ארכיון קטגוריה: הערות בשולי החדשות

אהוד ברק מול גלעד שליט

כדי לתת לו ליהנות מן הספק אצא מתוך ההנחה ששר הביטחון רצה לשלוח מסר לחמאס שידע כי ישראל לא תוותר יותר מעבר למה שהסכימה עד כה. הבעיה היא שברק באותה הזדמנות שלח מסר לא נכון למשפחת שליט, לכל הורי החיילים המשרתים כיום ובעתיד ולצעירים המתגייסים. הוא יצר אווירה כאילו לממשלה ולצה"ל לא אכפת וכל חיל ומשפחה לגורלה.

 

זהו שינוי חד במדיניות הישראלית מאז הקמת המדינה שעמדה על שלושה יסודות: א. אין מפקירים חייל חי, פצוע או מת בשדה הקרב ועושים כל מאמץ כדי להעבירו לישראל. ב. עושים כל מאמץ צבאי אפשרי כדי לרדוף אחר חוטפים ולהציל חטוף כל עוד הדבר אפשרי. ג. אם נכשלו המאמצים ואין דרך לפעולה צבאית מנהלים מו"מ שבו ברור שאנו נשלם מחיר גבוה של שחרור עצורים. יש יותר מדי תקדימים לכך על מקרים פחותי חשיבות מזה של גלעד שליט. תוך כדי המשא ומתן מפעילים צעדים נוספים כגון הוספת עצורים חדשים משלהם והפעלת לחץ אזרחי על מי שמחזיק בחטוף או חטופים.

 

לכל גם ברור כי אין בנמצא מושג של "בכל מחיר" והחזרה עליו היא מטופשת. במקרה של גלעד שליט המחיר ידוע וברור והוא היה ידוע כבר בשלהי כהונתה של ממשלת אולמרט. לכן, זהו הדיון ואין אחר. יש הסבורים, ואני איתם, כי זהו מחיר שמותר לשלמו בנסיבות הקיימות ויש שלא.

לגיטימי להתנגד ולומר אני מסרב להחזיר מחבלים כאלה ואחרים תמורת חיל חטוף חי. אך מי שאומר זאת חיב להשיב מדוע עבור טננבוים החי, וגופות חטופים – כן ואילו עבור גלעד שליט החי – לא. האם באמת עמדה כזאת תמנע חטיפות בעתיד או תשאיר את גלעד שליט חי ובריא בגופו ובנפשו?

 

שר הביטחון צריך להתווכח בעניין זה בתוך הממשלה ולא עם המשפחות או המתגייסים.

 

מודעות פרסומת

יום שחור עם קרן אור באפלה

 

ראשיתו של חודש ספטמבר 2009 בישראל תרשם כיום שחור בתולדות המדינה: שני שרים לשעבר נכנסים לכלא, נפתח משפטו של נשיא לשעבר והוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה לשעבר. לשניים האחרונים עומדת חזקת החפות לשניים הראשונים כבר לא, אף כי אחד מהם, שלמה בניזרי, טוען כי נעשה לא עוול.

 

בכל מקרה, גם אם קצב ואולמרט יצאו זכאים בזיכוי מוחלט, הרי עצם ההעמדה לדין היא חמורה. זו אינה גחמה של מישהו או החלטה חפוזה. נכון לא מעט אישי ציבור יצאו זכאים, אך רובם בגלל העדר ראיות מספיקות או שעדים סרבו להעיד. כמובן, הכל אפשרי והכל פתוח, אך כבר יש טעם מר בפה. אמנם אמרו חזלינו כי אין מעמידים פרנס על הציבור אם אין קופה של שרצים מאחוריו, אך כוונתם היתה שעברו יובילו להתוודות על חטאי העבר ולכפר על עוונותיו ולא לנהוג ביוהרה ולהמשיך ולחטוא. דומני כי המשותף לאישי הציבור שהזכרתי הוא חטא היוהרה וחוסר הנכונות להודות כי שגו. היחיד שנוהג בצורה מכובדת הוא אברהם הירשזון שאינו מקהיל קהילות לטובתו או זורק בוץ בפני מערכת המשפט והתקשורת.

