתיים לא עלה בגלל כעסו של נתניהו על הבית היהודי, הוא חוק שולי ולא חשוב. אני מוכן לתמוך בעיקרון החוק הנורבגי המלא אילו היתה לנו ממשלה בגודל סביר – 18-20 שרים, במספר שאי אפשר לשנותו בנקל.

 

 

אבל, במצב הנוכחי כאשר יש לנו אינפלציה דוהרת בשרים וסגני שרים הכנסת החוק הנורבגי, גם אם בשלב ראשון במתכונת מצומצמת, היא מרשם בדוק לשחיתות מתרחבת ולבזבוז אדיר. לכן, לא יקרה שום אסון לאומי אם ניסן סלומיאנסקי לא יהיה ח"כ. מה אפשר לעשות שציבור הבוחרים לא נתן כוח רב לבית היהודי. גם במפלגות אחרות נפלו ח"כים לא פחות מוצלחים ממנו.

 

בכל מקרה גם אם יעבור חוקי מופז והפרטת הקרקעות הנזק לתדמית הממשלה כבר נגזם. אהוד ברק גם גרם לפיחות נוסף במה שנותר מכבודה האבוד של מפלגת העבודה. אין לי ספק ששר הביטחון, אהוד ברק, עובד קשה ומגיעה לו חופשה מדי פעם. אך ספק אם השבוע לפני האחרון של מושב הכנסת היה המועד המתאים לנופש תענוגות באירלנד ובלונדון. חופשת הכנסת ארוכה דיה וניתן למצוא בה די זמן לחופשה. עכשיו, לאחר שהסוסים יצאו מן האורווה, נזכר ראש הממשלה שיש לסגור את השערים ולהחזיר את כולם מן האחו למשכן הכנסת.

 

נותר עתה לכנסת המבחן החשוב של חוק ההפרטה. זהו מבחנם של השרים והח"כים המתנגדים למהלך – האם הם אנשים המעדיפים עקרונות על כיסאות או שרק ניצלו את ההזדמנות שהגננת היתה בחופשה והתפרעו במקצת. עליהם גם לזכור כי אם יפעלו ביחד אין לראש הממשלה כוח ממשי נגדם – בלי השרים והסגנים ממפלגת העבודה, הבית היהודי וכמה מן הליכוד – אין לו ממשלה. גם אם יגרום לפילוג בקדימה.

 

 

 

התרגיל ה"מסריח" לבחירת שופטים "משלנו" לעליון

 

בטורו השבועי בידיעות אחרונות ביום שישי כותב נחום ברנע, בקטע הנקרא שופטים משלנו בין היתר את הדברים הבאים:

 

"חבר הכנסת דוד רותם רמז לי שיש עוד מועמד מעניין ברשימת המומלצים שלו לעליון. מה שרמז רותם אמר לי חבר כנסת מסיעה יריבה במפורש. מעשה בחבר כנסת מהאופוזיציה שמבקש למנות קרוב משפחה שלו לעליון. בפועל או במשתמע, התבשלה עסקה: חבר הכנסת יבחר באורי אריאל מהאיחוד הלאומי לוועדה לבחירת שופטים והמועמדות של קרוב משפחתו תקודם. ההצבעה היתה חשאית. אריאל נבחר על חודו של קול ובכך הושג רוב דתי-ימני בוועדה. עכשיו נותר לראות אם העיסקה תושלם." ומוסיף ברנע: "כתבתי בטור קודם שרותם רוצה להפוך את בית המשפט העליון למועדון של בני עקיבא. טעיתי: הוא רוצה להפוך אותו למוסד הרבה יותר עתיק".

 

המועמדים של דוד רותם לבית המשפט העליון הם עו"ד פרופ' דב פרימר, השופט נועם סולברג והשופט ישעיהו שנלר. מי מהם הוא נשוא העסקה עליה מדבר נחום ברנע? ימים יגידו.

