מאה הימים של נתניהו – התחלה שגויה והישגים בודדים

 

השבוע נפתח בסימן פסטיבל חגיגות 100 הימים להקמת ממשלת נתניהו. היום עצמו יחול רק ביום חמישי אך זריזין מקדימים. המספר של 100 ימים עצמו הוא מקרי ונובע מן הימים הראשונים לנשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזבלט, כאשר הנשיא הנבחר קבע לעצמו תכנית מהירה למלחמה בשפל הכלכלי העמוק שארצו שקעה בו בתקופת נשיאות קודמו, הרברט הובר.

 

מאה ימים ראשונים הם תקופה קצרה לבחינתו של ממשל חדש כלשהו. אפשר רק לבדוק אותם מול תכניות ספציפיות למאה הימים הראשונים, אם היו. מבחינה זאת ניתן לזקוף לזכות נתניהו רק הצלחה אחת ברורה: שינוי סדרי הדיון בתקציב ואישור תקציב מדינה ליותר משנה אחת. עד רגע זה כל הנושאים התקציביים אותם הגישה הממשלה החדשה עברו בכנסת, אם כי טרם נסתיימו כל ההצבעות וכמה שאלות קשות עומדות להכרעה בימים הקרובים. לכן נזדקק לעוד כמה ימים מעבר למאה כדי להגיע למסקנה סופית בתחום התקציבי. השלכות התקציב מבחינה משקית וחברתית ייבחנו מאוחר יותר, במהלך השנה וחצי הבאות.

 

בשאר הנושאים שהציב נתניהו לממשלתו בתכנית 100 הימים לא הושג כל השג (פרוט מלא ניתן לקרוא במאמרו של מוטי בסוק במוסף דה-מארקר של "הארץ" מהיום).

 

בנושאים אחרים שלא נכללו בתכנית הרשמית התוצאות מעורבות:

 

נושא לטווח הקצר שבו נחלה הממשלה החדשה הישג משמעותי הוא בעניין הביטחון השוטף. שקט יחסי שורר ביישובי עוטף עזה ובשאר אזורי הארץ. כוחות הביטחון פועלים בהצלחה רבה לסיכול פיגועים. אבל אין שום ערובה שהדברים לא ישתנו לרעה במהירות רבה, אם לא תחול התקדמות כלשהי בתהליכים המדיניים. אהוד ברק זוכה לגיבוי מראש הממשלה והפך מבחינה מעשית גם לשר חוץ בפועל. כל אלה אינם מוסיפים יוקרה פוליטית לברק ולא למפלגתו, הנמצאת על סף פילוג והצהרתו של דניאל בן סימון מהבוקר ככי הוא שוקל פרישה מקרבת את הקץ. בכל מקרה אם יצליח ברק – ההישג ייזקף לזכותו של נתניהו, אם ייכשל – הכישלון יירשם לחובתו של ברק.

 

בעניין המדיני עוד לא נראית התקדמות משמעותית אם כי נתניהו מנסה ובהצלחה להימנע מעימות חזיתי עם ארצות הברית ועם הגורמים המתונים בעולם הערבי. אין עדיין מצידו תשובה לבעיה הבוערת של מדיניות ההתנחלות. ראש הממשלה מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו – לדבר כמו ליברמן ולנהוג כמו אהוד ברק, לרצות את קיצוני הליכוד ולקרב אליו חלק מקדימה כאלטרנטיבה למשבר פנימי אפשרי.

 

הבעיה העיקרית של ממשלת נתניהו נעוצה ביומה הראשון, במהלך פתיחה גרוע. העדפת ישראל ביתנו על פני קדימה היא המשגה ההתחלתי. הקואליציה הטבעית בתנאים הקיימים של נתניהו מבוססת על הליכוד, קדימה והעבודה. אך נתניהו וברק חוששים מציפי לבני ועל כן העדיפו להשאירה בחוץ, כדי להגיע לפילוג בקדימה. לשם כך הם גם מוכנים לבעוט בתקדימים חוקתיים ולשנות מהיום למחר חקיקה כדי לקדם אפשרות של פילוג בקדימה ובמקביל לטרפד אפשרות של פילוג בעבודה.

 

אין לי ספק שקואליציה בסיסית של ליכוד, קדימה ועבודה היתה מועילה יותר לא רק במאה הימים הראשונים. ש"ס ויהדות התורה היו מן הסתם מצטרפים אליה, ואולי גם אחרים. נתניהו חשש מהפקדת האופוזיציה הראשית בראשותו של אביגדור ליברמן. אך, דומני, כי הנזק שהוא גורם מבפנים לממשלה ולתדמיתה, בארץ ובעולם, גדול מהנזק שיכל לגרום מבחוץ.