 

אני שייך לאלה המאמינים כי איש ציבור חייב להיות בהיבחרו מעל לכל צל של חשד. אני בעד גילוי נאות מצד כל מועמד על הונו, רכושו והסבר מתועד כיצד עשה את הונו, אם יש לו, כמקובל בארצות הברית. יושרה אישית אינה חזות הכל אך היא תנאי בסיסי שאת מבחנו חייב לעבור כל מועמד וכל נבחר.

 

האם ייתכן שינוי אצלנו בעניין הזה? תוצאות הבחירות ביפן ובגרמניה הוכיחו כי יש סיכוי לכוחות חדשים לקום ולהגיע להישגים מרשימים בבחירות. לכן, אסור לאבד תקווה.

גדולתו של טדי קנדי

 

טד קנדי נולד לעושר ולתהילה. הוא יכול היה בכל רגע נתון לפרוש מן הסנאט ולחיות חיי עושר ונחת. אך הוא בחר בחיים הציבוריים, על אף המטען הכבד של זכר משפחתו ואחיו, החשש המתמיד פן גורל אחיו יפגע גם בו והעיסוק המתמיד בחייו הפרטיים. הוא בחר להיות משרת ציבור ולהיאבק על ערכים ליברליים, חברתיים והומניים. לא פעם המאבק היה קשה. לא פעם היה במיעוט בסנאט ואף במפלגתו. אך הוא לא פסק מלהאבק בניקסון וברייגן ובבוש האב והבן.

 

הוא העדיף במרוץ האחרון לנשיאות את אובמה על פני הילארי קלינטון ובכך תרם במידה רבה לבחירתו של אובמה. מה היה השיקול? זאת נקרא כאשר יתפרסם בקרוב ספר זכרונותיו. למיטב ידיעתי, הוא בשום מקום לא תקף את הילארי קלינטון אלא רק דיבר בזכותו של אובמה.

 

טד קנדי הוכיח כי היחיד יכול להשפיע. הוא עמד בראש המאבק נגד מינויו של רוברט בורק לשופט בית המשפט העליון על ידי הנשיא רונלד ריגן והצליח. שנים רבות היה יושב ראש ועדת העבודה של הסנאט. בשנותיו הרבות בסנאט הטביע חותמו על החקיקה החברתית ועל הצלחת המאבק למען שוויון זכויות מימי נשיאותו של ג'ונסון ועד ראשית ימי אובמה.

 

נזדמן לי לראותו מקרוב מספר פעמים. ב- 1962 הוא ביקר בארץ לקראת מסע הבחירות שלו לסנאט. הוא נפגש עם סטודנטים על הדשא באוניברסיטה בגבעת רם. הוא נראה כאחד מאיתנו, חביב, בלבוש קל וצעיר, לא מתנשא.

 

בשנות שהותי בארה"ב נתקלתי בו מספר פעמים באירועים שונים של האיגודים המקצועיים, במפגשים מצומצמים עם אורחים מישראל שליוויתי לפגישות עמו, בקבלות פנים בשגרירות. הוא תמיד היה חביב וידידותי, בקי בנעשה בישראל. עזרה רבה הושיט במאבק למען יהודי ארצות הברית. גם בתקופות הקשות ביותר ביחסי ארה"ב – ברית המועצות, השם קנדי פתח דלתות ודומני כי הרבה מסורבים ופעילי עליה חייבים לו את חרותם.