 

הכל אישי 2 : פרס ספיר, ניצחון ריבלין, מינויים פוליטיים

הוויכוח על פרס ספיר ממשיך להתגלגל ולהסתבך בשל התנהגותה ההיסטרית והחפוזה של הנהלת מפעל הפיס. ההחלטה לבטל את חלוקת הפרס היא שערורייתית. נכון, יש אולי בעיה של שקיפות בחבר השופטים, אך היא אינה באשמת הזוכים. איש מהם לא עשה שום מעשה פסול כדי לזכות לפרס. לכן, ראוי היה לתת לזוכים את כספי הפרס ולקבוע כללים יותר הדוקים לבחירת חבר השופטים בעתיד ולהדק את הפיקוח עליהם כדי למנוע צל צילו של חשד לניגוד עניינים.

 

ניצחון ריבלין: אני מברך על הצלחתו של יו"ר הכנסת במאבקו מול היועצת המשפטית של הכנסת למען נהג לח"כ נכה. התנגדותה, מסתבר, לא הצליחה למנוע צעד כל כך פשוט ואנושי. אם יש בעיה בכפל הקצבות הרי מן הראוי לבחון את העניין במקומות אחרים ולא על גבו של ח"כ נכה. ובנושאים שכאלה בכל מקרה יש לנהוג כבית הלל ולא כבית שמאי.

 

שר-שלום ג'רבי: משרת מנכ"ל במשרד ממשלתי היא משרת אימון. אבל המועמד לתפקיד מנכ"ל חייב לעמוד בקריטריונים של השכלה וניסיון, ואם הוא מינוי פוליטי, יש להוכיח כי יש לו כישורים מיוחדים מעל לנדרש כדי למלא את התפקיד. נהוג גם כי במשרדים מקצועיים מובהקים המנכ"ל הוא איש מקצוע בולט בתחום הרלוונטי. לא תמיד מקפידים על הכלל הזה. אך הנה ביום ראשון הממשלה מינתה לתפקיד מנכ,ל משרד המדע, אחד מעסקני המפד"ל, שר שלום ג'רבי, שכיהן כמזכ"ל המפלגה וכראש מטה הבחירות של ה"בית היהודי". ככל הידוע לנו מר ג'רבי אינו מדען ואין לו כל ניסיון בניהול ענייני מדע. עסקנותו – אומנותו. נציבות שרות המדינה קבעה כי לאיש אין את התכונות הנדרשות לתפקיד. אך הממשלה בעזות מצח התעלמה מן הקביעה.

הכל אישי? ריבלין, ביבי, אלשטיין, סרקוזי ורמון גם

הימים הללו מביאים לנו הרבה סיפורים המערבבים פוליטיקה, אישים ותחמונים. כמה הערות בשולי הדברים:

סרקוזי: נשיא צרפת מעיר על אישים ומתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, לא רק ישראל. רק אנחנו מתרגשים מדבריו. אילו נחן סרקוזי בטקט היה מעיר את הערותיו רק בשיחה בארבע עיניים עם ביבי. ההתנהגות המוזרה היא של ביבי ואנשיו. מותר לראש ממשלה להנחות שגריר לא לדווח בכתב על פרטי השיחה. אך לביבי היה ברור כי בשיחה בה נוכחים חמישה ישראלים – הוא עצמו, השרים שטייניץ וארדן, ח"כ דניאל בן-סימון והיועץ עוזי ארד – הדברים ידלפו במוקדם או במאוחר, לכן ראש הממשלה היה צריך להביא את הדברים לידיעת ליברמן.

