הגיע הזמן לפרק

בשיטת הבחירות הארצית-יחסית שלנו הבוחר מצביע בעד רשימת מועמדים כחבילה אחת. זו רשימה שנקבעה בדרכים שונות ומשונות – פריימריז, מוסד מפלגתי רחב, ועדה מסדרת, מועצת רבנים או איש אחד. הכל חוקי. אולם גם במקרה הכי דמוקרטי, לכאורה, של פריימריז אין פיקוח אובייקטיבי לא על רישום החברים ולא על סדרי ההצבעה ואין כמעט פריימריז שמסתיימים בלי טענות, לרוב מוצדקות, על אי סדרים וזיופים. מוסדות מפלגתיים, כמו ועידות, נבחרים גם הם בשיטות שונות ומשונות, שלא כולן על טהרת המוסר הדמוקרטי. הדברים יימשכו כל עוד לא יוסדרו החיים הפנימיים של המפלגות בחוק, בפיקוח ממלכתי והבחירות הפנימיות יערכו על-ידי גורם חיצוני.

 

במצב החוקתי הקיים אין תשובה פשוטה וחד משמעית לדילמה הפוליטית מה מחייב מבחינה חוקית ומוסרית את נבחרי המפלגה בכנסת או בממשלה. מי רשאי לחייב את הנבחר להצביע בניגוד למחויבותו לבוחריו או בניגוד להשקפתו ומצפונו. אם ההכרעה היא בידי המפלגה מדוע אנו בכלל בוחרים חברי כנסת ברשימת מועמדים בסדר מחייב? נבחר רשימות ונשאיר את כל המנדטים בידי ראש הרשימה או נציגו והוא יודיע בהצבעה בכנסת X קולות הרשימה הם בעד או נגד, לשם מה דיון ונאומים וניסיון לשכנע אם ממילא הכל נקבע בארגזים של קבלני קולות, אלה או אחרים?

 

המחוקק משום מה לא נקט בגישה הטוטליטרית הזאת. אנו מצביעים בפריימריז ואחר כך בבחירות הכלליות בעד מועמדים בשר ודם ונותנים בידם את הכוח להחליט כיצד יפעלו וכיצד יצביעו. בבחירות הבאות, הפנימיות או החיצוניות, נחליט אם לתת בהם שוב אמון. חברי מפלגת העבודה נתנו אמון באופיר פינס, בשלי יחימוביץ', בעמיר פרץ וביולי תמיר (וקבעו שריון לאיתן כבל כמזכ"ל) לא פחות ולעיתים אף יותר מאשר באותם הח"כים התומכים ביו"ר המפלגה, אהוד ברק. אבל האם החלטת הוועידה על כניסה לממשלה, שנתקבלה בהליך מהיר ומפוקפק למדי, מחייבת אותם לתמוך אוטומטית בכל מהלכי ממשלת ליברמן-נתניהו, גם אם הם עומדים בסתירה מוחלטת למצע המפלגה, התחייבויותיה וערכיה?

 

אהוד ברק שנבחר ברוב זעום ושנוי במחלוקת בפריימריז התכחש לכל הבטחותיו אז ובבחירות. זה לגיטימי. אבל האם זה מחייב חברי כנסת אחרים ללכת שבי אחריו ללא כל הרהור? בבחירות לכנסת הוא נכשל כישלון חרוץ. הוא לא התפטר וזו זכותו. אך האם הוא קיבל רישיון לחסל כל מי שחושב אחרת?

 

ניתן לטעון כי החלטת הוועידה מחייבת גם את אלה שהתנגדו לה. הרי אילו התוצאות היו הפוכות היינו דורשים מברק ומתומכיו לקבלן. סביר להניח שהם לא היו נשמעים ומצטרפים לממשלה, בדרך זו או אחרת.

 

בכל מקרה בשיטה שלנו המחויבות של מי שנותר במיעוט בוועידה היא רק להימנע מפעילות שתביא לאי-כינון הממשלה או להפלתה. היא אינה מחייבת תמיכה אוטומטית בכל צעד שתנקוט. היא אינה מחייבת תמיכה בתכנית הכלכלית של נתניהו-שטייניץ או בתכניות החקיקה של נאמן או במדיניות החינוך של סער-שושני או בחקיקה דתית של ש"ס ובוודאי לא בצעדי ליברמן. כל דבר לגופו. אחרת ניתן לשלוח את ח"כי העבודה להפלגת נופש לשום מקום ושיפקידו את קולותיהם בכספת של ברק או אצל ויצמן שירי, הסוציאליסט הנודע.

 

עד ה"תרגיל המסריח" של 1990 הפתרון הפשוט והקל של חבר כנסת שנותר במיעוט במפלגתו לאורך זמן היה להתפלג ולהקים סיעה עצמאית או לחבור לסיעה אחרת. יוסי שריד לא השלים עם הקמת ממשלת האחדות הרוטציונית ב- 1984 ופרש. אלא שכיום תהליכי הפרישה הם מורכבים בהרבה.

 

במהלך הקדנציה אפשרית פרישה רק של שליש לפחות מחברי הסיעה. ח"כ יחיד או קבוצה המהווה פחות משליש הופך לאסיר ציון ברשימתו והבוסים המפלגתיים, גם אם קיבלו פחות קולות ממנו, יכולים להדיחו מכל תפקיד ולא לאפשר לו לנאום, להגיש הצעות, לפעול בוועדות. דבר אחד אינם יכולים לשלול ממנו – את זכות ההצבעה. בן-סימון, שאכזב את כל תומכיו, אינו יכול לעשות מעשה גורלובסקי וללחוץ על כפתורי ההצבעה של חמשת ה"מורדים" במקומם.

 

מבחינה פורמלית ברק צודק אך הוא אינו יכול להדיח על דעת עצמו את איתן כבל מתפקיד המזכ"ל אלא בהליך מסודר באותו מוסד שבחר בכבל. עם זאת, במקרה של תפקיד המזכ"ל יש היגיון בגישה העקרונית האומרת שתפקיד המזכ"ל מחייב לויאליות להחלטות הוועידה ומי שאינו מוכן לקבל את ההכרעה יואיל בטובו לפרוש מתפקידו. אבל לא בדרך הדיקטטורית שביקש להנהיג ברק, שבעצמו לא הוכיח בעבר נאמנות רבה להחלטות מוסדות המפלגה. גם ויצמן שירי לא הצטיין בנאמנות לעמדות המפלגה ואפשר בהצבעותיו להעביר כמה מגזרות שר האוצר, סילבן שלום, ב- 2003, בניגוד לעמדת מפלגתו.

 

שלי יחימוביץ' ואופיר פינס צריכים להכות על חטא על שתמכו בברק בפריימריז מול עמי איילון. למרות טעותה זו היא קיבלה תמיכה רבה בפריימריז האחרונים בגלל הצבעותיה, עמדותיה והמאבקים שניהלה, גם בניגוד לעמדת הקואליציה. אני נשארתי במפלגת העבודה רק כדי לתמוך בבחירת חברי הכנסת הממשיכים להיאבק על עמדות סוציאל-דמוקרטיות, על זכויות אדם, זכויות עובדים, למען השכבות החלשות ולקידום השלום.

 

על כמה מהצבעותי אני מתחרט – בן-סימון, ברוורמן, למשל. אינני מתחרט, לפי שעה, על התמיכה בשלי יחימוביץ' אך הגיעה השעה שתבין שאין כל טעם להמשיך ולהישאר במפלגת העבודה. אם לא תתיישר עם הקו של ברק ושירי נביאו לא תוכל לפעול באופן חופשי בכנסת. ובפריימריז הארגזים הבא היא כבר לא תזכה במקום החמישי, שאף הוא ספק אם יהא ריאלי.

 

לחמשת הח"כים המתנגדים לממשלה הנוכחית אין ברירה אלא לפרוש. ארבעה כבר מוכנים אך לפי החוק הקיים הם זקוקים לח"כ חמישי. מחובתה של שלי יחימוביץ', מתוך נאמנות לערכיה, להצטרף אליהם. אין לה יותר מה לחפש במפלגת העבודה. אם אינה רוצה לנהוג לפי עקרונות המוסר של ברק, שירי, פואד וחבריהם עליה לפעול לפרישה, ויפה שעה אחת קודם.

 

הופיע באתר רשימות www.blacklabor.org

 

 

אחרוני המפא"יניקים: יעקב מרקוביץ' וירוחם משל

אתמול, ערב יום הבחירות, נזדמן לי מפגש עם ההיסטוריה הפוליטית של ארץ ישראל היפה בהלוויה אחת ואירוע זכרון אחר.

ההלווייה היתה של ידיד טוב, יענקלה מרקוביץ' שנתן זהבי הגדירו בשידור הרדיו שלו, בקטע לא עצבני, "איש קטן ואדם ענק". אם תרצו יענקלה הוא סיפורה הטוב של החברה הישראלית. יליד צ'כיה, ניצול אושוויץ, עלה לארץ לאחר קום המדינה. עבר בגיל צעיר כמה וכמה בתי ספר של החיים והישרדות היתה חלק מחייו, לא תכנית טלוויזיה. אף כי לא היתה לו השכלה פורמלית היתה בו הרבה חוכמת חיים. אלישבע אשכול ז"ל, שהיתה קרובת משפחה רחוקה, סידרה לו עבודה כנהג במנגנון הממשלתי. הוא היה נהגם של כמה שרי חקלאות – אשכול, לבון, פרץ נפתלי. ב- 1959 נהיה נהגו של אבא אבן שנכנס לממשלה כשר בלי תיק, אחר כך, שר חינוך, סגן ראש הממשלה ולבסוף שר חוץ עד 1974.