 

מי יירש עתה את שרביט ההנהגה של שבט קנדי? יש כמה מועמדים – קרולין קנדי, בתו של הנשיא, ג'ון קנדי, קתלין קנדי טאונסהד, בתו הבכורה של רוברט קנדי, שניסתה כוחה בפוליטיקה בלא הצלחה יתרה, אחיה ג'וזף קנדי, שהיה בעבר ציר קונגרס ממסצ'וסטס ונחשב כמועמד אפשרי לסנאט במקום דודו,פטריק קנדי, בנו של טדי, המכהן כיום כציר בקונגרס ממדינת רוד איילנד ומריה שרייבר, בתה של האחות יוניס שרייבר שנפטרה לפני כמה שבועות והיא רעייתו של מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר.

נותרה עוד אחות אחת של טדי קנדי אך היא בת 81.

 

בכל מקרה עוד נשמע משבט קנדי בחיים הציבוריים האמריקניים וטוב הדבר.

 

מתי מחזירים את הוולבו?

 

אין ספק, חום אוגוסט הוציא את הממשלה מדעתה. הביקורת נגד הפרסום הנבזי בשבדיה היא מוצדקת ויש לפעול נגד העיתונאי והעיתון בכל הכלים המשפטיים האפשריים. אבל מכאן ועד החרמת כל התקשורת השבדית מרחק רב. מה חטאו עיתונים אחרים שלא פרסמו את העלילה ואף יצאו נגדה או תומכים בישראל לא פעם? איזו מין גישה זאת? לשיא האוילות הגיע מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, שאמר כי לא ייתן תעודות מעבר לעזה לעיתונאים שבדים עד שלא יעברו בדיקת דם לצוך התאמה להשתלות. ממש הומור של קג"ב. מועמד לפרס ליברמן.

 

ולמה רק נחרים עיתונים ועיתונאים. אולי נחרים בכלל את תוצרת שבדיה מוולוו דרך אריקסון ועד איקיאה? נא להחזיר את הוולבואים, כולל משאיות ואוטובוסים, את כל המכשירים מתוצרת אריקסון וכבר מתארגנת עצומה נגד איקיאה. אכן, זו תשובה ציונית גאה והולמת, האין זאת?

ההתנחלויות אינן חוקיות

השר אלי ישי מודיע לנו כי ההתנחלויות הן חוקיות. ידיעתו וידיעת ש"ס בענייני חוק ומשפט היא מן המפורסמות. אך כדאי שילמד פרק במשפט בינלאומי, לפיו ההתנחלויות אינן חוקיות. אני נמנה על אלה שסברו תמיד כי ההתנחלויות הן מכשול לשלום והדבר ברור היום יותר מתמיד. הן אמנם לא המכשול היחיד אבל הן מקור לאחת הבעיות הקשות בכל תהליך של מו"מ לשלום. לאחר 1967 היה קונסנזוס לאומי לגבי ירושלים, כעיקרון, אם כי לא בהכרח הגבולות המקריים ששורטטו לעיר רבתי. היתה גם הסכמה לגבי גוש עציון בגודלו המקורי. כל השאר היה שנוי במחלוקת ועדיין שנוי במחלוקת.

אין לי ספק שפינוי הישובים, במה שקרוי ההינתקות, היה מוצדק. הישובים הללו לא היו צריכים להיות שם בכל מקרה. הטעות של ממשלת שרון היתה בפינוי השטח באורח חד-צדדי. היה מקום לפנות את הישובים ולהשאיר את השטח ברשות צה"ל, עד להשגת הסכם מי יקבל אתת השטח, באילו תנאים ומה יעשה בו. הרעיון לחזור לאחת ההתנחלויות שפונו בשומרון, כדברי בוגי יעלון הוא חסר שחר ורק יחזק את תדמיתנו כמי שלא מוכנים להגיע לשלום.

אני נגד נסיגות חד צדדיות. אני נגד זכות השיבה. במצב שנוצר אין ברירה אלא להסכים לחילופי שטחים שישאירו בריבונות ישראל את גושי ההתיישבות העיקריים. אך בינתיים, יש להקפיא לחלוטין את הבניה ולהפסיק כל פרובוקציות, גם מילוליות, מצד שרי הממשלה.