ריבלין ומאבקיו: צודק יו"ר הכנסת במאבקו נגד ראש הממשלה בנושאי החקיקה נגד האופוזיציה, ובמיוחד לגבי חוק מופז. במדינה מתוקנת אין משנים את כללי היסוד החוקתיים באמצע המהלך. אפשר לתקן את חוקי הפילוג – לאוסרם כליל, להתירם חופשי- חופשי ולקבוע נוסחאות אחרות. הכל – החל מן הכנסת הבאה. אסור להתאימם לצרכים אישיים: לסיעת קדימה 28 ח"כים אז נתיר ל – 7 ח"כים להתפלג, במקום לשליש. ספק אם תיקון כזה יעמוד במבחן השוויון בפני בג"צ. אבל ביבי אינו רוצה להחיל את השינוי – הפחתת הסף משליש לרבע חברי סיעה – כי אז הדבר יקל על התפלגות בעבודה ובליכוד עצמו. ריבלין גם צודק במאבקו נגד היועצת המשפטית של הכנסת, שכידוע, שתקה בימי כהונת דליה איציק. לכל כלל יש יוצא מן הכלל ויש מקום להתחשבות מיוחדת בבעיית נכות של אחד הח"כים. בעבר נהגו לפתור בעיות כאלה בדיון שקט, כדי לא לפגוע בפרטיותו של אדם ולא להביכו בפומבי.

רמון והשמינייה – משמונה נותר אחד:  למפא"י ולמפלגת העבודה היתה בעיה כרונית של העברת השרביט מדור לדור. הדור הראשון של האבות המייסדים יצר בגיל צעיר יש מאין וחשב כי יישאר צעיר לנצח ועל כן לא הכשיר דור המשך ולא יצר תהליך של העברה מסודרת. הדור השני של המנהיגות הוותיקה חשד, לא בלי צדק, כי בן גוריון מתכוון לפסוח עליהם ולעבור לדור הצעיר יותר. אשכול, גולדה, ספיר, ארן ובני דורם נערכו לחסום את הקפיצה לדור של דיין ופרס, ובדרך המאבק גם פגעו בבן גוריון והביאו לפרישתו. כדי למנוע את עליית דיין ופרס הם יצרו את הברית עם אחדות העבודה ועם מפקדי דור הפלמ"ח וההגנה – גלילי, אלון, כרמל ואחריהם יצחק רבין. מחשש פן אלון יפסיד לדיין המליכו את גולדה. ההמשך ידוע.

לאחר פרישת גולדה ודיין עברו שני עשורים בסימן מאבק מתמיד בין פרס לרבין. הדור הבא אחריהם התייבש בפוליטיקה. חלקם פרשו, חלקם הלכו לעולמם. בראשית שנות ה- 80 ניסה חוג "בית ברל" להעלות הנהגה חדשה מול פרס-רבין אך ללא הצלחה. לאט, לאט נשרו מן החיים הפוליטיים עוזי ברעם, משה שחל, דוד ליבאי, מיכה חריש, עדי אמוראי, גד יעקבי, יוסי שריד ועוד. אז קמה קבוצה צעירה יותר – ה"שמיניה" – שכללה את חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי. עם פרישתו של חיים רמון מהכנסת נותר מן השמינייה רק פעיל אחד במפלגת העבודה בזירה הממלכתית והוא עמיר פרץ. השמינייה לא הצליחה להגיע לעמדה בכירה ולראשות התנועה או הממשלה, אף כי כמה מהם היו קרובים לגעת במלכות.

מדוע? התשובה העיקרית, מעבר לשאלות הארגוניות והאישיות, היא שהקבוצה הזאת, כמו קודמתה, לא הצליחה לגבש מכנה משותף רעיוני מקיף. בצד המדיני הם היו מאוחדים בעמדות יוניות אך בעניין החברתי-כלכלי הם משכו לכיוונים שונים ומנוגדים. הם גם לא השכילו להתלכד סביב מנהיג אחד. כל אחד מהם חשב שהוא צריך להיות ראש התנועה, גם אם לא אמר זאת בפומבי. הם עזרו אחד לשני רק עד גבול מסוים.