בימים ההם נהג שר היה הרבה יותר מסתם נהג. הוא היה עוזר אישי ושומר ראש ואיש הסקרים הבלתי אמצעי המספר לשר מה באמת קורה ומה חושב הציבור. במזנון הכנסת יה שולחן מיוחד לנהגים. "זו הממשלה האמיתית" – נהגו לומר הכתבים פרלמנטריים. יום אחד חיפש אבן את נהגו ושאל את הסדרנים: "ראיתם את חבר הכנסת מרקוביץ'"?

אבא אבן היה סגור ומופנם ויענקלה פתוח ומוחצן, וההפכים הללו השלימו. יענקלה היה יוצר את הקשר עם העיתונאים שהיום עושה ליגה של דוברים ויועצי תקשורת ואסטרטגיה. פעם נשלח במצוות גולדה מאיר לבדיקה במכונת אמת ויצא צח כבדולח. "איך עשית זאת?" – שאלתיו. "עברתי כבר דברים גרועים מזה. 1/2 כדור הרגעה כשעתיים קודם וכוסית קוניאק זמן קצר לפני הבדיקה והכל בסדר" – השיב בחיוך ובקריצה.

 

הוא העריץ את הבוסים שלו – אשכול, לבון (ידע אל נכון שלבון לא נתן את ההוראה), ספיר ואבא אבן. הוא כאב את כאב הדחתו מן הממשלה על-ידי רבין. בהדחה זו ראה את ראשית הקץ של מפא"י ההיסטורית, כאשר נציגי מפא"י הבכירים בממשלת רבין הראשונה – רבינוביץ', צדוק, משה ברעם, אהרון ידלין ואברהם עופר -העדיפו את הכסא שלהם על פני חברות וערכים, זנחו את אבן ודחקו את ספיר. שנחקר אבן על-ידי ברק ב- 1977 היה זה יענקלה שלקה בליבו. הוא עזר הודות לזכרונו העמוק להכין את העדויות שהוכיחו את תום לבו של אבן והביאו לסגירת התיק נגדו.

לאחר ימי אבן ניסו אנשי אלון במשרד החוץ לשלחו היתה אך לא הצליחו. רבים מעובדי משרד החוץ להם עזר עמדו לצידו. עם בוא עידן ממשלות הליכוד נמצאו לו תפקידים הולמים כאיש מנהלה בלוס אנג'לס וניו יורק ואיש המנהלה בשלוחת משרד החוץ בתל אביב. בימי תל אביב הצטרף ל"טיש" של בית סוקולוב ולא פעם היה מוסיף תובנות לוויכוחים ההיסטוריים שהתנהלו שם בין ותיקי התקשורת.

כשהייתי בשליחות דיפלומטית נהג יענקלה לקדם את פני משפחתי בהגיענו לנתב"ג ולהעבירנו את כל הפרוצדורות. ילדי הקטנים שמעו בטלוויזיה את האמירה" יצחק שמיר, ראש הממשלה, ומיד שאלו: "מה, לא יענקלה הוא ראש הממשלה?"

כארבעה ימים לפני פטירתו טלפנה אלי ידידה משותפת ואמרה לי – "בוא נלך לבקר את יענקלה". הלכתי, הוא שכב במיטה בביתו, עייף, אחר טיול בוקר, אך ערני. שוחחנו קצרות על ענייני השעה והבחירות. בעד מי תצביע? נשאל."אין לי בעד מי, אני אשאר בבית". לא ידענו שזו פגישתנו האחרונה.

 

במקריות רבה ביום הלווייתו, נערך בעיריית תל-אביב טקס לרגל קריאת רחוב על שמו של ירוחם משל ז"ל, מזכיר ההסתדרות. קהל רב נכח בטקס ובהם ראש העיר, רון חולדאי, יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, אנשי התעשייה, דב לאוטמן ואלי הורביץ, עמוס ערן, שהחל את פעילותו הציבורית כעוזרו של משל, בני משפתו, רעייתו, רחל ואלמנת בנו, השופטת בדימוס, רינה משל.

במצגת שהוכנה על-ידי אחד מנכדיו, ראינו את משל בנאומים בנושאי חברה וכלכלה הנשמעים אקטואליים עד מאד. משל היה מנהיג ההסתדרות בפעם הראשונה מול ממשלה שאינה של תנועת העבודה והצליח למנוע גזרות רבות נגדה ונגד ציבור העובדים. הוא היה אחרון מנהיגי מפא"י שהחל דרכו כפועל על הפיגומים. רבים הם המבנים במרכז תל-אביב שמשל השתתף בבנייתם, ובהם בניין התחנה המרכזית הישנה. הוא היה טפסן מקצועי ובמצגת הוא מספר כיצד למד לשמור על שיווי משקל בין הפיגומים "הסוד הוא האיזון" – אמר משל וביטא בכך את דרכה של מפא"י – מציאת האיזון ושווי המשקל בחברה ובמשק. 

 

ריאיון בחירות עם אילן גילאון, מקום שני ברשימת התנועה החדשה – מרצ

מתוך סדרת הראיונות באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org עם נציגי רשימות:

 

“הפרידמן הכי בובליל שיש“, הגדיר מקומון את אילן גילאון שנבחר למקום שני ברשימת התנועה החדשה-מרצ. בראיון בלעדי מדבר גילאון על מרצ וסוציאל-דמוקרטיה, על המעמדות בישראל וחלוקה הוגנת יותר, ועל התפרקות המדינה מאחריותה לאזרחים

 

אילן גילאון, חבר כנסת בכנסת ה-15, מטעם מרצ, ממוקם במקום השני ברשימת המפלגה בבחירות לכנסת ה-18. נולד ב-12 במאי 1956 ברומניה. בגיל 7 חודשים חלה בפוליו, מחלה ממנה נותרה לו נכות ברגלו. את שירותו הצבאי עשה בחיל חינוך והשתחרר בדרגת טוראי. למד לתואר ביחסים בינלאומיים ובמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לא השלימו.

כיהן כיו”ר צעירי מפ”ם והיה רכז נוער מרצ  הראשון. בשנת 1993 רץ למועצת עיריית אשדוד מטעם מרצ והתמנה לתפקיד סגן ראש העיר שם החזיק בתיק החינוך העירוני ופעל להגדלת התקציב ופיתוח פרויקטים חדשים, בתפקיד זה כיהן עד שנת 1999. בשנה זו נבחר לכנסת, מהמקום השמיני ברשימת מרצ לכנסת החמש עשרה.

בכנסת הקדיש את רוב עבודתו בכנסת לעניינים חברתיים, כחלק מתפיסת עולמו אותה הוא מגדיר “סוציאליזם אורטופדי”. בהתאם לזאת היה חבר בוועדות הכלכלה, הפנים ואיכות הסביבה, זכויות הילד, העבודה, הרווחה והבריאות והועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים. הוא במיוחד מתגאה על כך שהשתמש במעמדו כחבר כנסת על מנת לפתור באופן פרטני בעיות של אזרחים שפנו אל לשכתו.

העביר למעלה מ-15 חוקים ותיקונים לחוקים, ביניהם תיקון לחוק ביטוח לאומי המשפר את זכויות הנכים, וחוק המחייב לשלם שכר מינימום למלצרים, ללא קשר לתשר שהשאירו הסועדים. פעל גם למען הרחבת חוק שוויון זכויות לנכים, והכללת הפרק הדן בנגישות מבנים לנכים – מאבק שהסתיים רק בכנסת ה-16, בה לא היה חבר.

אילן גילאון היה הח”כ היחיד ממרצ שהצביע נגד תקציב ממשלת ברק, בטענה שהתקציב הוא אנטי–חברתי בצורה מובהקת. בתגובה לקריאתו של ברק לאחר פרסום דו”ח העוני “לפתוח את המקררים” אמר: “בשביל אמירות כאלה צריך טכנאי מקררים, לא ראש ממשלה”. בבחירות המקדימות בתוך מפלגתו ב – 2003 הפסיד את המקום השישי ברשימה לכנסת השש עשרה בשני קולות בלבד, והגיע למקום השביעי, שלא הספיק בשביל להיכנס לכנסת. אחרי שנדחק מהכנסת פתח מסעדה באשדוד בשם “בית העם”, בה כל המלצרים היו לבושים בבגדי תנועות נוער. בין שאר עיסוקיו, ערך והנחה תוכניות בטלוויזיה המקומית של אזור השפלה, הגיש יחד עם חגי סגל את התוכנית “ראש בראש” בערוץ הכנסת, ופעם בשבוע מחליף את נתן זהבי בתוכנית זהבי עצבני ברדיו ללא הפסקה.