 

גם בעניין המאבק נגד חימושה הגרעיני של איראן לא נראית כל התקדמות משמעותית, אלא אם ישנם דברים בלתי ידועים מתחת לפני השטח. הארכת כהונתו של ראש המוסד לשנה שמינית היא מיותרת לחלוטין, אלא אם כן הוא באמצע ההכנות לפעילות משמעותית. צד המינויים האישיים בתפקידים הבכירים אינו הצד החזק של ממשלת נתניהו, על כל חלקיה ומרכיביה. היה לנתניהו מספיק זמן להתכונן ולהכין צוות ללשכתו ולמשרדו שיוכל להיכנס ולפעול מיידית למן היום הראשון והוא לא עשה זאת. סימן לבאות?

 

מבחינת הדאגה לחלש, לקשישים, לנכים ולחולים אין חדש בממשלה הזאת. הרבה סיסמאות אך ללא מעשים. והליכוד פוגע בעיקר בציבורים שבחרו בו.

 

בסיכום כולל, ניתן לומר כי מאה הימים הראשונים לא הוכיחו נכונות לעשייה ולתנופה משמעותית לא מבפנים ולא בחוץ. הרבה זרעי פורענות וקלקולים כבר מצויים בשטח. תקווה אינה המוטו של הממשלה הזאת, גם לא לשיטתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשולי הוויכוח על דברי אהרון ברק

 

יש לי חלום

 

מאת אהרן ברק

דברים בטקס הענקת אות אביר התנועה לאיכות השלטון,

24.6.2008.

.1. יש לי חלום:
החלום הוא שהמדינה תהפוך לבית הלאומי של כל יהדות העולם, ושרוב רובו של העם היהודי יתרכז בה.

החלום הוא שעתידה של המדינה יובטח, וכי בטחונה ושלומה לא יהיו עוד שנויים במחלוקת.

החלום הוא שתהיה לנו חוקה מלאה וטובה, אשר תקבע את האיזון הראוי בין המטרות הלאומיות של הכלל והזכויות של כל פרט ופרט.

החלום הוא לשיוויון מלא בין כל בני החברה הישראלית, ובהם שוויון בין ערבים ליהודים; שוויון בין גברים לנשים; שוויון בין בעלי הנטיות המיניות השונות; שוויון בין מאמינים לשאינם מאמינים.
2.  הגשמתו של חלום זה אפשרית היא. אין זה חלום באספמיא. זהו חלום של דורות הניתן להגשמה בדורנו. לשם כך נדרש:
– כי יובטחו ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אשר כל יהודי יכול לבנות בה את ביתו.
– כי צבא ההגנה לישראל יחוזק, וכח ההרתעה שלו יוגבר.
– כי מפעל החוקה יסתיים. כי בתוכנה תבטיח החוקה איזון ראוי בין הערכים היהודיים והדמוקרטיים; כי תובטח בה שיטה ראויה לבחירת חברי הכנסת; כי תובטח יכולת המימשל של הממשלה, ועצמאות מערכת בתי המשפט; כי יימצא בחוקה איזון ראוי בין זכויות האדם לצרכי הכלל, בין זכויות האדם לבין חרותו. על שמירתו של איזון זה תעמוד מערכת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, אשר בבחירת שופטיו יהא רוב לגורמים המקצועיים; כי עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה תובטח, וכי סמכויותיו לא יקוצצו.
– כי השוויון יובטח לא רק להלכה אלא גם למעשה, כי כל אזרח במדינה ירגיש שהמדינה היא של כל אזרחיה, כאשר האזרחות משקפת את מלוא מורכבותה של החברה הישראלית, אשר ערכיה הם יהודיים ודמוקרטיים, ואשר מצוי בה מיעוט ערבי שאת ערכיו המדינה צריכה לכבד.
– כי תרבות השילטון תובטח, כי העיקרון הראשון בהתנהלותם של אנשי הציבור יהיה כי איש הציבור הוא נאמן הציבור; כי לא לעצמו הוא פועל, אלא למען האינטרס של הציבור הוא פועל; כי משל עצמו אין לו ולא כלום, וכי כל שיש לו למען הציבור יש לו. מחובת הנאמנות נגזרת ההגינות, וההגינות מחייבת יושר, ענייניות, שוויון, סבירות ומידתיות.

3. . לשם הגשמתו של חלום זה צריך כל פרט וכל גוף לעשות כל שביכולתו כי החלום יהפך למציאות.
– הכנסת צריכה להשלים את מפעל החוקה. לשם כך נדרשות פשרות. אם כל אחד יעמוד על מלוא רצונו, רצונו של איש לא יוגשם. על הכנסת להגן על בית המשפט העליון, ולדחות כל הצעה לצימצום סמכויותיו, או לפוליטיזציה של הרכבו.
– עובדי הציבור, כל אחד בתחומו, חייבים לנהוג בנאמנות. ככל שתפקידו של עובד הציבור רם יותר והאחריות המוטלת עליו גדולה יותר, כן כבד יותר עולה של הנאמנות המוטלת עליו. עליו להיות דוגמה לאחרים, מופת לכלל האזרחים.
– כל אזרח ותושב, כל פרט ופרט, צריך לקדם את הגשמת החלום, בתחומו הוא. במדע ובתרבות, במשפט וברפואה, בחקלאות ובתעשייה, בהתיישבות בישראל וביהודה ושומרון – כל אדם הפועל בתחומים אלה צריך לקדם את הגשמתו של החלום הכולל.