חיים רמון הוא דוגמא מובהקת לנסיבות הכישלון של החבורה. הוא נואם ברוך כישרון ופוליטיקאי משופשף. הוא היה בשנותיו באופוזיציה פרלמנטר מצוין. אך הוא אינו ולא היה איש חזון ודרך רעיונית. הוא ידע לנתח, לפרשן, לנתץ ולהרוס אך לא לבנות מערכת חדשה. במקום לנקות את האורוות והרפתות הוא שרפן. הוא שפך את התינוק עם המים המלוכלכים ולא השכיל לבנות חברה חדשה. הוא הרס את מפלגת העבודה הישנה, אך מה בא במקומה? עוד מפלגת מרכז – קדימה – אמורפית, ללא חזון.

היו לו פה ושם הברקות, כגון עניין האצת הנסיגה מלבנון, ביצוע גדר ההפרדה, אך לא היתה לו משנה סדורה של דאגת אמת לציבור הרחב. הוא היה קשור לבעלי ההון ולגישה הקפיטליסטית האנטי-חברתית. הוא הרס את ההסתדרות הישנה והשאיר את ציבור השכירים ללא הגנה אפקטיבית. הוא פגע אנושות בקופת חולים הכללית שבקושי הצליחה להשתקם. הוא העביר אמנם חוק ביטוח בריאות ממלכתית אך השאיר את הביצוע לפקידי האוצר. כך היום המבוטח משלם הרבה יותר מכפי ששילם לפני כעשור ומקבל הרבה פחות.

כאמור, מן השמינייה המפורסמת נותר בחיים הפוליטיים הפעילים רק עמיר פרץ, אותו זנח חיים רמון לאנחות גם בהסתדרות וגם במפלגת העבודה, כשעזבה עבור ה"מפץ" הגדול שהחזיר את נתניהו לשלטון.חבל על כישרון שבוזבז כי אין לנו רבים אחרים. הלקח הוא כי כישרון, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לצמוח בחלל רעיוני ריק. כריזמה אינה חזות הכל.

 

הפילוג במפלגת העבודה כבר כאן

כפי שציינתי במסגרת זאת ב-18 במאי הפילוג במפלגת העבודה מתקרב ובא. ביום שישי בלילה גילו זאת כמה מן הכתבים הפוליטיים. מסתבר שהארבעה – כבל, פינס, פרץ ותמיר – כבר החליטו לפרוש ונועדו בעניין עם כמה מוותיקי המפלגה – משה שחל, אהרון ידלין, אורה נמיר, בייגה שוחט ועוד. הם עדיין מקווים שבעקבות המהלכים הדיקטטוריים האחרונים של ברק ותשפוכת הביבים של שליחו עלי אדמות, וייצמן שירי, יצטרפו אליהם עוד ח"כ או שניים – שלי יחימוביץ' או דניאל בן סימון.

ידוע לי כי גם בין תומכיו המובהקים של ברק שורר זעם רב בעניין החוקה ודברי וייצמן שירי. נראה כי הימים הבאים יהיו מכריעים לגבי עתידה של המפלגה, הנמצאת על סף פילוג והתפוררות שברבורי שירי כבר לא יעזרו לה.

החוקה הטוטליטרית של אהוד ברק בונפרטה

 

במבצע צבאי חשאי צצה לפתע הצעת חוקה חדשה למפלגת העבודה שהוכנה בסודיות רבה על-ידי ועדת חוקה אלמונית, שלא זכור לי כי נבחרה על-ידי הועידה החדשה. לא פורסם מראש דבר פעילותה, לא נתפרסמה קריאה לחברי המפלגה להגיש הצעות. עתה ניתן רק זמן קצר להעיר הערות או להכין הצעות שכנגד. נעלמה מן האופק גם הצעת חוקה חדשה שהכינה הוועדה הקודמת בראשותו של משה שחל. כל ההליך הוא בלתי תקין ולא יעלה על הדעת הכנת חוקה במחטף שכזה.