בפריימריז של מרצ בדצמבר 2008, הגיע גילאון למקום הראשון מבין המתמודדים. בהתאם לכך, מוקם במקום השני ברשימת המפלגה לכנסת ה-18, לאחר היושב ראש, חיים אורון. גילאון ידוע בלשונו הישירה, ולפעמים אף בוטה, ובתחביבו – הכנת ריבה. נשוי ליהודית ואב לארבעה. במקומון בעירו אשדוד הגדירו אותו כ“פרידמן הכי בובלילי” והוא אומר על עצמו שהוא “מזרחי, ממזרח אירופה“.

.

– המלחמה הורידה את העניין החברתי למקום נמוך בסדר העדיפויות של הבוחר, כיצד תתמודדו עם המצב החדש?

גילאון: “אנו נשתדל ככל שנוכל להסביר כי העניין המדיני-בטחוני אסור שיוריד מסדר היום את העניין החברתי. המלחמה היא תמיד מפלט כשרוצים לברוח מן הנושא החברתי. אני זוכר שכל פעם שאבא העז וביקש העלאה במשכורת, תמיד אמרו לו עכשיו מלחמה ואתה דורש העלאה?.

גם בימי מאבק ביטחוני אנשים קמים בבוקר וזקוקים לעבודה, לפרנסה בכבוד, לטיפול בבעיותיהם. הממשלה עצמה אינה נחה ומנסה לנצל את ההזדמנות להטיל גזרות. הנה כבר בתקופה המבצע, בזמן שהצבא נלחם בחמאס, הממשלה רצתה לפגוע בגמלאים, ולהוסיף פגיעה בתחבורה הציבורית”.

– האם המבצע בעזה לדעתך היה נחוץ ובלתי נמנע?

גילאון: “גם כאזרח המדינה וגם כאיש שגר בדרום, אני יודע שעוטף עזה יכול להגיע לכולנו. אני מאמין שזכותנו להגן על עצמנו גם בדרך ההתקפה. לכן נתנו אור ירוק אבל במידתיות. אבל, נראה לי שיכולנו להגיע לתוצאה כעבור ימים אחדים וכך היינו חוסכים הרוגים, בהם כאלה שאני מכיר. מדינה ריבונית לא זו בלבד שיש לה את הזכות, אלא שהיא חייבת לעיתים להשתמש באופציה כוחנית כדי להגן על אזרחיה. לכן, גם אני מתוקף עיקרון זה תמכתי בפעילות צה”ל בעזה, כאשר היעד שנקבע על ידי ממשלת ישראל הוא לדומם את מקורות הירי לעבר יישובי הדרום, שבמקרה אני תושב אחד מהם.

יחד עם זאת, פעילות צבאית ככל שתהיה נחוצה, חייבת להיות מידתית ובהלימה ליעד שהיא מנסה להשיג. אני מאמין שלעיקרון שנקבע על ידי פילוסוף המלחמה הגרמני קלאוזוביץ’, על פיו המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, יש גם המשך בהיפוכו של המשפט – גם המדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים. בעולם מסוכן זה, התפיסה הנכונה היא יורים ומדברים יורים ומדברים בחלופות. כל פעם שמסיימים לירות בודקים מיד אם יש על מה לדבר ועם מי לדבר, והאם ניתן להשיג הפסקת אש אפקטיבית.

לא פעם שמעתי את המושג “צריך לגמור את העבודה” מצד גורמים פוליטיים, אשר דוגלים בעיקרון של קביעת יעד מתגלגל כאשר הם מתכוונים להביא לחיסול ומיטוט החמאס. כדי שיהיה ברור אומר כבר עכשיו: החמאס על תפיסתו הפונדמנטליסטית, כמו חיזבאללה, הינן מטרות אסטרטגיות שעל עמי האזור ובכלל זאת הפלסטינים והישראלים להעביר מן העולם. אולם משום שיעד זה איננו בר השגה באמצעות פעולה צבאית, חייבים אנו להבין שפתרון בעזה חייב לעבור דרך רמאללה.

אם במלחמת לבנון השנייה היינו מפסיקים את הפעולה – שהייתה גם היא מוצדקת – לאחר 48 שעות, יש להניח שהיינו מגיעים לאותה תוצאה כפי שהגענו בסופו של דבר פחות 160 הרוגים, פחות בינת ג’בל וכפר קנא וללא הרג של חפים מפשע משני צידי הגבול.

כך, למשל, ההפגזה של בי”ס השייך לאונר”א מוכיחה שוב כי לכל מלחמה יש את הכפר קנא שלה, אשר תגרום בסופו של דבר לישראל גם לאכול דגים מסריחים, גם להיות מולקה באחוריה וגם להיות מסולקת מן העיר. אני אמנם יפה נפש אבל לובש חולצה אקסטרה-לארג’ לעיתים אני הולך בנתיב הלב והייתי רוצה “להיכנס בהם”, ככה בשביל הנקמה, אך הראש הוא שמכריע בסופו של דבר והוא אומר לי שזה לא מה שטוב לישראל”.

“האם המבצע היה נחוץ או לא נחוץ – קשה לענות. צריך עוד לחכות להערכה הסופית”.

– ואיך אתה רואה את הפתרון המדיני לטווח ארוך יותר?

גילאון: “במישור המדיני האינטרס של מדינת ישראל הוא להגן על עצמה מתוך גבולות צרים, “המלחמה בה הצלחנו יותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמת ששת הימים, אליה יצאנו מתוך הגבולות הצרים ביותר”. הפתרון לסוגיית ירושלים חייב להיעשות במתווה של בירה אחת לשתי מדינות, כאשר השכונות הערביות של העיר כלל אינן חלק מהעיר. לטענתו, אפילו לסוגיית הר הבית ניתן להציע פתרונות שיתקבלו על דעת הצדדים. “אנחנו נמצאים בתהליך שבו כל פעם אנחנו מקבלים ברי שיח קיצוניים יותר”וטועה מי שחושב שהזמן פועל לטובתנו.

אבל צריך לזכור כי הקרב הוא כבר לא על ארץ ישראל, הבעיה המרכזית היא למי שייכת מדינת ישראל. מי גוזר קופון על הכספים שלי ושלך”.

– בעניין החברתי דומה כי יש תמיכה רחבה בעקרונות עליהם אתם נאבקים אבל היא לא באה לידי ביטוי בקלפי. מדוע לא הצליחה מרצ בעבר בקרב השכבות החלשות ועדות המזרח ונחלשה מאד במגזר הערבי?

גילאון: “בשש השנים שהייתי מחוץ לכנסת שאלתי עצמי מדוע אנחנו כמפלגה הכי אדומה, הכי חברתית והכי שקופה – אילו היינו לנו גם מצביעים המצב היה מושלם. היינו אוונגרד בעל אופי של ללכת קדימה לפני המחנה במקום ללכת עם האנשים. עם זה צריך להתמודד. איך אתה מצליח? להיות עם האנשים. אני בא עכשיו מפגישה עם נציגי ארגוני נהגי המוניות ומובילי המשאיות והם הודיעו על תמיכה במר”צ. זה מפני שפעלנו איתם ויחד עמם. דווקא אם נרגיש חלשים ולא מלאי ביטחון עצמי נוכל לגייס ציבורים נוספים. צריך להיות מספיק חלש כדי להרגיש את הסביבה שלנו. אנחנו צריכים להבין למי שייכת מדינת ישראל, ובניגוד לתפיסה של ראשית ימי המדינה עלינו לעבור מעם למעמד”.

– האם לדעתך יש סיכוי להביא מצביעים של הליכוד למרצ, ואם כן – מה מרצ צריכה לעשות בשביל זה?

גילאון: “אני מאמין שכן. במדינת ישראל יש מלחמה בין מעמד הזכיין והלא זכיין. אני שייך ללא זכיין. והפוטנציאל שלנו לגייס את כל הלא זכיינים הוא הרבה יותר ממה שקיבלנו בעבר. הבחירה שלי למקום השני מבשרת על שינוי בכיוון הזה. הבעיה היא מי שולט במדינה ומי גוזר קופונים על הכסף שלי ושלך.. אנחנו דוגלים בחברה חזקה בסביבה ירוקה. אנחנו בעד ממלכתיות אוניברסלית ולא חברתיות סקטוריאלית. אנחנו נגד מפלגות חברתיות כמו ש”ס שחייבות להנציח המצוקה כדי להמשיך ולהתקיים. אנחנו דוגלים באוניברסיאליות מוחלטת ובחלוקה מחדש של העושר. אנחנו בעד עולם סוציאליסטי – ירוק – שוחר שלום”.

– אינך מסתכל על כך בעיניים ורודות מידי?

גילאון: “זה עניין של תהליך ארוך, זה הכל. המעמד הבינוני מצטמצם ויש תחושה אצל חלקים גדולים בציבור שהם מאסו בהפרטת המדינה. כשבאנו לארץ כעולים חדשים אמרה לי אמא שלי כי זו המדינה שלנו, אני מאמין בזה שזו אכן המדינה שלנו.

