Category Archives: חברה וכלכלה

להתאבל בט' באב

מספר פעמים כתבתי בט' באב כי הוא עבורי יום שמחה ולא יום אבל. הסכמתי עם אותם אנשים מעטים בציונות הדתית, ואבי ז"ל בתוכם, שסברו כי אחרי קום המדינה אין מקום עוד ליום אבל לאומי על חורבן הבית, בוודאי מאז 1967 כאשר "הר הבית בידינו". שמחתי שבית המקדש לא יוקם מחדש, שכן: מה נעשה עם הקרבת הקורבבנות? ומי יהיה הכהן הגדול? אשכנזי או ספרדי? מש"ס, המפד"ל או האגודה? ומי יזכה במכרז לבניין בית המקדש? ומי ירוויח מהתיווך והמעכריות?

הבוקר ב"הארץ" קראתי מאמר מעניין ומרשים של סטף ורטהיימר בכותרת "רצון מוזר: לצום בט' באב":

http://new.haaretz.co.il/hasite/spages/1010050.html

 

המאמר בהחלט מעורר מחשבות והרהור מחודש בנושא. בכל מקרה הוא מראה שאולי אין מקום לצום בט' באב אבל יש סיבות רבות להתאבל בו.

מודעות פרסומת

המפתחות בפנים: סעו לשלום, בלי אולמרט

 

המדינאות בגדלותה היא שילוב של חכמת העיתוי ואמנות האפשרי. מימושה הפוליטי מחייב לקשר בין שני האלמנטים ביותר מקורטוב של אומץ לב. בתולדות מדינת ישראל היו לנו מעט ראשי ממשלה ששילבו את כל שלוש התכונות – בן-גוריון, בגין, רבין. היו לנו כמה מנהיגים ששילבו שתיים מן השלוש ואחדים שניחנו באחת מהן. אלה שלא ניחנו אפילו באחת מאלה ניסו לחפות על כך בקשיות עורף שפרשנים נאיביים ראו בה, לתומם, אומץ לב.

 

בממשלת אולמרט הנוכחית יש מחסור חמור בכל שלוש התכונות, אך יש בה הרבה אטימות לב וקשיות עורף. מלחמת לבנון השנייה היתה דוגמא בולטת להיעדרן של התכונות הנדרשות. הבעיה הקשה של עם ישראל מאז ועד היום שגם האלטרנטיבות הריאליות חפות מן התכונות הללו. ציפי לבני, למשל. נראה כי היא מבינה את מגבלות הכוח ומסוגלת לפעול על פי מידת אמנות האפשרי. אך היא לוקה בחסר כשמגיעים לחכמת העיתוי ולכבל המחבר של אומץ הלב. אהוד ברק, לעומתה, ניחן בהרבה אומץ לב. גם הוא מבין באמנות האפשרי אך רחוק ת"ק על ת"ק מחכמת העיתוי. אולם, חיבור ארעי ביניהם, והדגש הוא על ארעי, יכול היה לחולל מפנה דרמטי. לצערי, החיבור הזה טרם התרחש.

 

השבוע החדש עומד עדיין בסימן סקנדל ופסטיבל. הוועידה העולמית שיזם הנשיא פרס תהיה מפגן זוהר חסר כל משמעות וחשיבות, משהו דומה לועידת שארם א-שייך שנערכה לכבוד פרס ערב הבחירות של 1996 אך לא עזרה לו לנצח את נתניהו. מבחינת מפגן אישים בינלאומי לא היה לנו אירוע כזה מרשים מאז הלוויית רבין. מכל הבחינות האחרות זה יהיה כינוס פחות חשוב מהרבה כנסים כלכליים או מדעיים שכן ברור לכל כי ישראל נמצאת בתקופת מעבר מדינית-פוליטית לא פשוטה. בסיומה תהיה לנו קרוב לוודאי ממשלה אחרת.