 

על מהותה של ההצעה החדשה כבר הגיב בחריפות רבה אחד מותיקי הוותיקים, מיכאל בהט, בן ה- 91, חבר קיבוץ כפר בלום, מורה ומחנך:

 

"אהוד ברק עצור. על מצפונך רובצת ריסוק לרסיסים של מפלגת פועלי א"י שהיום מכונה "עבודה".
לא רק הגוף מרוסק. גם שיברת את לוחות הברית. של תנועת העבודה הארץ-ישראלית בחברך אל עובדי העבודה הזרה בדמות עגל הזהב. היום גם הם הגיעו אל סוף הדרך לדיראון עולם.
אתה גם חברת לאלוהי הצבאות אותו עבדת ועובד לתפארת. אם אלה אתה מבקש להושיע אותנו?!

תגיד! מה אתה רוצה? כל אשר הורישו לך אבותיך ומחנכך לשווא עמלו? המניע שלך לכל מפעילותייך, כפי שזה נגלה, היא אחת התכונות הנלוזות שהמחשבה היהודית דחתה אותה מכול וכול: הגאווה; רום הלבב; ההתנשאות, האני ואפסי עוד. באלה אתה מבקש שנלך אחריך כמנהיג יודע הכול?!
לך אל ציפורה ולמד ממנה. אני – מכול מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם.

ואם תצליח להשיג את הדבר, בין היתר, שהוא יסוד היסודות של תנועת העבודה הישראלית – השלום, דע כי זה לא יירשם לזכותך. וזה יושג על ידי גורמים גדולים וחזקים ממנו לעולמים.
אם את זה בלבד אתה רוצה, מדוע עליך לרסק את התנועה?! אתה רוצה להירשם בתולדות האומה כמייסד כת?!

כאדם פרטי זכותך ללכת לאן שמצפונך מוביל אותך. מה אתה רוצה מאתנו?!
ההסתמכות הרשמית על החלטת הועידה האחרונה בה צברת 57%, מי כמוך יודע כיצד הגעת לניצחון הזה. עוד ניצחון כזה ותהיה מנהיג של כת בתולדות ישראל בעת בית המקדש השלישי.

אתה שומע! לאט לך עם השירי ויצמנין והפואדים למיניהם.
בארץ פתחתי דרכי כמחנך וכאיש חברה בשיתוף עם המחנך שלך, רעי היקר יעקב מרגלית ז"ל. מה אומר לו כאשר ניפגש שם?!

האמן לי כי הדברים האלה נכתבים בדם לבי, כמי שנמצא על סף ימיו ונאבק על כל הקיים לאורך כל תקופת קיומה של תנועת העבודה הישראלית.
זכור ושמור הדברים האלה. הנח אותם בכספת שלך וניניך שיפתחו אותה ויקראו הדברים האלה."

 

אין הרבה מה להוסיף על דבריו של מיכאל בהט. אהוד ברק, שהצלחותיו האלקטורליות ידועות ומוכחות, שהצליח להוריד את נציגותה של העבודה בכנסת לשפל המדרגה, מן המקום הראשון לשני, ולאחרונה מן השני לרביעי, מעז לבקש לעצמו סמכויות שלא היו לא לבן גוריון, לאשכול או לגולדה, לא לפרס או לרבין ואף לא לעמיר פרץ. אין היקף כה רחב של סמכויות לראש מפלגה ליברלית או סוציאל-דמוקרטית בעולם החופשי. ואצלנו ברק יכול למנות את סוסו כמעט לכל תפקיד: הוא מוסיף צירים לוועידה ולמרכז וללשכה וממנה את מזכירות הלשכה, המזכ"ל, הגזבר, היועץ המשפטי והדובר ואלה ממנים את בית המשפט הפנימי ואת המוסד לביקורת, המורכב מאדם אחד.