4. על רקע זה תבורך התנועה לאיכות השילטון בישראל, הפועלת יום-יום, להגשמתו של החלום הלאומי. אי אפשר להגשימו רק באמצעות הגברת איכות השילטון, אך אי אפשר להגשימו בלי הגברת איכות השילטון בישראל. איכות השילטון מונחת ביסוד החיים הלאומיים, איכות השילטון היא איכות החיים, היא הדבק המאחד אותנו.
חיזקו ואימצו; בעזרתכם נהיה "לאור לגויים.

 

בחרתי לפרסם נאום סדור על השקפת עולמו של אהרון ברק מאחר שכל המגיבים, בעד ונגד, ובעיקר המכפישים, לא שמעו או קראו את נאומו המלא.

הסיפור האמיתי על בחירתו של אפרים קציר לנשיא

 

כל הספד למת הוא הספד לאמת. אחרי פטירתו של אפרים קציר ז"ל נאמרו דברי אמת רבים על אישיותו ועל תרומתו למדע ולביטחון אך הסיפור שסופר על נסיבות בחירתו לנשיא לקה באי-דיוקים רבים, אם ננקוט בלשון המעטה. רב היה אי הדיוק במיוחד בדבריו של נשיא המדינה, שמעון פרס, האמור לדעת את העובדות כהווייתן.

 

נאמר כאילו גולדה יזמה את מועמדותו של אפרים קציר. זהו תיאור לא מדויק. גולדה יזמה את מועמדותו של יעקב צור, איש שרות החוץ בעבר ובאותה תקופה, יו"ר הקרן הקיימת. אלא שבתוך מפלגת העבודה היתה התנגדות למועמדותו. לובה אליאב העלה את שמו של שופט בית המשפט העליון, אליהו מני. אנשי רפ"י העלו את שמו של יצחק נבון.

 

נתכנסה אז בכנסת ישיבת לשכת מפלגת העבודה והסיעה בכנסת, אותה סיקרתי ככתב "דבר".  לובה אליאב הודיע כי אליהו מני ביקש להסיר את מועמדותו. משה ברעם מסר כי יעקב צור הסיר את מועמדותו. נותרה רק מועמדותו של יצחק נבון. ואז קם שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, והציע להקים ועדה. "נו", אמר אחד מאנשי ההסברה של המפלגה שישב לידי, "יצחק נבון הוא הנשיא הבא". "לא", השבתי, "הקימו ועדה כדי להפיל את מועמדותו, שהרי לו רצו בו אין צורך בעוד ועדה". וכך היה. תפקיד הועדה היה לחפש מועמד שיוכל לגבור על נבון בהצבעה חשאית במרכז.

 

מדוע התנגדו לנבון? אנשי אחדות העבודה והממסד הוותיק התנגדו לו בגלל שייכותו לרפ"י ונאמנותו לבן-גוריון. הם גם חששו שמא בעת משבר פנימי במפלגה סביב בחירת יורש לגולדה תחולל רפ"י פילוג ואז הנשיא נבון יוכל בסיטואציה מתאימה להטיל על משה דיין להרכיב ממשלה חדשה. גם הנשיא היוצא, זלמן שז"ר, התנגד אישית לבחירת נבון והפעיל את השפעתו על גולדה.

 

רק אז הועלה לפתע שמו של אפרים קצ'לסקי-קציר. מי העלה ראשון את שמו? דומני שהיו אלה חבריו מנוער בירושלים, מתנועת הבחרות הסוציאליסטית, זאב שרף ומשה ברעם. הם גייסו לעניין את ספיר, שפירא וגלילי. גולדה נתנה את הסכמתה ואז החלו הלחצים על קצ'לסקי להסכים. הוא שהה אז בשבתון בארה"ב. נבון לא הסיר את מועמדותו והתקיימה הצבעה חשאית בישיבת המרכז באולם אוהל בתל אביב וברוב לא גדול נבחר אפרים קציר. בבחירה בכנסת הוצעה מולו על-ידי הליכוד מועמדותו של הפרופ' אפרים אלימלך אורבך. קציר ניצח בסיבוב הראשון ברוב של 66 מול 41.

 

אפרים קציר היה אדם טוב ונשיא חביב. הוא לא אהב כל כך את התפקיד אך מילא אותו היטב. בעיקר הצטער על התרחקותו מן המחקר המדעי. בתום קדנציה אחת החליט שדי לו ולא ביקש תקופת כהונה נוספת אף שבלא ספק היה נבחר לה אילו רצה. אחרי פרישתו סרב לקבל דירת שרד וחזר לביתו במכון וייצמן. רעיתו נינה רצתה דווקא דירה בירושלים אך הוא סרב. מאז חי בצניעות רבה. פגשתיו פעם בניו יורק נוסע לבדו ברכבת התחתית.