רצח, לא לינץ'

כמה עורכים בורים בכמה עיתונים מכנים את הרצח הנתעב בחוף תל-ברוך כלינץ'. זהו ביטוי לא נכון. לינץ' הוא רצח נאשם בלא שיובא לדין, לרוב על-ידי המון מוסת. הריגת החייל נתן זאדה בשפרעם, או ברוך גולדשטיין בחברון הוא לינץ'. הרצח בתל ברוך הוא רצח נורא ואכזרי של אדם חף מפשע וזהו סיפור אחר, אף חמור יותר מלינץ'.

שגיאותיו של הקונסול בבוסטון

 

הקונסול הכללי של ישראל בבוסטון, נדב תמיר, טעה במסמך שכתב וגרם רק נזק לעניין שאותו רצה לקדם. דווקא משום שאני מסכים עם רוב הניתוח שלו אני סבור שהוא פעל בדרך הלא נכונה.

 

אני מסכים עם התגובות של סגן שר החוץ, דני איילון, ושל לשכת ראש הממשלה, כי המסמך כתוב בחוסר מקצועיות. תפקידו של קונכ"ל ושל כל שליח דיפלומטי הוא קודם כל לדווח, ולדווח אמת. בכל המסמך של תמיר אין אף ציון מקור כלשהו. על מה הוא מבסס את הערכותיו? קריאת עיתונים? מחקר או סקר? שיחות עם אנשי אקדמיה? פוליטיקאים? אנשי ציבור. ראשי הקהילה היהודית?

 

כל דיווח דיפלומטי אמין חייב להתבסס על מקורות ועל שיחות אישיות. אחרת, לשם מה יש צורך בקונסול בבוסטון? די אם יקראו בארץ את ה"בוסטון גלוב".

 

אם יש לקונסול תובנה ייחודית, או שיחה מיוחדת, שאין הוא יכול לגלות את פרטיה ברבים, והוא באמת רוצה שתזכה לתשומת ליבם של קובעי המדיניות, אל יעביר את הערכותיו בתפוצת "נאט"ו". יעבירן או בסיווג סודי ביותר או, וזה עדיף, ישגרה במכתב בדואר דיפלומטי למספר מצומצם של נמענים.

 

הייתי בין השנים 1982-1988 בשליחות דיפלומטית בצפון אמריקה, בתפקיד שהיה אז משותף להסתדרות ולמשרד החוץ. הנהלת משרד החוץ הטילה עלי כמה מטלות נוספות ונהגתי בעניינים חשובים לנהוג בדרך עליה הצבעתי לעיל. נכחתי לדעת כי בדרך הזאת ניתן להשפיע גם על שר חוץ וממשלה הנמצאים במקום אחר ממני. זכיתי לעיתים לראות תוצאות להערכותי והצעותי גם אצל יצחק שמיר וגם אצל בנימין נתניהו שהיה סגן השגריר בוושינגטון ואחר כך שגריר באו"ם. אני סבור שאדם יכול לשרת את המדינה גם אם אין הוא מסכים עם כל פרט ופרט במדיניות שלה. כמובן, לכל אחד ישנם קוים אדומים המנחים אותו אם ומתי לפרוש. מבחינתי קו כזה היה לאחר "סברה ושתילה". שיתפתי בהתלבטות את מזכ"ל ההסתדרות דאז, ירוחם משל, ורק ההחלטה על מינוי ועדת חקירה ממלכתית השאירה אותי במקומי.

 

נדב תמיר הסתבך בהפצה הנרחבת של דבריו כי כיצד יופיע ברבים כאשר תפקידו הוא להסביר את מדיניות הממשלה. הרי בכל מקום – בהרצאה, בשיחת רקע עם עיתונאים, במפגשים שונים – יישאל מיידית על הפער בין השקפותיו לבין מדיניות הממשלה.