 

ציפי לבני, הזוכה לאמון ציבורי רחב בישראל ולשם טוב בזירה הבינלאומית, מתחרטת, אף כי לא תודה בכך, שלא הרימה את נס המרד נגד אולמרט עם פרסום דו"ח הביניים של וינוגרד. יכול להיות שהיה נגרם לה הפסד זמני אך כיום היתה ראשות הממשלה נופלת לידה כפרי בשל.

 

אהוד ברק היה גם הוא זוכה בהרבה נקודות לו מימש את התחייבותו לפרוש מן הממשלה עם פרסום דו"ח וינוגרד הסופי. סיכוייו לזכות בראשות הממשלה לאחר הבחירות הבאות היו גבוהים ביותר. כיום הם שואפים לאפס אלא אם יעשה מעשה אמיץ מיידי.

 

מדינאות ופוליטיקה ראוי שיתנהלו על פי עקרונות אתיקה, מוסר, הוגנות ואף חברות אנושית, כל זמן שהדבר אינו פוגע ביכולת התפקוד של הממשלה, כל זמן שהדבר אינו מביא לשיתוק מערכות ומסכן את ביטחונה וחוסנה. אני שמח שאולמרט משבח את יחסו החברי-המתחשב  של אהוד ברק, אך דומני כי שיקולים ממלכתיים עליונים מחייבים היום גישה אחרת.

 

מבחינה פורמלית ומהותית יש לנהוג בראש ממשלה ובשר כבכל עובד מדינה שנגדו נפתחת חקירה פלילית. אילו היתה נפתחת חקירה כלפי בוזגלו המיתולוגי או כהן או לוי, פלמוני או אלמוני, ממנכ"ל ומטה הרי חוק שרות המדינה – משמעת, וההנחיות שנתפרסמו לפיו קובע דברים ברורים:

 

התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה.

 

נציב שירות המדינה רשאי להשעות או להעביר לתפקיד אחר עובד מדינה שהוגשה נגדו קובלנה על עבירת משמעת או שהתחילה נגדו חקירה פלילית של המשטרה בעבירה שלדעת הנציב יש עמה קלון. לגבי השעיה או העברה בעקבות תחילתה של חקירה פלילית.

 

לגבי מטרות ההשעיה או ההעברה קובעות ההנחיות כי המטרות העיקריות בהשעיה או העברה בעקבות חקירה פלילית בעבירה שיש עמה לכאורה קלון, הן שמירה על תדמיתו של השירות הציבורי ומניעת פגיעה במשמעת בשירות המדינה, או במערכת היחסים בעבודה, או בהתנהלות התקינה של העבודה בשירות המדינה, על ידי הרחקת מי שחשוד בעבירה כזו  ממקום עבודתו, כמו גם מניעת ביצוען של עבירות נוספות, כאשר העבירות בהן נחשד העובד קשורות לעבודתו. בין השיקולים הרלוונטיים קיימת גם מידת ההשפעה של הישארות העובד בתפקידו על אמון הציבור בשירות המדינה ועל עובדים אחרים במקום העבודה, וכן מידת ההשפעה של הישארות העובד בתפקידו על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מנקיטה בהליכי השעיה או העברה, או לחלופין, כתוצאה מאי נקיטה בהליכים אלו

 

עוד נאמר בהנחיות כי בטרם הרחקת העובד משירות המדינה, בדרך של השעיה, תשקלנה החלופות הבאות: העברה זמנית של העובד לעבודה אחרת או למקום עבודה. יציאה לחופשה בתשלום או לחופשה ללא תשלום, בהסכמת העובד.

 

אין לי ספק שלפחות אחת החלופות המוצעות בהנחיות הללו תואמת למצב הנוכחי. ראש הממשלה נתון בשורה של חקירות לא קלות ובעת ובעונה אחת עליו לעסוק בענייני המדינה שאינם פשוטים – המצב הביטחוני, המשא ומתן המדיני והצורך בהכרעות דחופות בענייני המצב בעזה, האירועים בלבנון, הגרעין האירני ועוד. פרט לעצם היכולת להתמסר לתפקידו, האם ישוכנע הציבור שהכרעות כלשהן נתקבלו במנותק ממאבק ההישרדות הפוליטי והציבורי? והאם, כאשר הוא ממשיך לשבת על כס ראש הממשלה במלוא הכוח והסמכות ימצא בממשלה מי שיגיד לו כי החלטה זאת או אחרת נובעת ממניעים פוליטיים ולא מטעמים ממלכתיים? הרי כבר קראנו בדו"ח וינוגרד עד כמה נמנעו השרים מלהתנגד לעמדות ראש הממשלה, אף כי סברו שדרכו מוטעית?