 

עם סיום כהונתו בחרה מפלגת העבודה ביצחק נבון כמועמדה מתוך הנחה שהקואליציה של הליכוד תציג מולו מועמד משלה שיזכה. אלא שבגין הקדיח את התבשיל. הוא התנגד למועמדותו של הד"ר אלימלך רימלט, מראשי המפלגה הליברלית והעלה במקומו מועמד אלמוני בשם פרופ' יצחק שווה. נוכח הביקורת הציבורית הרבה הסיר שווה את מועמדותו ויצחק נבון נותר מועמד יחיד ונבחר, כמובן. הוא היה נשיא עממי ופופולרי אחד מטובי הנשיאים שהיו לנו. גם הוא לא רצה לרוץ לקדנציה נוספת, כנראה בגלל מחלת אשתו, אופירה נבון. במקומו נבחר חיים הרצוג. הוא התמודד מול שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, שהיה מועמד הקואליציה אך בהצבעה החשאית קיבל הרצוג 61 קולות מול 57 שניתנו לאילון.

התיקו של ביבי ואובמה

 

המשחק המקובל בתקשורת הוא לחפש מי ניצח ומי הפסיד במפגש פסגת אובמה-נתניהו. הערכתי זהה להערכת מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" – התוצאה היא תיקו.

 

ישראל היא מדינה חשובה וחזקה, אך היא אינה מעצמת-על היכולה לעשות ככל העולה על רוחה. מורי, פרופ' יעקב טלמון המנוח, נהג לומר בשנות ה- 60 כי בעולם כולו יש ארבע מעצמות-על: ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל ואלבניה. אלבניה כבר איננה, ברית המועצות התפרקה, וגם ארה"ב, רוסיה וסין אינן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. ישראל אינה עם לבד ישכון ובגויים אנו מוכרחים להתחשב. אין לנו אפילו אוצרות טבע שיסייעו לנו לעמוד לבד זמן מה.

 

עלינו להבין את מגבלות הכוח ויכולת התמרון שלנו. יש לנו השפעה רבה בעולם, בעיקר בזכות כוחנו הפוליטי בארצות הברית. כוח זה הוא ניכר, אך אינו בלתי מוגבל. כל ממשל וקונגרס בוושינגטון יודע עד היכן הוא יכול ללכת בלחציו על ישראל וגם רוב יהודי ארה"ב מכירים בצורך לאזן בין האינטרס האמריקני הגלובלי לבין צרכי הקיום והביטחון החיוניים של ישראל.

 

שנים רבות זכתה ישראל מן ההפקר בגלל הסרבנות הערבית. מצרים היתה הראשונה לצאת ממעגל הסירוב. סוריה כמעט והתקדמה אף היא אלא שנעצרה בגלל התעקשות מטופשת בקו הקצר המבדיל בין הגבול הבינלאומי לגבול שביתת הנשק. אבל יום בהיר אחד תמצא הפשרה וישראל תאלץ לרדת מן הגולן.

 

ישראל ניצבת היום בפני מציאות מיוחדת במינה שבה העולם הערבי והמוסלמי המתון רוצה לסייע בבלימת איראן והטרור. ישנה הבנה מארה"ב, דרך אירופה, במזרח התיכון ובקדמת אסיה בדבר הכורח החיוני במניעת ההתגרענות האיראנית. אם לא יעזרו דרכי הנועם הדיפלומטיות, יהיה צורך בסנקציות חריפות ביותר, ולא – לא יהיה מנוס משימוש בכוח.

 

תרומתה המדינית של ישראל בשלב הזה היא לא גדולה – הסכמה עקרונית לעקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות – הסכמה שכבר ניתנה בעבר בצורות שונות וחלוקה שרוב הציבור הישראלי תומך בה. ישראל צריכה לאמץ עיקרון זה הצהרתית וללוות זאת בהקפאת ההתנחלויות והורדת מאחזים בלתי חוקיים. בשלב הזה ספק אם תידרש ליותר שכן הרשות הפלסטינית איננה מסוגלת לקבל את דרישות המינימום הישראליות, הנתמכות על-ידי המערב, והחמאס אינו מוכן להתחייב על הפסקת אש ארוכת טווח.

 

מבחינת ישראל אין דרך אחרת. וכל מי שטוען שיש אופציה אחרת – מרמה את הציבור ומשלה את עצמו. הוא הדין לגבי כל מי שנושא ביום ירושלים נאומים חוצבי להבות על כך ש"ירושלים לא תחולק לעולם". תחולק גם תחולק. ההישג הגדול של ירושלים מימי טדי קולק הוא שהעולם הכיר בכך שלא תעבור עוד חומה בתוככי ירושלים. העולם גם הכיר במציאות של שכונות יהודיות במזרח העיר ואיש אינו מציע לפנותן או לשנות את הסטטוס המדיני שלהן. אבל הכל מבינים שלא ייתכן הסכם שלום שלא ייתן למדינה הפלסטינית ביטוי כלשהו בחלק מירושלים, שיהווה את בירתה. אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית לאפשר לרשות הפלסטינית לקבל את אבו דיס לשלטונה המלא ולהקים בה מוסדות שלטון סמוך לגבול ירושלים. אחרי פרשת אבו דיס וההיתר שנתן לעליה הפרובוקטיבית של אריק שרון להר הבית הם שמנעו מראש כל סיכוי להתקדמות להסדר בועידת קמפ דיוויד האומללה, כשהאשם המרכזי הוא ברק.