 

עם זאת, הדרישה להדחתו היא מופרכת ומוגזמת. הקונכ"ל לא הדליף את הדו"ח שלו. הוא לקה בחוסר זהירות. על כך מעירים ולא מפטרים ומדיחים. בעיקר כאשר העומדים בראש משרד החוץ אינם מן הנזהרים בלשונם ולא מאלה הצמודים בהתבטאויותיהם ומעשיהם אך ורק למדיניות ממשלתם.

איך מתארים את הלווית עמוס קינן בכל כך הרבה שגיאות

 

 

קמתי ביום שישי ופתחתי את "ידיעות אחרונות" ובו תיאור טקס ההלוויה של עמוס קינן ז"ל בבית העלמין בקיבוץ עינת. קראתי את הידיעה שכתב דני ספקטור ונדהמתי. האם שנינו היינו באותו מקום? כל כך הרבה טעויות!!!:

 

1. הכתב מדבר על שירת "חיילים אלמונים" שהוא, לדבריו, "המנון תנועת האצ"ל שבה היה חבר". ובכן, כל מי שקרא את מה שנכתב ביומיים האחרונים על קינן יודע שהיה חבר הלח"י וכי "חיילים אלמונים" שכתב אברהם "יאיר" שטרן הוא המנונה של לח"י.

 

2. בהמשך מציין הכתב י בשיר זה בחרה רונה קינן, בתו של עמוס קינן, לפתוח את טקס ההלוויה. העובדה היא שבשיר זה נסתיים טקס ההלוויה.

 

3. אחר כך נאמר: "כמה עשרות אנשים…הגיעו אתמול" – אני ראיתי כמה מאות, מגרש החניה של בית העלמין היה מלא.

 

4. "טקס ההלוויה נפתח בדברים שנשאה שלומציון קינן" – שלומציון לא היתה הראשונה. לפני דבריה נקראו כמה קטעים שכתב עמוס קינן מפי דוב'לה גליקמן ודורי מנור.

 

5. על דוב'לה גליקמן כותב הכתב כי הוא "בן זוגה של שלומציון". למיטב ידיעתי ולפי כל בדיקותי בגוגל גליקמן הוא בן זוגה של השחקנית ג'יטה מונטה.

 

 

לא בדקתי את הקטע על תהליך הקבורה ליד הקבר עצמו כיוון שלא עמדתי סמוך לקבר. די לי בשגיאות הללו. אני יכול לתאר לעצמי מה היה עמוס קינן כותב בתגובה לתיאור שכזה – "נח בשבע שגיאות- ההיה או חלמתי חלום?".

איך פוספס הסיפור

מכיוון שנתפרסמו באתר זה הרבה דברים, בחלקם הגדול לא נכונים, על פסק הדין המוזר של השופט דרורי בעניין האברך הדורס והקופאית האתיופית כדאי לקרוא את התחקיר המפורט בעניין של חנוך מרמרי ב"עין השביעית":

 

http://www.the7eye.org.il/Metukshar/Pages/240709_and_thanks_to_uri_ariel.aspx?RetUrl=/METUKSHAR/Pages/Metukshar_Lobby.aspx

 

המפלים בין דם לדם

מלחמת לבנון השנייה היתה המלחמה הראשונה מאז תש"ח שבה היה העורף חלק בלתי נפרד מן המערכה, בהמשך לתקופות הפיגועים והאינתיפאדות. 119 חיילים נפלו במערכה ו – 44 אזרחים, אך האזכרה הממלכתית היא רק לחללי צה"ל. הקרבנות האזרחים הם מדרגה שנייה ואינם נחשבים.

זו שערוריה שאין הדעת סובלת. אולי אחד מ- 30 השרים המיותרים או 9 סגני השרים ייקח את העניין לתשומת ליבו וידאג שהאזכרות הממלכתיות תציינה את הקרבנות האזרחיים כחלק בלתי נפרד מן המערכה.

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3742982,00.html