 

אפשר להסכים אם העמדה שכל עוד לא הוגש כתב אישום אין אהוד אולמרט חייב להתפטר מראשות הממשלה. אך הוא חייב לצאת לחופשה או להשעות עצמו בנבצרות זמנית עד להחלטה אם יוגש נגדו כתב אישום, שכן הערפול יכול להימשך חודשים.

 

ישנם החוששים כי צעד כזה יחזק את ממלאת מקום ראש הממשלה, ציפי לבני. אז מה? שיטרית או מופז עדיפים על פניה? ברור שלא. מפלגת קדימה רשאית לקבל החלטות פרסונליות לפי רצונה, אבל לא לעכב הליכים חיוניים בגלל חישובים אישיים. מפלגת העבודה חייבת לדרוש השעיה מיידית ואם וכאשר יוגש כתב אישום, רק אז לקבוע מועד מוסכם לבחירות חדשות תוך שנה מאותו מועד, על דעת המפלגות הגדולות בכנסת.

 

 

עבדות מודרנית בישראל – עבדות מתוך חרות, כאילו

 

יש עבדות בישראל? כמעט כל מי שיישאל – יענה בשלילה, במיוחד אם מדובר בעבדות מהסוג הקלאסי – בן אדם – ילד, ילדה, איש או אישה – שנמכרו לעבדות ונקנו, בניגוד לרצונם או מבלי שנשאלו. משנמכרו ונקנו אין להם יותר חופש בחירה ותנועה אלא אם יצליחו לפדות את עצמם או להימלט. עבדות כזאת – יאמרו המשיבים – יש באפריקה, בסעודיה, בכמה מדינות מפגרות באסיה אך לא אצלנו. ובכן, הם טועים. התופעה קיימת אצלנו, בעיקר בתחום הסחר בנשים לצורכי מין וזנות.

 

בסוף חודש מרס מלאו 200 שנה מאז ביטל הפרלמנט הבריטי את סחר העבדים הטראנס אטלנטי.  מאז ועד היום ביטלו כל המדינות הנאורות וגם הפחות נאורות את העבדות אך עדיין, לפי נתוני האו"ם, יש בעולם למעלה מ-12 מיליון עבדים וכן 300 אלף ילדים –חיילים. המספרים בישראל הם כמעט אפסיים ככל שמדובר בעבדות מין והמודעות למאבק בנושא היא כיום גבוהה.

 

לא באתי היום לעסוק בתופעה הזאת. יחסית, קל לזהותה ולטפל בה בעזרת רשויות אכיפת החוק ודעת הקהל. באתי היום לעסוק בבעיה קשה בהרבה – העבדות המודרנית, שאיננה גלויה לעיין ואי אפשר לזהותה בנקל. אם תרצו, זו מעין חזרה למרקסיזם הקלאסי – פועלי ישראל חזרו למצבם של הפועלים בראשית ימי המהפכה התעשייתית ואין להם מה לאבד – מלבד הכבלים שלהם. אחד העם במאמרו המפורסם "עבדות מתוך חרות" התייחס לעבדות רוחנית אנו מתייחסים כאן לעבדות תעסוקתית, שיש בה גם מידה מסוימת של עבדות מנטלית – מצב רוח שאינו מאפשר ל"עבד" להשתחרר מכבליו ולהשתמש בזכות החרות – חופש העיסוק וההתאגדות – המוקנית לו.