 

הוא המכנס את המוסדות. הדרך לכינוס המוסדות בלעדיו כמעט בלתי אפשרית ואין דרך להביע בו אי אמון, גם אם אבד את תמיכת מפלגתו, גם אם הועמד לחקירה, הועמד למשפט ואף הורשע. הוא קובע מי יהיו השרים, אם מצטרפים לממשלה. אין פריימריז לחברי הכנסת והוא קובע את רוב המועמדים ברשימה.

 

בקיצור אפשר לוותר על כל החוקה ולקבוע חוקה חדשה פשוטה וקצרה:

 

שם: מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק.

יו"ר המפלגה: אהוד ברק, כל עוד ירצה.

חברות במפלגה: אין צורך.

מועמדים לכנסת: מי שברק רוצה ואשר נשבע אמונים לאהוד ברק.

ועדת החוקה: תומכי השקפותיו של אהוד ברק.

בית הדין הפנימי: עורכי-דין חברים של אהוד.

המוסד לביקורת: רואה החשבון של ברק.

מזכ"ל: וייצמן שירי.

מצביעים: אין, אך מה זה חשוב?

 

נתקבלה: פה אחד.

 

 

 

 

הפילוג כבר על הסף

 

ככל שידוע לי הפילוג במפלגת העבודה כבר על הסף ובקרוב ייהפך לעובדה מוגמרת. חוות דעת משפטיות מוסמכות קובעות כי די ב- 4 מתוך 13 חברי סיעת העבודה כדי להתפלג ולזכות במעמד חוקי של סיעה בכנסת. אמנם 4 זה קצת פחות משליש, אבל מכיוון שלא ניתן לחתוך ח"כ לשליש  (את המצפון ניתן, כנראה, אך לא את הגוף) הרי הכלל החל על כספים יחול גם כאן: אם פחות מחצי – מעגלים כלפי מטה. אם ועדת הכנסת לא תקבל עמדה זאת, ההכרעה תעבור לבג"צ. אז אולי הם עדיין יגורו ביחד, אך יבלו בנפרד.

 

הפילוג המעשי כבר קיים. ועידת המפלגה הלכה אחרי האינטרסנטיות הזמנית. היא לא תעמוד למפלגת ברק-פואד-שמחון-שירי לאורך זמן. ספק אם ממשלת נתניהו תחזיק מעמד זמן רב ועל אף הפופולריות האישית הרגעית של אהוד ברק כשר ביטחון בבחירות חדשות המחאה נגד הממשלה מן המרכז ושמאלה תלך לקדימה ואולי למפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה ואילו המחאה מימין תלך לאיחוד הלאומי ולליברמן.

 

מי שחשב שמא ביבי נתניהו הוא ביבי חדש שהשתנה והפיק לקחים התבדה ומהר יותר מכפי שניתן היה לתאר. גם משקיף ציני וריאליסטי לא האמין שבניין הקלפים של הממשלה החדשה יתמוטט כה מוקדם. נתניהו עשה כבר טעויות כה רבות, ובראש ובראשונה נטילת האחריות הכלכלית על עצמו ומינוי שר אוצר חסר ניסיון. לטובתו ייאמר כי בניגוד לאולמרט לפחות בחר שר אוצר ישר. היום גם יתברר בוושינגטון איפה עומדת ממשלתו בנושא המדיני.