אני לא מסתתר מאחורי הביטוי ‘חברתי’ משום שהביטוי הזה הוא אכן קונצנזוס אולם מאחוריו מסתתרים חילוקי דעות אידיאולוגיים מאוד משמעותיים. התהליך המאפיין את התנהלות המדינה בשנים האחרונות הוא התפרקות מאחריות. קמות עמותות שמטפלות באזרחים במקום שהמדינה צריכה לטפל בהם. אני רוצה שמשרד הבריאות יהיה העמותה שמטפלת בבריאות, שמשרד הרווחה יהיה העמותה שמטפלת ברווחה. גם עבודה היא אחריות של המדינה לספק לאזרחיה. אני רוצה להפוך את המדינה ממקום שבו פחות אנשים מקבלים יותר ויותר אנשים מקבלים פחות למקום שבו יש חלוקה יותר הוגנת. לא ניתן לקיים מדינה ללא אידיאולוגיה, והשאלה המרכזית היא כיצד ניתן כעת לבנות מדינה נכונה ומתוקנת על גבי מדינה שהתעקמה”.

– איך מביאים את המצביעים על בסיס זה?

גילאון: ”כל הקדנציה הראשונה שלי שירתי את האנשים הפשוטים. וכשלא נבחרתי לכנסת הם המשיכו לפנות ולבקש עזרה, אבל ידיי היו כבולות מחוץ לכנסת. אנשים, בעיקר באשדוד, לא הבינו את הקשר בין זה שלא הצביעו עבורי לבין זה שאני לא יכול לעזור. ‘הפעם אני מקווה שאנשים יבינו שאלו בחירות של בני אדם ושאם לא יצביעו לנו, אז לא אוכל לעזור. בשנתיים האחרונות התחלתי לכהן כלוביסט בכנסת מטעם עמד”א – העמותה למחלת האלצהיימר. יכולתי להיות לוביסט של מוסדות כלכליים כמו בנקים, אבל אני בחרתי לשמש פה לעמותה ולהילחם למען ציבור חולי האלצהיימר. זו דרכי”

העיתונים המקומיים באשדוד אומרים עליו שהוא בן אדם חברתי ברמ”ח אבריו, כואב את תחלואי וכאבי החברה, וכל זה בנוסף לכאבי גופו, רגיש מאין כמוהו, ונטול כל אבק של אדישות. הוא כבר הציג בפנינו פוליטיקאי מסוג אחר והוא לא ישתנה, כי גם עכשיו כשישב בכנסת לא ידע מנוח כי אוזנו קשובה ותוך כדי – מוחו מתווה דרך פעולה אפשרית לפתרון בעיית הזולת.

– אבל, בתוך מרצ יש כוח אדיר ללובי החקלאי, שלעתים קרובות תומך במהלכים, שמנוגדים לעקרונות החברתיים והסביבתיים שמרצ אמורה לייצג ואשר אתה תומך בהם?

גילאון: “אין לי בעיה של סתירה. כשהיה חוק הקרקעות שייכו אותי כאילו לקשת החברתית. נחשבתי לאויב התנועה כי הצבעתי נגד הצעת החוק של ישראל כ”ץ. אני בצד של סבסוד החקלאות אבל כשיש מתח בין היצרן לצרכן אני לצד הצרכן. אני לא רוצה להיות בסתירה ועובדה שנבחרתי. אני מאמין שתפקידי לשרת את הציבור. אני מלצר של הציבור, ואני מאמין שהטיפ שלך זה שאתה מקבל את אימון הציבור. ככה נהגתי וככה אנהג”.

ריאיון עם ח"כ הרב מיכאל מלכיאור ראש רשימת התנועה הירוקה-מימד

אתר עבודה שחורה ביקשני לערוך כמה ריאיונות לקראת הבחירות. להלן הריאיון עם חבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור ראש רשימת התנועה הירוקה – מימד:

חה”כ הרב מיכאל מלכיאור רואה בהפרטה את סכנה החברתית הגדולה ביותר. בראיון בלעדי ל”עבודה שחורה” מדבר מלכיאור על עזיבת מפלגת העבודה והחבירה לתנועה הירוקה, על הקצנת הציבור הדתי, ועל מצב מערכת החינוך והצורך בחינוך ציבורי ערכי.

הרב מיכאל מלכיאור אינו מודאג מן הסקרים החוזים כולם שרשימתו לא תעבור את אחוז החסימה. הוא אומר כי הסקרים בדרך שבה הם נערכים אינם משקפים נכונה את ציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלו, שבחלקו הגדול מורכב מאנשים צעירים. "הסקרים פונים רק לבעלי טלפונים נייחים ורוב הצעירים משתמשים כיום רק בטלפונים ניידים. הנה סיעת הצעירים בעירית ירושלים. הסקרים נתנו לה בקושי אחוז אחד, מתחת לאחוז החסימה ובקלפי היא קיבלה 8.5%. השבוע קיימנו כנס, כמעט ללא פרסום והגיעו אלפיים איש, כמחציתם צעירים.

 

אני מאד אופטימי" – אומר ח"כ מלכיאור ומוסיף – "מבחינת הסקרים – רק התחלנו. הסוקרים לא מציגים אותנו כמפלגה. הם גם לא קוראים בטלפון את שמות כל הרשימות הנחשבות, כאילו, קטנות. בבדיקות שעשינו לפני ההשקה של הרשימה היינו כבר על סף החסימה. בינתיים אנו חודרים יותר לתודעה. אנו בקמפיין אינטנסיבי באינטרנט והתגובות מדהימות. 7-8 מנדטים הם הפוטנציאל שלנו. אנחנו גם לא אנשים חדשים, שצמחו משום מקום. אנחנו אנשים עם רקורד של עשייה גם במימ"ד וגם בתנועה הירוקה. אפשר להיכנס לאתר שלנו ולבדוק.

 

פתחנו את הריאיון בשאלות מדיניות שכן רבים מן המתלבטים אם להצביע לרשימה, מבינים ותומכים במסרים החברתיים והירוקים-סביבתיים שלה אך לא יודעים היכן היא עומדת בשאלות מדיניות, ביטחון והרכב הממשלה העתידית.

 

– האם המבצע בעזה לדעתך היה נחוץ ובלתי נמנע?

 

מלכיאור: "אני מצדיק את המבצע. הוא היה נחוץ. אי אפשר היה להמשיך ולחיות עם המצב שנקלענו אליו וההתקפות היום יומית, בפרט שהן באו מצד קבוצת טרור שבצורה צינית קבלה את ההחלטה לסיים את התאהדיה. אבל, גם אם בעיקרון זה היה מוצדק זה, לא אומר שלא צריך לקחת בחשבון את  כל הכאב, ההרס ואבדן החיים בצד השני. אנו צריכים כל הזמן לבדוק את עצמנו האם לא הפכנו אטומים לכאב הצד השני. אנו צריכים לבדוק האם עשינו הכל כדי להימנע מפגיעות בלתי הכרחיות.

 

העיקר מבחינתי הוא מה הלאה? אם המבצע נותר בלי יצירת אפיק מדיני מאד ברור אז הוא יהיה רק עוד מבצע מני רבים. וישנה עוד נקודה ייחודית לנו: אני טוען שצריך לגבות תהליך מדיני עם שיח לשלום דתי. עסקתי בזה הרבה גם בשנה האחרונה וראיתי שיש נכונות רבה ועמוקה  במיינסטרים האסלאמי להגיע להסכמי שלום הבאים כתוצאה משיח עמוק יותר ולא רק ממאזן הרתעה כוחני. הדבר חייב ללוות כל תהליך. אני לא פוסל את האפשרות שבדרך זאת החמאס יוכל גם לרדת מן העץ של הטוטליטריזם הדתי והאנטי-דמוקרטי ולהגיע למקום שהמנהיגות הדתית האסלאמית כבר התחילה להגיע אליו. מהסכם עם יאסר עבד רבו בז'נבה נגיע לשום מקום כי הוא לא מייצג את הציבור הרחב הפלסטיני והמוסלמי. השאלה היא אם אנחנו בישראל מוכנים לכך. לצערי, האווירה הציבורית לא מעודדת ואנחנו רוצים ליצור אווירה אחרת בכל התחומים..

 

– אם מדברים על אווירה אחרת, נשאלת השאלה מה תעשה התנועה הירוקה מימד אם היא תהיה לשון המאזניים בין הגושים בכנסת הבאה?

 

מלכיאור: "אין ספק באיזה צד נתמוך. אנו לא מכחישים לאיזה צד אנו קרובים, גם אם אנו לא מסכים עם כל מה שעושים במרכז – שמאלה. עקרונית, הנטייה שלי היא להיות באופוזיציה. להיות יהודי זה להיות באופוזיציה. אבל אי אפשר להתעלם מההכרעות העומדות לכן נצטרף לקואליציית מרכז – שמאל, אם תקום.

 

– אם כך, מה יהיו סדרי העדיפויות שלכם במו"מ קואליציוני עתידי

 

נדבר כשנגיע לגשר ולוואי ונגיע אליו. אני חושש מפני הגל הימני על הגבול של אנטי דמוקרטי המתחולל עתה. וזה מבהיל אותי. אני מקווה שצעירים רבים לא יישארו בבית ויבינו שיש תקווה וכי אפשר להשפיע ולשנות ויתחברו דרכנו ליסוד המרכזי. אני חושש מאד שקווי היסוד של הממשלה הבאה יהיו רחוקים מאד מן העקרונות שלנו. אך אנו נפעל לפי עקרונותינו. נפעל לבלום את ההתדרדרות. אפשר לעשות הרבה מספסלי האופוזיציה. הייתי די לבד בכנסת האחרונה ובכל אופן הצלחתי להשפיע, להעביר חוקים ולשנות.