 

מדינת ישראל בשלושים שנותיה הראשונות היתה מופת לחירותם של העובדים. רוב מדינות העולם החופשי התקנאו בנו ואנשי העולם המתפתח באו אלינו ללמוד – כי מציון תצא תורת הצדק החברתי. המדינה הצעירה שזה עתה נולדה בקשיים אדירים, שלוש שנים לאחר תום השואה וההשמדה, הצליחה לקלוט תוך שנים מעטות אוכלוסיה הגדולה פי ארבע מאוכלוסייתה המקורית ויחד עם זאת לשמור על כללי הדמוקרטיה, למנוע רעב, לספק קורת גג, ולו גם זמנית, ותעסוקה, ולו גם חלקית. המדינה בשנותיה הראשונות גיבשה מערכת חוקים סוציאליים מן המתקדמים בעולם – חינוך חובה חינם, ביטוח לאומי, איסור עבודת ילדים, חוקי הגנה על האישה והאם העובדת, חוקים נגד ניצול עובדים, הלנת שכר ועוד. החוקים הללו קיימים אך לא בהכרח מיושמים די הצורך וברובם נשארו קפואים ולא התקדמו עם הזמן ושינוי התנאים המודרניים.

 

הליכוד שעלה לשלטון ב – 1977 הבטיח להיטיב עם העם אך בסופו של דבר הרע עימו. מפלגת העבודה – בתקופות הקצרות מאז כאשר הצליחה לחזור לעמדת השפעה חלקית, לפחות – כמעט ולא עשתה דבר – מלבד בתקופת רבין 1992-1995.  גם אז היה זה מעט מדי שכן בתחומים רבים רבין ושר האוצר בייגה שוחט לא היו רחוקים מתפיסת הליברלים בליכוד. הם היו רק אנושיים יותר ורגישים יותר בתחום החינוך והמאבק באבטלה.

 

 כל עוד ההסתדרות היתה מקיפה וחזקה לא היה צורך בהגנת המחוקק אבל עם החלשות ההסתדרות ובהעדר חקיקה נאותה נותרו בתי הדין לעבודה ומערכת המשפט הרגילה כמגן האחרון מפני השרירות, הניצול והעבדות המודרנית. גם בתי הדין מוגבלים ביכולתם להגן על העובד באין חקיקה נאותה ובהעדרו של פרק חוקתי בענייני זכויות האדם. חוקי היסוד – חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו – הם בעלי ערך מוגבל שכן אינם מאפשרים פסילת חוק שנחקק קודם לקבלתם בראשית שנות ה – 90 וההגנה שהם נותנים לאדם העובד היא מוגבלת ומצומצמת וקל לעוקפה.

 

נכון, ההסתדרות לא היתה כליל השלמות. היו בה תופעות פסולות. לא פעם היו הוועדים והאיגודים המקצועיים מגינים באופן טוטאלי על עובדים גם אם סרחו, התרשלו או היו נגועים בעצלות כרונית, בהיעדר משמעת בעבודה, בחוסר נאמנות ובהעדר אינטגריטי מקצועי. היתה הסתאבות פה ושם, היתה בעייתיות בחובת ההשתייכות לקופת חולים והתנהגות מונופוליסטית בתחומים רבים. היום לאחר הרס ההסתדרות על-ידי אסכולת רמון – עמיר פרץ, ששפכה את התינוק עם המים המעופשים, אנו יכולים לראות בפרספקטיבה נכונה עד כמה חסרה ההסתדרות של אז. זו היתה הסתדרות כללית שהיא לא רק איגוד מקצועי. השילוב בין איגוד מקצועי, חברת עובדים ושירותי בריאות ורווחה אפשר להסתדרות לאזן בין צורכי המשק והחברה לבין זכויות העובדים כקבוצות וכפרטים.