 

רוב ממשלות ישראל אחרי 67, מי פחות ומי יותר, אחראים להיווצרות בעיית ההתנחלויות. אין לי ספק שההתנחלויות היו, הינן ותהיינה מכשול לשלום. גם כאן יש פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים ותיקוני גבול מזעריים בתנאי שהמתנחלים ותומכיהם בימין יבינו שאין דרך אחרת אלא להתכנס בגושי התיישבות גדולים ולהתפנות מיישובים קטנים ומבודדים. אין דרך אחרת.

 

המתווה הוא ברור. נתניהו חייב לבחור בין תמיכת הימין הקיצוני לבין רצון הרוב בישראל, בין רצון ההישרדות לטווח קצר לבין ההבנה לטווח ארוך כי עתיד המדינה מותנה ביצירת ברית מדינות מתונות, בהובלת ארצות הברית, שתפעל בשלושה מסלולים מקבילים: עצירת איראן, בלימת הטרור וקידום תהליך השלום.

הבלדה על יוסי הראל ז"ל

 

לפני יומיים קיבלתי את המייל הבא מהמשורר והפזמונאי, יוסי גמזו:

 

"דני מכובדי,

התרשמתי מאוד ממה שכתבת על יוסי הראל ז"ל באתר התגובות האקטואליות שלך.

אני שולח אליך שיר שיוקרא במוצ"ש זו (23.5.09) בערב אזכרה שייערך בת"א לזכרו ביוזמת

שאול ביבר ועוד ותיקי פלי"ם. אתה רשאי לקצר מה שנראה בעיניך כפחות חיוני אם תרצה

לקרוא זאת בקולך ב"הִדברוּת" ברשת אלף של שבוע הבא ואתה רשאי גם לתת זאת בשלמות באתר

התגובות הנ"ל.

במיטב ההוקרה והידידות –

 

יוסי גמזו"

 

אני ממלא ברצון את בקשתו של יוסי גמזו:

 

יוסי גמזו

 

הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל

 

לְגִבּוֹרֵי הַצִּי וַעֲלִילוֹת הַשַּיִט

אֵין הַמֻּשָֹג "מֵי מְנוּחוֹת" בִּכְלָל קַיָּם

וּלְיוֹרְדֵי-הַיָּם אֵין חוֹף אוֹ נְמֵל-בַּיִת

שֶלֹּא חוֹזְרִים מֵהֶם כָּל פַּעַם אֶל הַיָּם.

 

וְאִם גַּלֵּי הַיָּם מוֹחִים בְּלֹבֶן קֶצֶף

כְּמוֹ בְּמַטְלִית לַחָה אֶת רֹב הַזִּכְרוֹנוֹת

אָז רַק דָּבָר אֶחָד הֵם לֹא מוֹחִים, בְּעֶצֶם,

אֶת הַגַּדְלוּת שֶהִיא מֵעַל לְיוֹם-קְטַנּוֹת.

 

כִּי אִם פְּטִירַת אָדָם פְּרֵדָה לְאֵין-מָנוֹס הִיא

וְלָאָדָם יֵש רֶקוֹרְד רַב-מַעֲלָלִים

וְרֶקוֹרְד זֶה שֶל הָאָדָם הוּא גְרַנְדִּי וֹ סִ י

וְלֹא יִמְחוּ אוֹתוֹ לֹא קֶצֶף הַגַּלִּים

וְלֹא אֲבַק הַשִּכְחָה הַמִּתְעַלֶּמֶת

וְלֹא הַזְּמַן שֶזִּכְרוֹנוֹ קָצָר תָּמִיד

אָז חוּץ מִ"דֹּם" שֶל דּוּמִיַּת דַּקָּה אִלֶּמֶת

יֵש אֶת דְּמוּתוֹ הַיּוֹם בְּלִי הֶרֶף לְהַצְמִיד

אֶל לֵב הַנֹּעַר הַסּוֹגֵד כָּאן לְכָל הֶבֶל

וְלֹא מוֹצֵא גִבּוֹר רָאוּי לְהִזְדַּהוּת

כְּמוֹ הַמּוֹפֵת הַזֶּה שֶל מְסִירוּת נִלְהֶבֶת

לְכָל הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר וְהַיָּאוּת.