 

– למה נפרדה מימד ממפלגת העבודה?

 

מלכיאור: "זאת היתה החלטה די משותפת. אני עצמי הבנתי שאי אפשר היה להמשיך".

 

– מי אשם בכך?

 

מלכיאור: "אני לא רוצה לתקוף עכשיו את מפלגת העבודה. אני מציג את גישתי בדרך חיובית. אני מאד מקווה שהעבודה תחזור לדרכה ושלא כל המאבק שלה הוא רק שברק יהיה שר ביטחון בכל ממשלה שתקום.

 

– האם אינכם תורמים  למגמה של המשך פיצול ופילוג השמאל המונעת  
בניית גוש שמאל גדול בישראל?

 

מלכיאור: "זו שאלה לעתיד. מכל מקום, אנחנו נשתף פעולה עם מפלגות ועם חברים במפלגות אחרות. נבנה קואליציות ארוכות טווח וגם חיבורים אד הוק, כפי שעשיתי עד כה. הרי לא יכולתי לפעול בלי שיתופי פעולה עם ח"כים ממפלגות שונות. חשוב להדגיש שאנחנו לא מתמודדים על מקום בוועדת חוץ וביטחון או בקבינט הביטחוני. בניגוד לכל המפלגות הוותיקות אני התחייבתי שלא נרוץ אלא לועדות  כמו חינוך, עבודה ורווחה, פנים וסביבה.

 

בכל מקרה אני לא מוכן יותר שיתעתעו בנו, שכן המפלגות האחרות לא עושות כמעט מאומה בענייני חברה וסביבה. הפערים בחברה, בחינוך וכו' הם של עולם שלישי. אף אחד לא מציג תפיסה שלמה של מהות כפי שאנו עושים. גם מה שקורה היום עם ערביי ישראל – בלתי נסבל. אנו משקיעים בחינוך בילד יהודי פי שש מילד ערבי ואחר כך מתפלאים מדוע יש תסיסה ועוינות.  על בסיס גישתנו יש לנו לא מעט פעילים ערביים שכן אנו מתרכזים בבעיות החברה האמיתיות.  

 

"התנועה שלנו היא סביבתית – חברתית רחבה. צריך לזכור כי יותר אנשים נהרגים כל שנה בגלל זיהום אוויר מאשר בגלל הטרור ותאונות הדרכים גם יחד. המצב גרוע. וישנה רק תנועה אחת שהיא תנועה ירוקה אמיתית הפועלת לפתרון הבעיות בתחומים הללו".

 

– נוכח ההקצנה בציבור הדתי האם אתם פתרון לציבור הדתי המתון?

 

בציבור הדתי – קורה דבר אחד חיובי. הציבור הזה היום מבין שהמפלגות הסקטוריאליות הן עניין של העבר. לשתי המפלגות יהיה פחות ממה שהיה בכנסת האחרונה. זה הולך ונעלם וזה טוב. אני עשיתי בשביל הציבור הדתי המתון יותר מהח"כים הדתיים – בנושאים כמו המשך מכינות קדם צבאיות, השירות לאומי, הישיבות התיכוניות ועוד. במקביל התפתחה מימ"ד כתנועה שאינה סקטוריאלית. מימ"ד כיום היא פלורליסטית – יש בה דתיים וחילוניים ואנשי התנועות הדתיות הלא אורתודוכסיות. אני מפחד מהשיח הלאומני גם במפלגות הדתיות וגם במקומות אחרים. אני רואה בחומרה את המגמה לפעול נגד קיום המפלגות הערביות. זה יהיה יום קשה לדמוקרטיה הישראלית. אם המגמה תצליח. מבחינתי אם מדינת ישראל היא לא דמוקרטית היא גם לא יהודית. אני שמח לציין שיש מגוון רחב של אנשים דתיים שמבינים שאהבה לארץ אין פירושה הרחבת הגבולות אלא מה קורה בתוך הארץ והיחס לאדם ולאדמה. בסכום כולל אנחנו המפלגה היחידה בישראל שהיא ממש לא סקטוריאלית וזה כייף".

 

– כיצד אתה רואה את נושאי החינוך, בהם עסקת רבות. האם אתה בעד הרפורמות המוצעות, שמשמעותן הפרטה?

 

 "הסכנה החברתית הכי גדולה במדיניות הציבורית היא ההפרטה. אני מתנגד להפרטה של השירותים הבסיסיים שהמדינה צריכה להעניק לתושביה. יש מגמה באוצר להחליש את השרות הציבורי ואז רוצים להפריט – פרטי, חצי פרטי. למעשה, רבע מהחינוך עבר לידיים פרטיות. התוצאות – אנחנו חברה עם הפערים הגדולים ביותר בין מי שיכולים לשלם ומי שלא יכולים. ואנחנו רק מתרחקים מהיעד. חייבת להיות נחישות בקרב מקבלי ההחלטות למנוע הפרטה בתחומים האלה ולקיים חינוך ציבורי ערכי חינם לגמרי. חייבים גם לבטל תשלומי הורים. הממשלה מתנהלת רע בנושא ואנו על סף של נקודת אל חזור. החינוך הפרטי מחליש את החינוך הציבורי.

 

הצלחנו במאבק נגד סגירת טיפות חלב ויש עוד מאבקים בלתי גמורים. זה לא אומר שאין תפקיד ליזמות  של עמותות שרוצות לחדש ולפתח תוספות. אך בתנאי שהעיקר יהיה ציבורי והעמותות לא ינהלו את בתי הספר".  

 

בסיכום אומר ח"כ הרב מלכיאור כי יש לנו חזון וניירות עמדה בתחומים השונים באתר שלנו וכל אחד מוזמן לבקר ולקרוא

 

http://hayeruka-meimad.org.il/

 

.

 

 

 

הפריימריז נגד הדמוקרטיה הישראלית

 

מערכת הבחירות הנוכחית היא מערכה בין שני גושים – ימין ומרכז- שמאל. אם לימין יהיה גוש חוסם של 61 בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה, ואם הגוש הזה יהיה במרכז – שמאל – הרי על ציפי לבני תוטל מלאכת הרכבת הממשלה. אם יהיה תיקו 60:60 נהיה בצרה גדולה ואינני יודע אם אפילו רוטציה תוכל לפתור אותה. גם אם יהיה רוב קטן לגוש זה או אחר עדיין מלאכת מעשה המרכבה לא תהיה פשוטה. אמנם, לנתניהו יהיה, יחסית, קל יותר להרכיב ממשלה, כי הגוש החוסם שלו יהיה ימין נטו. אבל גם הוא לא רוצה בממשלה קיצונית כל כך שלא תשאיר לו כל חופש תמרון בזירה האזורית והבינלאומית. לאור תוצאות הבחירות הפנימיות בקדימה אין הוא יכול לבנות על פילוג פנימי שם, כי לתומכי מופז אין שליטה על שליש סיעה, ההכרחי לצורך פילוג. לציפי לבני הקושי הוא בכך שחלק מן הגוש החוסם בנוי על המפלגות הערביות. כדי להרכיב ממשלה היא תצטרך, אפוא, לשלם מחיר גבוה לש"ס וליהדות התורה.

 

בשני הגושים יהיו מפלגות שבשום אופן לא תתמוכנה בממשלה בראשות מועמד הגוש הנגדי. לעומת זאת המפלגות החרדיות והבית היהודי יכולות להצטרף לממשלת לבני ואילו קדימה השלמה, העבודה, הירוקים והגמלאים יכולים להצטרף בתנאים מסוימים גם לממשלה בראשות נתניהו. בלי ספק הדבר מסבך את שיקולי המתלבטים בעד מי לבחור בתוך גוש אחד או משנהו.

 

במצב הנוכחי אני כמעט ומתגעגע לבחירה הישירה לראש הממשלה. לאפשרות התיאורטית להצביע בעד מועמד לראשות הממשלה, שהוא לרוב הרע במיעוטו, בפתק אחד ולמפלגה כלבבי בפתק השני, גם אם היא מפלגה קטנה בלבד. בשלוש המערכות המפוצלות שהיו לנו עשו זאת רבים ולא רק בתוך אותו גוש. אני מכיר כאלה שהצביעו פרס או ברק לראשות הממשלה ובעד ש"ס או מפד"ל לכנסת ואני מכיר מי שהצביע בעד שרון לראשות הממשלה ומר"צ לכנסת. זה אולי השקיט למישהו את המצפון אבל גרם לחוסר יציבות עד כמעט כאוס בשלטון.

 

הבחירות הקרובות לא יביאו יציבות. כבר עכשיו, גם אם איננו סומכים על הסקרים, אפשר להניח בברור כי הממשלה הבאה לא תהיה יציבה יותר מקודמתה וכי הכנסת ה- 18 תחזיק מעמד זמן קצר יותר מן הכנסת ה- 17. תולדות הבחירות בישראל מלמדים אותנו כי חוסר היציבות נובע מהעדר מפלגה אחת גדולה בכנסת שלה לפחות שליש מחברי הבית. כך היה עד 1981. אז החל התיקו המפורסם בין שתי המפלגות הגדולות שכרסם ביציבות אבל עדיין היתה אופציה של קואליציה רחבה. חבל שהעבודה והליכוד לא ניצלו את ההזדמנות לשינוי שיטת הבחירות בכיוון של צמצום מספר הסיעות בכנסת והבטחת ממשלה יציבה ואפקטיבית בין בחירות המתקיימות במועדן. בשנים האחרונות כבר אין לשתי המפלגות ביחד רוב בכנסת ובכנסת הנוכחית גם לשלוש הגדולות – קדימה, עבודה וליכוד, אין ביחד אלא 60 מנדטים, והתוצאה ידועה.