 

עסקת החבילה של 1985 שהצילה את המשק מן האינפלציה הדוהרת התלת-ספרתית, שבאה עלינו בגלל מדיניות הליכוד, לא היתה אפשרית בלא שיתוף הפעולה המלא של ההסתדרות. לדאבוננו , בצד החיוב הרב, הביאה עלינו העסקה את חוק ההסדרים האנטי-חוקתי שהיה נכון כהוראת שעה אך הפך לגורם החוקתי היציב ביותר, גורם אנטי-דמוקרטי ואנטי-סוציאלי המאפשר את שלטון פקידי האוצר המשליטים בטרור תקציבי את יסודות העבדות המודרנית בישראל. אם נצרף אליהם את הביורוקרטיה האכזרית של משרדי הפנים, המשפטים, התעשייה והתעסוקה, העדר תקציבים ותקנים לאכיפת החוק בתחומי העבודה, הרווחה וזכויות העובד והאדם נדע להבחין בשורש הרע. יש תקציבים לפגיעה בזכויות, למצוד אחרי העובדים הזרים, כליאתם וגירושם, אך אין מי שיפקח על כיבוד זכויותיהם הבסיסיות, כל זמן שהם בישראל. יש מפקחים לחוקי השבת והחמץ אך אין מי שיפקח ברצינות על קיום חוק שכר מינימום ושאר החוקים המפוארים שנועדו להגן על זכויות העובד ועל הגנתו מפני ניצול, מפגעים בריאותיים והיעדר תנאי בטיחות וגהות סבירים בעבודה.

 

העובדים הזרים בישראל נמצאים, למעשה ולעתים גם להלכה, במסגרת הקרובה לעבדות מלאה. אין להם חופש עיסוק, דרכוניהם מצויים אצל קבלניהם, בניגוד לעבדים הקלאסיים הם שילמו כסף רב עבור הזכות להיות עבדים בישראל ואין כמעט מי שיגן כאן על זכויותיהם האלמנטריות. רובם הגדול חי בפחד מפני רדיפות וגרוש אם לא ירצו את אדוניהם הקבלנים. מעליהם, במצב קצת יותר טוב, מצויים עובדי הקבלן המקומיים. להם אמנם יש חופש תיאורטי אך מבחינה מעשית קשה לממש חופש זה. אם יתלוננו – יפוטרו וחלק משכרם יופקע בתירוצים מתירוצים שונים. רק באחרונה, בעקבות לחץ דעת הקהל ומאבקם של מספר קטן של ח"כים ובראשם שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, דב חנין ורן כהן תוקנו כמה חוקים ויש קצת יותר אכיפה של החוקים הקיימים. אך כל זה עדיין מעט מדי.

 

משרדי הממשלה וגופים מתוקצבים אחרים הם בין גורמי העבדות הזאת כאשר הם בוחרים לעבוד עם קבלנים נצלנים במקום להעסיק עובדים ישירות. הם, כאילו, חוסכים כסף, אך במחיר סבל העובדים. לאמיתו של דבר הם אינם חוסכים דבר: הכסף, במקום ללכת לרווחת העובד ומשפחתו, נופל לכיסי הקבלן, בלא שהלה תרם משהו משמעותי למדינה ולחברה.

 

עצם המדיניות הכלכלית של הממשלה, המעדיפה אינפלציה שואפת לאפס על פני תעסוקה מלאה, תורמת להגברת העבדות המודרנית הבלתי-פורמלית. שכן בהעדר תעסוקה מלאה הגורם החזק בשוק הוא המעסיק בעוד שלעובד, למעט אנשי מקצוע ייחודיים, אין חופש בחירה אמיתי, כושר מיקוח ויכולת לעמוד על זכויותיו. ההסתדרות ויתרה למעשה על המאבק נגד קבלנים ורמיסת הזכויות. רק בעת האחרונה היא התעוררה להגן על העובד הקטן במאבקה נגד הלנות השכר במקומות שונים ובעד זכות ההתארגנות של קבוצות עובדים שונות, מעט מדי ומאוחר למדי.