 

כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶּר הַזֶּה מִירוּשָלַיִם

שֶכְּבָר בְּגִיל צָעִיר מְאֹד, בִּמְקוֹם לִלְמֹד,

קָם לַעֲבֹד יוֹם-יוֹם לְפַרְנָסַת הַבַּיִת

וְהִצְטָרֵף בְּכָל הַלַּהַט וְהַמְּאֹד

אֶל לוֹחֲמָיו שֶל וִינְגֵּיט בִּפְלוּגוֹת הַלַּיְלָה

וְאֶל נִבְחֶרֶת יַמָּאָיו שֶל הַפַּלְיָ"ם

וּמִסִּירוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז בְּגֹדֶל פַּיְלָה

עָבַר בְּלֵב אַמִּיץ יָשָר אֶל לֵב הַיָּם

וּבְשֵרוּת הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָאלִית

פָּקַד עַל אַרְבַּע אֳנִיּוֹת פְּלִיטֵי שוֹאָה

מוּל צִי-הַשַּחַץ שֶל בְּרִיטַנְיָה הַבְּרוּטָאלִית

שֶלֹּא קִדְּמָה אוֹתָם בְּחֶסֶד וִישוּעָה

אֶלָּא אִלְּצָה אוֹתָם מוּל מַשְחֲתוֹת הַזַּעַם

בְּגֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת אַנְגְּלִית שֶל קַלְגַּסִּים

לָשוּב אֶל חוֹף אַדְמַת גֶּרְמַנְיָה שֶכְּבָר פַּעַם

הֵם טָעֲמוּ בָּהּ מַה שֶּגֶּרְמָנִים עוֹשִֹים.

 

וְשוּם הִלָּה טֶכְנִיקוֹלוֹרִית-הוֹלִיווּדִית

שֶל פְּרֶמִינְגֶּ'ר וְשֶל פּוֹל נְיוּמֶן לֹא תָמִיר

בְּעָצְמָתָהּ אֶת הָאֱמֶת הָרוֹבִּין-הוּדִית

שֶל הַצָּעִיר הַזֶּה, הַדַּק וְהַתָּמִיר

שֶנֶּהֱפַךְ פִּתְאֹם, בַּיָּם, מוּל רֶשַע בְּרִיטִי

לְפַטְרוֹנָם הָעַז שֶל כָּל הַחֶלְכָּאִים

בְּלֵב הָרֶגַע הַהִיסְטוֹרִי וְהַקְרִיטִי

שֶבּוֹ נֶחְרַץ הַדִּין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.

 

הוּא מַעֲדִיף מַעְפִּילִים חַיִּים עֲדַיִן

עַל פְּנֵי מֵתִים שֶאֵש אַנְגְּלִים אֵינָה שוֹעָה

לִמְרִי סִבְלָם, וְהוּא פּוֹקֵד: "נָרִים יָדַיִם,

מַסְפִּיק כְּבָר מֵתוּ מֵאִתָּנוּ בַּשּוֹאָה".

וְזוֹ הָעֵת בָּהּ הַתְּבוּנָה תוֹקַעַת גּוֹל שָם

לַחֲמוּמוּת-הַמּוֹחַ – וְשִקּוּל נָכוֹן

שֶל אִיש צָעִיר אַך רַב-חָכְמָה זוֹכֶה לִנְחֹל שָם

בְּסִכּוּמוֹ שֶל יוֹם אֶת קְלַף-הַנִּצָּחוֹן.

 

כִּי זֶה אֵינוֹ כָּל הַסִּפּוּר, זֶהוּ רַק פֶּרֶק

מֵאוֹדִיסֵיאָה שֶל גִּבּוֹר נָבוֹן וָעַז:

עֶשְֹרִים וַחֲמִשָּה אַלְפֵי פְּלִיטֵי הַהֶרֶג

הַהִיטְלֶרִיסְטִי חַיָּבִים לוֹ עוֹד מֵאָז

אֶת חַיֵּיהֶם, שֶכֵּן לַמְרוֹת סְפִינָה נִלְכֶּדֶת

בֵּין אֳנִיּוֹת-גֵּרוּש הֲרֵי מִקֵּץ זְמַן-מָה

הֵם מַגִּיעִים כְּבָר אֶל חוֹפָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

שֶהוּא יִצֵּג לָהֶם, אַמִּיץ וּזְקוּף-קוֹמָה.

 

וְהוּא מַחְלִיף אָז גַּלֵּי יָם בְּחוֹף יַבֶּשֶת

וְאֶת הַהַמְבּוּרְגֶּר בְּשֵם עִבְרִי: הַרְאֵל

וְהוּא נִמְנֶה עִם מְקִימֶיהָ שֶל הָרֶשֶת

הַמּוֹדִיעִינִית בִּצְבָאָהּ שֶל יִשְֹרָאֵל

וְהוּא מֻכְתָּר בְּפָרָשַת לָבוֹן בַּתֹּאַר

שֶל "הַקָּצִין הַגֶּ'נְטְלְמֶן" אַף כִּי תָהוּ

רַבִּים עַל עֹז בִּלְתִּי רָגִיל זֶה וְעַל טֹהַר

לֹא מִתְפַּשֵּר זֶה כְּשֶהֵעִיד בַּבְּרוֹךְ הַהוּא

מוּל קוֹמְבִּינָטוֹרִים אַנְשֵי סַפְרָא  וְ זַ יְ פָ א

(קְצִינֵי אָמָ"ן אַךְ לֹא יָשְרָה וְלֹא אֵמוּן)