 

ספק אם ייווצר בכנסת הבאה כוח משולב לחקיקת חוקה ולשינוי שיטת הבחירות. כוחן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובמיוחד החרדיות והדתיות, ימנע כל אפשרות לשינוי. אין גם מפלגה רצינית הנושאת את דגל השינוי במרכז סולם העדיפויות שלה. פה ושם חוזרת המנטרה של מעבר למשטר נשיאותי. אך מדברים על כך רק אלה שאינם מבינים את השיטה האמריקנית. מי שמכיר יודע כי איננה מתאימה לישראל וממילא ניתן לקבלה רק כמקשה אחת – עם חוקה נוקשה, שני בתי פרלמנט וממשל מקומי ואזורי עצמאי וחזק.

 

לישראל מתאים משטר אירופאי מעורב, בסגנון הגרמני או הסקנדינבי, עם שילוב אזורי-יחסי אחוז חסימה גבוה, היוצר משטר יציב, יחסית ופרלמנט, בשני בתים, של 3 עד חמש מפלגות. כל זאת, על בסיס חוקה, שלא ניתן לשנותה בנקל, ובית משפט חזק היכול לבטל חוקים בתנאים מתאימים. באף אחת מן המדינות הללו אין פריימריז, וכל מדינה או מפלגה, קובעת את דרכה המיוחדת בבחירת המועמדים הארציים והאזוריים. הפריימריז שלנו הועתקו מאמריקה בלא התאמה לשיטת הבחירות הייחודית שלנו. כך הופכת שיטת הפריימריז למתכון בדוק לזיופים, לקומבינות של קבלני קולות ולעיוות של רצון הבוחר האמיתי.

 

על רקע מגרעות שיטת הפריימריז נשמעים הגעגועים לוועדה המסדרת. רוב המתגעגעים שמעו על הוועדה המסדרת מתוך המיתולוגיה והנוסטלגיה הפוליטית שלנו. הם אינם מכירים כיצד עבדה.

 

הוועדה המסדרת ההיסטורית, במפלגות השונות, לא פעלה בחלל ריק. היא לרוב לא כללה בתוכה את מנהיגי המפלגה האמיתיים. בן גוריון, בגין, יערי, פנחס רוזן, הרב מיימון או משה שפירא לא ישבו בוועדה שכזאת. הם לכל היותר השפיעו עליה בשלט רחוק. הוועדה הורכבה מנציגי הגופים העיקריים במפלגה – סיעות, קבוצות עולים, נציגי האזורים, ההתיישבות וכו'. אלה לא היו אישי רוח תלושים כמו ב"בית היהודי", או כאלה שמינו את עצמם כב"תנועת השמאל החדשה", אלא אנשים המחוברים לשטח, לאידיאולוגיה של המפלגה ולצרכי הבחירות. הם ידעו לאזן, לצרף כוחות חדשים ואנשי רוח וכאלה המסוגלים למשוך קבוצות מצביעים פוטנציאליים. הם בוודאי מנעו כל ניסיון של השתלטות עוינת. לעתים טעו ואז תיקנו את עצמם בבחירות הבאות. התוצאה, במבט מהיום, היתה לא גרועה מזו שהושגה בימי הפוסט-ועדה- מסדרת, לרוב אף טובה יותר.

 

אף מפלגה לבדה אינה יכולה לבוא ולחזור לימי הוועדה המסדרת. גם אין צורך בכך. יש מקום בפעולת חקיקה משולבת שתבטיח בחירת מוסד ממנה רחב, הנבחר במיוחד לצורך זה סמוך לבחירות, פיקוח ממלכתי ובדיקה ממלכתית למניעת התפקדות כפולה, סגירת רשימת המועמדים, זמן רב לפני הבחירות ואפשרות למפלגה למנוע הצטרפות מועמדים וחברים הרחוקים ממנה מבחינה רעיונית.

 

המשך שיטת הפריימריז ושיטת הבחירות הנוכחית הם מרשם מובהק לחוסר יציבות ולאנרכיה שלטונית.

 

 פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

 

 

הישג לציפי לבני – מכה לפרשנים

תוצאות הבחירות המקדימות ב"קדימה" הן הישג חשוב לציפי לבני. הרשימה המתקבלת היא טובה בהרבה לעומת הליכוד ונוחה למנהיגותה של לבני, גם לעומת הליכוד וגם מול העבודה. המפסידים העיקריים, בנוסף לנתניהו, ברק ומופז הם הפרשנים והכתבים הפוליטיים שניבאו לנו עד שניות לפני פרסום התוצאות על ניצחון הדילים של מופז ועל מיקומו של אפללו בחמישיה הפותחת ועוד קשקושים מקשקושים שונים.

בסיכום כולל מופז הובס. אין לו אופציה לפילוג, כי בשום מצב אין עמו שליש סיעה הרשאי להתפלג. אין לו כוח לאיים, אם לא יקבל את תיק הביטחון או תיק מרכזי כלבבו. גם במקרה של כישלון בבחירות הוא אינו אוטומטית היורש. לפניו ניצבים מבחינת הכוח הפנימי דליה איציק, צחי הנגבי, אם לא יורשע במשפטו על המינויים הפוליטיים, רוני בראון ומאיר שיטרית.

הכוחות החדשים – זאב ביילסקי, נחמן שי, רחל אדטו אריה ביבי ואחרים –  הם תוספת מבורכת. מעטים יחושו בחסרונם של יצחק בן ישראל ומנחם בן ששון, אם כי לא אתפלא אם קדימה תקבל בבחירות יותר מ- 30 ח"כים והם עוד ייכנסו לכנסת ה- 18. טוב שחיים רמון נדחק למקום ה- 17. הוא טעה כשהחליט להתמודד וקדימה לא תינזק אם יפרוש כבר עתה. גם קבלני הקולות ורוקחי הדילים לא נכנסו בין 30 או 40 הראשונים. גליה אלבין שוב נכשלה ומאיר ניצן, שנחשב כאיש חזק במכונת המנגנון, לא נכנס למיקום סביר.

ציפי לבני מסכמת מבחינתה שבוע מוצלח.היו לה בימים האחרונים הופעות טובות בתקשורת. בועידת ישראל לעסקים התמודדה בהצלחה מול שני יריביה. אמש ב"משעל חם" עמדה על שלה מול המראיין הנשכן. אין פלא שביבי נתניהו מתחמק מעימות ישיר עמה (לברק אין מה להפסיד). הוא זוכר היטב כיצד העימות מול יצחק מרדכי נבחירות 1999 חיסל את סיכוייו להמשיך ולכהן כראש ממשלה.

ללבני ולקדימה יש ברגע זה נקודת זינוק טובה בעליה ויכולת להיאבק לשינוי המגמה שהסתמנה בסקרים בדבר ניצחון "מובטח", כאילו, לנתניהו ולליכוד.

 

 

בפריימריז בליכוד נצחו לבני ופייגלין

 

תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד, שהעניקו את עיקר הניצחון לפייגלין, מעניקות הזדמנות לציפי לבני לתקן את הטעויות הרבות שעשתה מאז נצחונה בפריימריז על ראשות קדימה. היא עשתה כמעט את כל הטעויות האפשריות, גם בעזרתם הלא-אדיבה, של אהוד ברק ואהוד אולמרט. עתה העניקו לה פייגלין ונתניהו הזדמנות חד-פעמית לשנות את המגמה לטובתה.

 

הכנסת היוצאת העניקה לקדימה בלוק חוסם של 63 – קדימה, עבודה, מר"צ, חד"ש והרשימות הערביות, מול 50 של הימין והדתיים, ו- 7 לגמלאים. המאבק האמיתי שחל הבחירות הבאות הוא המאבק בין הגושים. הסקרים האחרונים העניקו רוב קטן לגוש הימין. זהו רוב שברירי. הוא יכול להשתנות מן הקצה עד הקצה עד ליום הבחירות. קדימה, אם תצא טוב מן הפריימריז שלה, העבודה ותנועת השמאל החדשה, יכולים להביא לשינוי המגמה, אם כל אחד ימקסם את הפוטנציאל שלו בציבורי היעד הנכונים.

 

לבני וקדימה יכולים לפעול בקרב המתונים שבליכוד – תומכי מרידור, למשל, שנכשלו בפריימריז. כל אלה שנפלו ברשת הגימיקים סביב הכוכבים- המצטרפים החדשים. מתברר כי רק המצטרפים הימניים- סופר-ניציים זכו להצלחה – בני בגין, בוגי יעלון, יוסי פלד וחברי כנסת לשעבר. המתונים יותר והאופורטוניסטים הקטנים נכשלו. הקואופרטיב של חברי הכנסת המכהנים שימר את כוחו וכמעט ולא נתן לשום גורם אחר להיכנס למגרשו. קדימה יכולה לטעון ובצדק שהליכוד, אותו נאלץ לנטוש אריק שרון, לא השתנה.