 

המאבק הנוכחי מעבדות לחרות חייב להתרכז בשלושה נושאים:

 

  1. צמצום עד למינימום שבמינימום של תופעת עובדי קבלן. משרדי כוח אדם יוכלו לעסוק רק באספקת עובדים למילוי מקום ולמשימות חולפות קצרות מועד – עד שלושה חודשים ולא יותר.
  2. עובדים זמניים לתקופות ארוכות יותר יועסקו ישירות ועד מספר שנים מסוים שלוש עד חמש לא יקבלו תנאי קביעות בעבודה אך ייהנו מכל הזכויות הסוציאליות כולל פנסיה. מאבטחים יועסקו ישירות, לאחר אישור המשטרה וצה"ל, כי הם כשירים ומסוגלים לביצוע משימות האבטחה הנדרשות מהם.
  3. ייקבע נוהל להבטחת זכויות העובדים הזרים – ייאסר על קבלנים ומביאי העובדים מחו"ל לקבל מהעובדים תשלום כלשהו. דמי הטיפול ישולמו על-ידי המעסיק בלבד. העובד יוכל לעבור למעסיק אחר בתוך התקופה שעבורה קיבל רישיון עבודה. יוקם טריבונל מיוחד לעובדים זרים בראשות שופט או שופט בדימוס ובהשתתפות נציגי משרדי הפנים והתעסוקה, נציג ההסתדרות ונציג ציבור שאינו אינטרסנט או נגוע בניגוד עניינים. הטריבונל ידון בקבילות העובדים הזרים, ידון ויאשר או  ידחה כל צו מעצר או גרוש וידאג שכל מי שעוזב את הארץ מרצון או בצו יקבל את כל הכסף המגיע לו לפני היציאה.

 

יש גם צדיקים בסדום העבדות הישראלית: עמותות להגנת זכויות העבדים במגזרים השונים. יצוינו לשבח מפעלי תעשייה רבים המבינים את חשיבות ההגנה על זכויות העובדים ואת חשיבותה של ההסתדרות במבנה הקלאסי שלה – נשיאי וראשי התאחדות התעשיינים לדורותיהם, ובמיוחד הנשיא הנוכחי, שרגא ברוש. ברוב מפעלי התעשייה המאורגנים הגדולים אין בעיות מסוג זה שציינו.

 

אולם, אלמנטים אחדים של עבדות קיימים כיום בישראל בהרבה פינות. גם לרוב העובדים מן השורה אין הגנה אפקטיבית – עובדים חדשים יחסית, בעלי חוזים אישיים וכו' אינם מוגנים. יכולת הועד והאיגוד המקצועי מוגבלת, בתי הדין לעבודה ומערכת המשפט עמוסה לעייפה, אין כמעט פיקוח על העבודה, אין כמעט הגנה לחופש השביתה. הפרטת השירותים הממלכתיים הוסיפה חטא על פשע, תכנית ויסקונסין היא במהותה תכנית של עבודת כפייה ומנוהלת על-ידי קבלנים למטרות רווח. השינויים שמכניס אלי ישי הם לטובה אך התכנית חייבת להתנהל ישירות על-ידי שרות התעסוקה ושלא למטרת רווח.

 

קריסת שירותי הבריאות הציבוריים, היחלשות החינוך הממלכתי, בקרוב הפרטת בתי הסוהר – כל אלה מרחיקים אותנו עוד יותר ממדינת הביטחון הסוציאלי וההגנה על זכויות העובד שהיינו שנים רבות ובזכותם הפכנו להיות מודל לחיקוי כ"אור לגויים".. כל זאת נעשה על חשבון חלוקה מחדש של ההכנסה – פחות לעובדים מן השורה ויותר לבכירים ולבעלי הון. צריך לזכור שהעובדים השכירים הם שמשלמים את מחיר ההבראה המשקית – בהורדת שכר זמנית או קבועה , בהוצאה לפנסיה מוקדמת או בפיטורים.ובעוד שהמנהלים מקבלים פיצויים נדיבים ביותר ומצנחי זהב אין מי שמחזיר לעובדים בונוסים בעת שהחברה שעבדו בה מבריאה ונושאת רווח. עובדי כור לא קיבלו בחזרה שכרם שנוכה בעת הקשיים הכלכליים אך המנהלים לא סבלו כלל ועיקר. עובדי בנק הפועלים המפוטרים לא קיבלו בונוס בגין רווחי הענק של הבנק לאחר הפיטורים והרשימה עוד ארוכה.