וּכְמוֹ שוֹבֵר-גַּלִּים מוּל סַעַר בִּנְמֵל חַיְפָה

הוּא מִתְיַצֵּב לוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ טָמוּן

בַּחוֹל, לְהֶפֶךְ, הוּא מֵעִיד בְּלַהַט בִּיבְּלִי

עַל כָּל הַשְּמוּץ כְּדֵי שֶבְּאוֹתוֹ עִנְיָן

יִקֹּב הַדִּין פֹּה אֶת הַגַּ'אבֶּל (וְאֶת גִּ'יבְּלִי)

גַם אִם הַדִּין אֵינוֹ פּוֹסֵחַ עַל דַּיָּן…

 

לֹא, לֹא הָיוּ לָנוּ בְּאֶרֶץ אֲהוּבָה זוֹ

יוֹתֵר מִדַּי דְּמֻיּוֹת מִסֵּדֶר-גֹּדֶל כֹּה

גָדוֹל בְּיֹשֶר, בִּתְבוּנָה, בְּלֵב שֶעַז הוּא

אַךְ אֱנוֹשִי כָּל-כָּך בְּכָל שְלַבֵּי דַּרְכּוֹ.

 

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶגִּבּוֹרֶיהָ נִמְסָרִים לָהּ

לַאֲדָמָה בָּהּ אֶת הוֹדָם זָכוּ לִרְשֹם,

דַּוְקָא כַּיּוֹם וְדַוְקָא כָּאן כֹּה חֲסֵרִים לָהּ

אַנְשֵי-מוֹפֵת כָּמוֹהוּ

כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשֹם.

 

מדוע לא ישנתי טוב הלילה

 

לא יכולתי להירדם הלילה. בחמש בבוקר כשששמעתי את קול מחלק העיתונים מיהרתי לקחתם ולצערי לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה שהציקה לי והדירה שינה מעיני: האם התקיימה פגישה בין שרה נתניהו למישל אובמה, רעיית נשיא ארצות-הברית, ואם לא אז מדוע?

 

ואולי מי שדיווח כי בכל זאת תתקיים פגישה טעה או הוטעה? ואם כן, על ידי מי ולמה?

מיכאל אורן, השגריר החדש בוושינגטון – האיש הנכון

 

תפקיד השגריר בוושינגטון הוא להערכתי אחד החשובים ביותר במערכת הממשלתית הישראלית, חשוב מהרבה שרים ומנכ"לים. הוא גם אחד הקשים ביותר לביצוע שכן הוא כפוף להרבה בוסים, מפקדים ומבקרים. פורמלית הוא כפוף לשר החוץ, אך מעשית הוא כפוף גם לראש הממשלה, ולאחרים: בענייני הקשרים הביטחוניים – לשר הביטחון, בקשרים הכלכליים – לשרי האוצר והתמ"ת, עכשיו אולי גם לשר ההסברה והתפוצות. הוא גם עובד תחת עינם הפקוחה של הארגונים היהודיים הגדולים, ובראשם ועידת הנשיאים ואיפא"ק וקשור באלפי חוטים למימשל, לקונגרס, למעצבי דעת הקהל וחשוף לתקשורת האמריקנית והישראלית.

זהו תפקיד קשה גם בימים שישנה מפלגה דומיננטית אחת בישראל, שכן אז הוא צריך לתמרן בין הרגישויות האישיות בצמרת – בן-גוריון-שרת, גולדה- פרס, אשכול וממשלתו, גולדה- אבן, רבין-פרס. זה קשה פי כמה כשהממשלה מורכבת מסיעות ופלגים רבים ושאין לה קו ברור ואחיד – בגין-דיין, שמיר-פרס וכן הלאה, וכיום – נתניהו, ליברמן, ברק. בנוסף, הוא צריך להיות איש מודיעין מעולה, שאינו נותן להשקפותיו האישיות, לקונספציות או למשאלות לב, שלו או של הממונים עליו, להאפיל על העובדות בשטח. הוא צריך לתמרן בין האישים והמפלגות השונות בארץ ובין המימשל, הקונגרס והמפלגות הגדולות ובתוך הפוליטיקה היהודית. הוא צריך להבין את השיטה המורכבת של תהליכי קבלת ההחלטות והדרך הישירה והעקיפה להשפיע עליהן, להכיר בחשיבות הרבדים השונים של מעצבי דעת הקהל – הקהילות היהודיות לגווניהן, האיגודים המקצועיים, הגורמים האתניים, הארגונים הכנסייתיים ועוד. הוא מנהל  שגרירויות בעת ובעונה אחת: השגרירות המדינית, השגרירות לקונגרס, השגרירות לקהילה היהודית, השגרירות הביטחונית, השגרירות הכלכלית והקונסוליות הכלליות הפזורות ברחבי המדינה והתיאום עם הנציגות לאו"ם.