 

כל המפלגות מן המרכז ושמאלה צריכות להבין כי במערכת הבחירות לא תהא תפארתן על מאבק השמצות בינן לבין עצמן. הם צריכות להתרכז בשלושה דברים: מניעת בריחת מצביעים לליכוד ולימין, מניעת בזבוז קולות על רשימות שלא תעבורנה את אחוז החסימה ופנייה למצביעים חדשים, צעירים וכאלה שלא באו להצביע בבחירות האחרונות כי "לא היה בעד מי לבחור". קדימה צריכה להתרכז במרחב שבינה לבין הליכוד, העבודה צריכה לשמור ככל האפשר על בוחריה ולפנות למצביעי הגמלאים ואילו הגוף החדש של מר"צ והשמאל צריך לפנות למאוכזבי העבודה ולאלה השוקלים הצבעה בעד רשימות אווירה קטנות שקולותיהן צפויים ללכת לאיבוד בגלל אחוז החסימה.

 

העבודה צריכה להדגיש את הצוות כקבוצת מנהיגות קולקטיבית ולא את ברק כמנהיג יחיד, ששום תעמולה לא תוכל להפוך אותו אישית לפופולארי, את הערכים ואת הגישה הסוציאל-דמוקרטית, מול תפיסת העולם הכלכלית קפיטליסטית ללא חמלה של הליכוד. רק בדרך זאת ניתן יהיה להפוך את הפריימריז בליכוד למנוף לחיזוקו של הגוש המרכזי. 

 

שמאל מחפש מנהיגות

 

במפא"י ההיסטורית היה חבר כנסת בשם יוסף פישר, שייצג את מגזר בעלי המלאכה והמסחר הזעיר. הוא היה חבר הכנסת ה- 4, ה- 5 וה- 6, ותמיד היה במקום האחרון שנכנס לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה -7 הציעה גולדה מאיר שפישר יוצב במקום ה- 61 אבל פישר סרב ובצדק. חבר כנסת אחר, יצחק קורן, נפגע כשהוצב בבחירות לכנסת ה- 6 במקום ה- 38 או 39 והתפטר במחאה. המפלגה זכתה אז דווקא ב- 45 מנדטים. היום אנשים נפגעים אם הם מוצבים אחרי המקום ה-12 נכון, מדבר סקר תרחק והרבה יכול להשתנות עד ה- 10 בפברואר. אבל, האופטימיסטים הגדולים ביותר אינם מאמינים שיש שמץ של סיכוי אף לחזור על תוצאת הבחירות האחרונות – 19.

 

לכן, אני מניח שכמה מנפגעי הפרימרייז שוקלים כעת פרישה והליכה עם גורמים אחרים. המחוז הערבי שוקל הליכה עם גורמים נוספים ברשימה ערבית-יהודית חדשה. חבל שאינם מצטרפים דווקא לתנועת השמאל החדשה.

 

אמנם, הרשימה שיצאה מן הפריימריז אינה גרועה. כל אחד לעצמו הוא מועמד סביר ויותר. אבל בהצטברות הכוללת הרשימה אינה פונה בצורה משכנעת אל הציבורים שהעבודה חייבת למשוך אם היא רוצה שלא להפוך לגלגל חמישי בין סיעות הכנסת ה- 18.

 

ואלה, להערכתי, הם הציבורים הפוטנציאלים העיקרים:

 

בבחירות האחרונות עברו כששה מנדטים מן העבודה לקדימה בעקבות שמעון פרס. את החלל שהשאירו מילאו כמות זהה של מנדטים שהביא עמו עמיר פרץ מקרב ועדי העובדים, השכונות והפריפריה. רובם יחפשו הפעם בית אחר, אף אם עמיר פרץ ימחל על כבודו ויקבל את דין המקום העשירי. הבא אחריו – דניאל בן סימון – שיש לו כוח משיכה בציבורים אלה הוצב רחוק מדי. שלי יחימוביץ' לא מספיקה כדי לעצור את הסחף.

 

הציבור השני אליו חייבת העבודה לפנות הוא ציבור הגמלאים. אני מניח שחלק נכבד מתוך 7 המנדטים שקיבלה רשימת גיל הגיעו ממצביעי העבודה. הם כיום פוטנציאל מחודש של העבודה, אבל ספק אם רשימת המועמדים מספיק מושכת, כאשר מפלגת העבודה אינה מצטיירת בהכרח כמי שדאגה לגמלאים ולקבוצות החלשות בחברה הישראלית. את שלי יחימוביץ' כבר הזכרנו? וקולט אביטל שפעלה רבות הורחקה מן הרשימה.

 

ציבור פוטנציאלי נוסף הוא הציבור הצעיר. כאן אין לעבודה שום בשורה. הצעירים של העבר כבר התבגרו ומועמדת צעירה יחסית – עינת וילף – מופיעה רק במקום ה- 14. צעירים אחרים – יריב אופנהיימר ודנה אורן – רחוקים מאד מן הריאליה.

 

מבחינה מדינית הרשימה היא מעורבת. קשה למצוא בפעילות העבודה בתקופה האחרונה תרומה משמעותית למאמצי השלום. מבחינה ביטחונית – גם כאן התמונה אינה מלהיבה פרט לצעד האחרון של הפינוי המוצלח בבית המריבה בחברון. החשש הוא שהמחויבות לא להצטרף לממשלת ימין אינה מוצקה די הצורך. ב- 12 המקומות הראשונים אין כמעט על מי לסמוך שלא ישרתו בממשלת ימין בשום מקרה. אפילו שלי יחימוביץ' השאירה לעצמה פתח מילוט תמורת תיק התמ"ת.

 

אז מה ימשוך מצביעים לעבודה? קשה למצוא קבוצת מצביעים אחת שתלך להצביע בלב שלם לעבודה. לכל היותר הצבעה כזאת היא ברירת מחדל, בבחינת הרע במיעוטו.

 

אהוד ברק אינו נספר כמתחרה רציני על ראשות הממשלה והקמפיין הנעבכי של יועציו האסטרטגיים נראה לי חסר תועלת. הבעיה היא לא בניסוחים יפים אלא ברקורד של מעשים שבו אין לעבודה, לברק ולרוב המועמדים הריאליים הרבה מה להראות. היחידים עם רקורד מושך מוכח הם אופיר פינס ושלי יחימוביץ'. ועל כל מועמד חיובי שמושך קבוצת מצביעים כלשהי יש שניים אחרים שדוחים אותם. למשל, אלה שעמיר פרץ מקרב נדחים מדמותו של פואד. יולי תמיר מרחיקה פוטנציאל של מורים-מצביעים. ואלה הן רק דוגמאות.

 

 אז מה יעשה הבוחר שאינו רוצה בעליית נתניהו והימין? הוא יכול להצביע קדימה. הוא יכול לחפש גוף מתאים משמאל, בתקווה שלא יישאר בבית או יבזבז את קולו על רשימות שלא יעברו את אחוז החסימה. הייתי ביום שישי בכנס היסוד של תנועת השמאל החדשה. שאבתי עידוד רב מן ההתכנסות. אולם צוותא היה מלא עד אפס מקום והיו שם צעירים וותיקים, אשכנזים ומזרחיים, נשים וגברים. מעט מאד פוליטיקאים והם גם לא היו ראשי הדוברים. לובה אליאב שיגר הודעה על תמיכתו בתנועה החדשה. בין הקהל ראיתי את בתו של שמעון פרס, ד"ר צביה ולדן, סופרים ואמנים רבים ואנשי תקשורת. גם ותיקים היו שם כמרדכי וירשובסקי ויעל דיין. עסקני מר"צ, פרט ליו"ר, חיים אורון, נתבקשו שלא לבוא.

 

הדוברים היו ברובם חדשים בסוג התכנסויות שכזה: פרופ' אבנר בן זקן, משכונה ד' בבאר שבע, כיום היסטוריון של המדעים באוניברסיטת הרווארד, הבמאית הערבית איבתיסאם מראענה, הסופר הצעיר, ניר ברעם, פניה עוז – זלצברגר, גלעד שר, העיתונאית ענת סרגוסטי, פרופ' מרדכי קרמניצר. ולבסוף, חיים אורון, בנאום קצר, פרוגרמטי ומלהיב.

 

האם זאת הבשורה של הבחירות הקרובות? אני מאמין שאם הפריימריז במר"צ יביאו נבחרת עם זהבה גלאון, אילן גילאון, צביה גרינפלד, אבו וילאן ומוסי רז, הרי במשולב עם כמה מן הדוברים שציינתי בכנס ואחרים כצלי רשף ניתן להרכיב רשימה יותר אטרקטיבית מזו של העבודה, רשימה אמינה, המייצגת את השילוב הנכון בין גישה חברתית- כלכלית סוציאל-דימוקרטית לבין מתינות מדינית וריאליזם ביטחוני. רשימה כזאת תמשוך, אולי, גם כוחות נוספים שעדיין נמצאים בעבודה, יחד עם אנשי מימ"ד והתנועה הירוקה.

 

איך אומרים המשוררים: הלוואי! לו יהי!