 

כמעט כל ראשי הממשלה בעבר שמרו מרחק בטוח מענייני הכלכלה והתערבו בנעשה בתחום רק בשלט רחוק. הסיבה ברורה – ענייני הכלכלה משפיעים על דעת הקהל בטווח הקצר. ענייני המדיניות והביטחון – בטווח היותר ארוך, למעט נושא הטרור. לכן עדיף למנהיג שלא להיות מזוהה יתר על המידה עם התחום הכלכלי. אפילו ראש ממשלה שמזוהה עם טיפול טוב בענייני הכלכלה – שמעון פרס בשנים 84-86 לא זכה על כך בהערכת הבוחר. ראש ממשלה חכם ממנה שר אוצר מנוסה וטוב. אם תהיה ביקורת – הוא יספוג אותה. אם תהיה הצלחה – הוא יוכל לשייכה אליו, על שהשכיל לבחור צוות כלכלי מצליח. נתניהו לא נהג כך והוא ישלם את המחיר בדעת הקהל. גם הפגישה עם הנשיא אובמה לא תעזור למעמדו. היא רק תעמיק את המלכוד שלו ושל שותפיו לקואליציה.

 

הפילוג הוא, כמובן, רק אמצעי. השאלה היא מה המטרה. אני מניח שהחלטות לטווח ארוך יתקבלו רק בהמשך הזמן. האם לייסד גוף חדש לחלוטין? האם גוף זה יהיה מבוסס על מערך של מפלגות וגופים קיימים או יהיה ארגון חדש לגמרי הבנוי על הצטרפות אישית ולא קבוצתית?

 

שאלה נוספת היא השאלה המערכתית בטווח הקצר. האם להקים סיעה נפרדת או ליצור בלוק עם מר"צ? במצב הנוכחי סיעה של פחות מ- 6 ח"כים אינה זכאית לייצוג אוטומטי בכל ועדות הכנסת. סיעה בת 7 (4 הפורשים + 3 חברי מר"צ) זכאית לייצוג בכל הועדות, כולל חוץ וביטחון וכספים, ולראשות אחת הוועדות הסטטוטוריות ולתפקיד סגן יושב ראש הבית.

 

הבעיה המקשה על השילוב הטבעי, לכאורה, היא התדמית הגרועה של מר"צ נוכח כישלונה האדיר בבחירות האחרונות. כל אלה שאלות שהארבעה – אופיר פינס, עמיר פרץ, יולי תמיר ואיתן כבל חייבים יהיו להחליט בהן תוך שיתוף החברים הרבים שיפרשו עימם ממפלגת העבודה.

 

העיקר הוא שיתחילו קודם בבניית אופייה, דמותה ועקרונותיה של הסיעה החדשה ולא יתחילו מן השאלות הפרסונליות. אותן עדיף לדחות עד ערב הבחירות הבאות. לי נראה שבכל מקרה הרשימה שתוצג חייבת להיות רחבה ומגוונת מכל המגזרים, שתכלול שעור גבוה של נשים, מן הפתיחה והלאה ובראש הרשימה חייבת לעמוד דמות שאינה מזוהה עם כישלונות העבר של העבודה, מר"צ או כל גוף אחר.

הוועידה האחרונה של מפלגת העבודה

 

מספרים על אסיר בגולאג שהסביר מדוע נשלח לשם. "הקומיסר שאלני מדוע לא נכחתי בישיבה האחרונה של המפלגה? ועניתי לו: אילו ידעתי שזו הישיבה האחרונה הייתי בא". ובכן, אני יודע שזו כנראה הישיבה האחרונה אבל לא אבוא לראות בקבורתה של תקווה גדולה. נכחתי בוועידות השונות למן הראשונה, למעט התקופה שמילאתי תפקידים ממלכתיים אבל כפי שאמר אותו יהודי _ "מן ההלוויה הזאת כבר לא איהנה". אכן.