עד היום היו לנו לא מעט שגרירים מעולים שהצליחו ללכת בין הטיפות, והיו אנשים טובים שנכשלו כי לא הצליחו להבין את וושינגטון ו/או את ירושלים. הבחירה בד"ר מיכאל אורן על-ידי נתניהו וליברמן היא בחירה טובה ודומני כי בשילוב של כל הדרישות הוא עולה על המועמדים האחרים. זלמן שובל – שהיה שגריר טוב, אך היה זה משגה להחזירו פעם נוספת לאותו תפקיד, ד"ר דורי גולד, המקובע בהשקפות מוצקות וספק אם יכול היה להוכיח גמישות מספקת ואלון פנקס – שהוא איש הסברה מצויין ותו לא.

מיכאל אורן הוא בעל השקפות ניציות – שמרניות אך הוא איש מרכז מתון. ספריו ומחקריו מוכיחים על יושר אינטלקטואלי ועל יכולת לבחון את העובדות על קרקע המציאות ולא דרך מסננת אידיאולוגית ומשקפיים שחורות ו ורודות. הוא איש הסברה מצויין ויוכל ליצור קשרים עם כל גוני הקשת הציבורית האמריקאית.

נקווה שאופי המינוי מבשר על קו דומה בבחירת ממלאי תפקידים מרכזיים נוספים בממשלה ובשרות החוץ.

צל"ש לרובי ריבלין

כל הכבוד ליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, על ביקורו הרשמי באום אל פאחם. ריבלין הוכיח כי אפשר גם אחרת. אפשר להיות ממחנה הימין הלאומי ולהתייחס בכבוד ובהבנה למיעוט הערבי בישראל מבלי לוותר על עמדות אידיאולוגיות ומבלי להציב בפני הצד השני תנאים מוקדמים וחובת הצהרת נאמנות והצטרפות להסתדרות הציונית.

בכך ממשיך ריבלין את המסורת של תנועת ז'בוטינסקי בדבר היחס הנכון לערביי ישראל. הוא גם נאמן למורשת בית אביו, הפרופסור יוסף יואל ריבלין, שהיה בקי במכמני השפה הערבית ואף תרגם את הקוראן לעברית. יבורך!

כי משטרה היא משטרה

סוף, סוף יש לנו משטרה ראויה לשמה ושר לביטחון פנים, אבי דיכטר, אם שכחתם את שמו, פעיל-יעיל. לאחר שמיגרה את הפשיעה החמורה, צמצמה עד למאוד את תאונות הדרכים, נתנה הגנה מספקת לקשישים חסרי ישע ולעוברי אורח תמימים במרכזי הערים ניגשה המשטרה למשימתה החשובה ביותר – מניעת קיומם של אירועי תרבות ערבית בחסות הרשות הפלסטינית. גויסו כל הכוחות ובוטלו חופשות השבת כדי למנוע קיומם של אירועי תרבות בירושלים ונצרת והשר הגאון והדגול, ערב סיום תפקידו והעברתו לנציגו של ליברמן רוצים להוכיח כאותו גיבור המחזמר "אני אוקלי אשת לפידות" – every thing you can do, I can do better"- "כל שתוכל לעשות, אני אוכל טוב יותר!"   אם ליברמן בתחפושת של אהרונוביץ' יכול לפעול פרובוקטיבית נגד ערבים, הוא, הליברל מקדימה, יפעל טוב יותר ובכל הכוח!

 

אני מבין את פעילות המשטרה אילו היו בידיה חששות מבוססים שהאירוע יהיה אלים, שתושמע בו הסתה, שיהיה במקום נשק חם. אבל אירועי תרבות מטעם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן – למה לא? מדוע שלא יעסקו בתרבות במקום בהכנת פיגועים? ומה רע אם הם חושבים שירושלים היא בירת התרבות הערבית-פלסטינית? מה היינו אומרים אם בתקופת המנדט היה הנציב העליון אוסר אירועי תרבות מטעם הסוכנות היהודית בירושלים או בעפולה?

 

 

הרגע האחרון למען גלעד שליט

למיטב ידיעתי עשו ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושליחיו את מירב המאמצים להגיע להסדר לשחרור גלעד שליט, בהסכמה שבשתיקה מצד ראש הממשלה המיועד, נתניהו. הכדור הוא עתה במגרשו של החמאס.אם לא יכניס מקלות בגלגלים יאושר מחר ההסכם בממשלה ויתחילו ההליכים הפורמליים. קשה להניח שבית המשפט העליון יתערב בהחלטות הממשלה.

אני מקווה שמיעוט המשפחות השכולות המתנגד להסכם לא יפגין ולא יכביד על ביצוע ההחלטה, אם תתקבל. במצב הנוכחי אין דרך אחרת. לאחר הביצוע וכאשר גלעד שליט יחזור הביתה  יהיה מקום לדיון ציבורי נוקב על ההשלכות לעתיד. עכשיו צריך לתמוך במשפחת שליט ובמשפחה. אין דרך אחרת.