 

נבצרות זמנית וסופית – בין אולמרט לפואד

 

לאחר הודעת היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה הפך אולמרט מברווז צולע לברווז קטוע רגליים. מבחינה מוסרית אין לו יותר כל סמכות ויכולת פעולה של ממש. הוא חייב לפרוש לאלתר תוך שימוש באחת משתי הדרכים האפשריות במצב הנוכחי – נבצרות זמנית או יציאה לחופשה. השארות בכסאו עתה תוכיח שלא אכפת לו מן המדינה או מתנועתו.

 

שלטון החוק ב"עבודה"

 

מפלגת העבודה משתבחת, ובצדק, במאבקה בעד שלטון החוק ונגד ה"פרידמניזם" (לא זה של בובליל), אך היא שוכחת שצדקה מתחילה מבית. רעיון השריון הפרסונלי הוא פסול לחלוטין, מלבד הקביעה שהמקום הראשון שמור ליו"ר המפלגה שנבחר בפריימריז. כמובן, שמותר להקצות מקומות מסוימים לנשים ולנבחרי מחוזות. אך שריון לח"כ מסוים אינו מתקבל על הדעת. ההגנה המגוחכת של ח"כ יורם מרציאנו ואחרים על השריון אינה משנה את העובדה ששריון כזה הוא פסול עקרונית. פואד עצמו אינו נכס כה חשוב שבגללו צריך לנהוג לפנים משורת הדין. גם הפוציניו-מוציניו בסגנון חתן-כלה של ברק ועמיר פרץ אינו משנה את העיוות. עובדה שההחלטה על שריון רק החריפה את תהליך ההידרדרות של העבודה.

 

אבל, אם בכל זאת רצו לעשות זאת חייב היה מזכ"ל המפלגה, איתן כבל, לנהוג על פי חוקת המפלגה. ואם נדרש להצבעה חשאית כדת וכדין הוא לא  יכול היה להתעלם מכך. לא זכור לי מקרה דומה בתולדות מפלגת העבודה. למוסד לבירור עתירות בעבודה לא היתה ברירה אלא לנהוג לפי החוקה, ובערעור, בוטל, ובצדק, השריון של פואד ואושרו השיריונים הפונקציונליים של היו"ר והמזכ"ל ומיקומי הנשים והמחוזות. מזכ"ל המפלגה לא למד לקח והוא מכנס את הוועידה ביום ראשון כדי לאשר את שריונו של פואד בהצבעה חשאית, אחרת יש הכרח לדחות את מועד הפריימריז כדי לאפשר לבן אליעזר זמן להתארגנות. אני מקווה שבהצבעה החשאית לא יאושר השריון וכי פואד יפסיק להתבזות ויודיע מיידית על הסרת מועמדותו. 

 

דרישה מכל המתמודדים בעבודה

 

אני מקבל הרבה פניות בכתב ובעל-פה מכל המועמדים בפריימריז של מפלגת העבודה. לכולם אני מבקש להשיב ולומר כי בנוסף לשיקולים אחרים הרי עמדתי תושפע לחיוב אם המועמדים הרוצים בתמיכתי יתחייבו באופן חד משמעי כי יישארו באופוזיציה ולא יתמכו בהצטרפות לממשלת ימין, אם תוקם אחרי הבחירות, גם אם פרוש הדבר פילוג בעבודה.

 

אז אני ממתין.

 

ויפתח את פי הבוגי

 

המפלגות הגדולות אוספות פנים חדשות כאסוף ביצים עזובות. רובם הגדול הם משומשים במצב בינוני או לכל היותר טובים כיד שנייה מרופא. אבל אף אחד מהם לא עבר את שיאי החוצפה כרמטכ"ל שעבר, בוגי יעלון, גם בהתחמקותו מכל שמץ של אחריות למחדלי מלחמת לבנון וגם בדבריו חסרי האחריות והתבונה על ערביי ישראל.

 

אינני יודע אם הועיל לעצמו בתוך הליכוד. אבל, נראה לי שהזיק למאמצי הליכוד לגייס קולות בין עוזבי קדימה, הגמלאים או העבודה. נכון, הרושם הראשון היה חיובי ויצר דימוי כאילו הרבה כוחות טובים עולים על הרכבת השועטת לעבר הניצחון. אבל כשישקע אבק הכוכבים ותתגבשנה הרשימות הסופיות נהיה עדים למפה קצת שונה. כיצד היא תראה? עוד קשה לדעת. אבל קשה לי לתאר מצב שבו הוא יהיה המועמד האולטימטיבי לשר ביטחון, גם לא בתוך הליכוד עצמו.

 

אם ירכיב נתניהו את הממשלה הוא יעשה כל מאמץ לכלול בה את קדימה. הוא לא ירצה להישאר רק עם ליברמן, ש"ס ודומיהם. הוא יהיה זקוק לקדימה, לפחות, משמאלו. מפלגה זו או פלג ממנה לא יצטרף בלי תיק הביטחון לשאול מופז. לעומת זאת, ממשלה בראשות ציפי לבני תזדקק לאהוד ברק כשר ביטחון ואינני בטוח מה יעשה ברק אם מלאכת מעשה המרכבה תוטל על ביבי והוא יציע לו תיק הביטחון.

 

ניתן לומר שעד כה המצטרף החדש היחיד המביא סממן כלשהו של חדשנות למפלגתו הוא דניאל בן-סימון ב"עבודה". להתראות בפריימריז בכל המפלגות.

 

פורסם לראשונה באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

רקוויאם למפד"ל

המפלגה הדתית לאומית שהיתה חיבור בין שתי תנועות מפוארות של הציונות הדתית – המזרחי והפועל המזרחי היתה אחת מאבני הפינה של בניית המסד למדינת ישאל ולחברה הישראלית הדמוקרטית והפלורליסטית. בראשיתה היא קמה כמרידה בהנהגת היישוב היהודי בגולה. בניגוד למורדים בציונות החילונית והסוציאליסטית הם לא זרקו עם העליה לארץ את הטלית והתפילין אלא הצליחו ליצור תרכובת חלוצית של תורה ועבודה, תורה עם דרך ארץ, בלא הסתגרות בגיטאות אלא תוך שיתוף פעולה עם החלוציות החילונית ועם ההנהגה האזרחית.

מנהיגי הציונות הדתית לפני קום המדינה – הרבנים בר-אילן ומיימון, משה אונא ומייסדי הקיבוץ הדתי גם ידעו לשלב בתוכם את ניצולי השואה ופליטיה – בורג, ורהפטיג, מלמד ועוד. הנהגת חיים משה שפירא הם השכילו להקים גוף פוליטי משפיע שכרת ברית עם מפא"י ותנועת העבודה שהחזיקה מעמד לתפארה עד לאחר מלחמת ששת הימים.

עד 1967 ובמידה רבה עד 1973 נמנו שרי המפד"ל וח"כיה עם המחנה המתון בממשלה ובקואליציה. הם תמכו יותר בקו המדיני של שרת, אשכול, ספיר ואבן ולא הלכו בעת הפילוג במפא"י עם בן-גוריון. אבל, אחרי מלחמת ששת הימים הם נקרעו בין גישתם היונית לבין עמדת הדור הצעיר, בהנהגת המר, בן מאיר וחנן פורת שנהיה יותר אקטיביסטי מאבותיו.

אחרי פרישת גולדה מאיר הם התקרבו יותר לליכוד וכרתו עמו ברית עוד לפני הבחירות ב- 1977. לכאורה, הם זכו למעמד מוביל ולתיקים לא סקטוריאליים, כמו תיק החינוך, אך הם לא השכילו ליצור מנהיגות פרגמטית שתדע לאזן בין גישת המתנחלים לבין הגישה הדוגלת בפשרה כדי לשמר את אופיה היהודי והדימוקרטי של מדינת ישראל.

תחילה חיסלו את יצחק רפאל, אחרון המתונים מדור המייסדים. אחר כך הבריחו מתוכם את אנשי עדות המזרח – תחילה לתמ"י ואח"כ לש"ס. יהודה בן מאיר התפכח מן המשיחיות שהשתלטה על מפלגתו והיה בין מייסדי מימ"ד. אברהם מלמד פרש ובערוב ימיו הצביע מר"צ. זבולון המר שינה הדרגתית את גישתו אך נפטר ממחלה קשה בטרם הספיק להפנים את השינוי ולהנחילו להנהגת מפלגתו.

מאז פטירת המר לא הצליחה המפד"ל להשתקם. היא לא הצליחה לכבוש לבבות בימין הקיצוני ורבים ממצביעיה נטשו אותה למרכז – קדימה והעבודה או לימין- לליכוד או לש"ס. בכל מערכת בחירות ניסו גימיק אחר ולא הצליחו. עתה בא זבולון אורלב, מאנשי המר, ומנסה להלביש עליה אדרת חדשה ולהעבירה ממפלגה שעסקה רק בעניין המדיני למפלגה המציבה במרכז ענייני חינוך וחברה.

ימים יגידו אם תצליח המפלגה החדשה לקבל יותר מן המנדטים המעטים יחסית שיש לה כיום. נראה לי כי היא תלך לאיבוד בין הליכוד, ש"ס וישראל ביתנו, אלא אם תציב ברשימתה גם דתיים מתונים, כאנשי מימ"ד וגם חילוניים שוחרי מסורת ואחדות.