 

 

כאמור, ועידת מפלגת העבודה שהתכנסה היום והתנהלה במיטב המסורת של ועידות המפלגות הסטליניסטיות, תהיה, קרוב לוודאי, הוועידה האחרונה. היא הפכה עצמה למרכז, צירפה 400 צירים נוספים מלחכי פנכת היו"ר ומקורביו, ועד הבחירות הפנימיות הבאות ספק אם יישאר הרבה מן המפלגה. ישנו ביטוי אמריקני – "מתה אך טרם נקברה" או בגרסה אחרת "מתה אך שכחה להיקבר". גורלה יהיה דומה לזה של מפלגות כליברלים, הפרוגרסיבים – ל"ע והמפד"ל שמילאו, כל אחת בדרכה, תפקיד היסטורי רב חשיבות אך לא הצליחו להתאים עצמן לתקופה החדשה ובמקום תנועה בעלת ערכים ואידיאולוגיה עם יכולת ביצוע היא הפכה למנגנון המשמר את עצמו, בלי לבחול באמצעים ותוך השרת כל שריד רעיוני וכל מניע ערכי. פואד, שירי ואהוד ברק הם יורשיהם הנוכחיים של ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אבא אבן ופנחס ספיר. דור, דור ודורשיו.

 

לפני כשבועיים כתבתי כאן על חובתה הדמוקרטית של שלי יחימוביץ כי "לחמשת הח”כים המתנגדים לממשלה הנוכחית אין ברירה אלא לפרוש. ארבעה כבר מוכנים אך לפי החוק הקיים הם זקוקים לח”כ חמישי. מחובתה של שלי יחימוביץ’, מתוך נאמנות לערכיה, להצטרף אליהם. אין לה יותר מה לחפש במפלגת העבודה. אם אינה רוצה לנהוג לפי עקרונות המוסר של ברק, שירי, פואד וחבריהם עליה לפעול לפרישה, ויפה שעה אחת קודם."

 

לצערי, שלי יחימוביץ' היא הגורם העיקרי המונע את הפילוג. היא, כנראה, מחכה לכך שעופר עיני יתייאש מהסיכוי להשפיע מבפנים על ממשלת נתניהו. אריק שרון התבטא פעם כי אינו יודע למי להאמין – ליד ימין של נתניהו או ליד שמאל. נראה לי על פי הניסיון שמוטב להאמין ליד ימין של נתניהו – גם הכלכלית-חברתית וגם המדינית-ביטחונית. בשוליים אפשר אולי למשוך את ידו קצת שמאלה, לאלצו להוציא כמה עזים, אבל אין לצפות ממנו לא למהפכה עממית בתחומי החברה וצמצום הפערים ולא לגישה מדינית חדשה בקידום תהליכי השלום.

 

התרגיל הציני האחרון של נתניהו-שטייניץ רק מוכיח עד כמה אין לסמוך על הממשלה הזאת. אמנם פה ושם הוציא ראש הממשלה כמה עזים אך נשארו בפנים די והותר ואין לממשלה תכנית ממשית בתחום החברתי-כלכלי שתענה על הצרכים האמיתיים של המדינה והחברה.

 

אז פה ושם יהיו לשרי העבודה כמה "הישגים" אבל הם יהיו בטלים בשישים ואיש לא ייחסם לישיבתה בממשלה. אך האמת היא שלויכוח הזה כבר אין חשיבות ממשית. אם יהיו לממשלה הישגים – הם ייזקפו לזכות נתניהו והליכוד. ש"ס וישראל ביתנו יזכו בכל מקרה בתמיכת ציבור הבוחרים שלהם. לעבודה כבר אין ציבור משלה שיהיה נאמן לה בכל מקרה. במקרה של כישלון – התמיכה של כוחות המרכז והשמאל המתון תינתן לציפי לבני ולקדימה. כך שבכל מקרה העבודה נשארת קרחת מכאן ומשם.

 

האופציה היחידה למי שאינו מסוגל לבלוע את תבשילי פואד-שירי- שמחון וברק היא לפרוש ולנסות ולהקים כוח חדש שיהיה נאמן לערכים ההיסטוריים של תנועת העבודה תוך התאמתם לתנאי התקופה. שלי יחימוביץ' יכולה להוביל מהלך כזה או להיעלם בעלטה הגדולה עם מה שנותר ממפלגת העבודה.