 

 

גישת מדינת הרווחה, של הסוציאל-דמוקרטיה העכשווית, היא שלמשקיעים, למנהלים וליזמים מוכשרים מגיע פיצוי בחלוקת ההכנסה הלאומית אך רק כאשר הסיכון הוא שלהם ועל חשבונם, ולא כאשר הם פועלים כמונופול ממלכתי עם הכנסה מובטחת. נכון, אין מקום להגן על מי שיכול לעבוד אך מעדיף בטלה במימון המדינה. אבל לכל השאר מגיעה מלוא התמיכה וההגנה ותשלום נאות על עבודתם ותרומתם.

 

גם התקשורת כמעט ולא עוזרת – רוב העיתונאים כיום אינם מאוגדים ובעלי העיתונים הם אינטרסנטים שאינם מעוניינים בהעלאת הנושא בכלי התקשורת שבבעלותם. העיתונאים הצעירים רק שמחים על ההזדמנות שניתנה להם להיכנס לברנז'ה ולכן אינם נאבקים על הזכויות שלהם ובוודאי שלא על זכויות עובדים אחרים. דווקא "הארץ" ראוי לשבח. אמנם נחמיה שטרסלר "עובד עלינו בעיניים", אבל הוא מאוזן על-ידי רותי סיני,ואחרים. מעריב וידיעות ממעטים לעסוק בעניין ובחדשות ערוץ 2 אין איזון מאז עזיבתה של שלי יחימוביץ'. בכנסת, כפי שציינתי, יש מיעוט של ח"כים העוסקים בנושא. בממשלה אין כמעט מי שמגן על זכויות העובדים. אין סיעה אחת כסיעה ששמה מאבק זה בראש סדר יומה.

 

המצב חייב להשתנות- יש להתאים את החקיקה בכל הרמות למציאות החדשה. יש לעצור את ריצת האמוק להפרטה בכל מחיר של שירותים ממלכתיים ומונופולים טבעיים ולהעביר מן העולם את הקבלנים הנצלנים, שהם סוחרי העבדים של ימינו. במקביל יש לדאוג לחיזוק המערכת המשפטית המגינה על זכויות העובדים ואת מערכת הפיקוח על חוקי העבודה, הרווחה והביטחון הסוציאלי. יש לעקור את האבנים מן הלבבות של הפקידות הממשלתית הנוגעת בדבר ואצל עובדי הביטוח הלאומי ובמידת הצורך להשתיל בגופם לב חדש ובמוחם – אונה של חמלה.

 

והעיקר, ההנהגה הפוליטית חייבת להבין כי עליה להוביל את המאבק למען העובדים החלשים כדי שלא נוסיף ונדרדר אל העולם השלישי ולא רק בתחום השחיתות.

 

פורסם לראשונה במגזין האינטרנטי "אופקים חדשים" עליו השלום ובאתר "עבודה שחורה"

Www.blacklabor.org.   שיזכה לחיים ארוכים.

דיקטטורה של פקידים או דמוקרטיה של נבחרים

בשבוע שעבר חזינו סוף, סוף, בהישג לדמוקרטיה הישראלית – צמצום דראסטי בסעיפי חוק ההסדרים. על כך יש להודות לכושר העמידה והמנהיגות של יושבת ראש הכנסת, דליה איציק ששמרה מכל משמר על כבוד הכנסת ויש לקוות כי תתמיד בעמדתה עד סוף תהליך אישור התקציב, למרות כל הלחצים. לחוק ההסדרים אין אח ורע בשום פרלמנט בעולם הדמוקרטי. בארץ הוא נולד כהוראת שעה בעת המאבק לבלימת האינפלציה המשתוללת ב – 1985. אז החוק היה מוצדק והמאבק באינפלציה הצליח. אך ברגע שהגענו לאינפלציה חד- ספרתית היה צריך לבטלו. אך בישראל הזמני הוא הדבר הכי קבוע. חוק ההסדרים הוא נוח לפקידות הסבורה שרק היא מבינה הכל והכנסת והשרים חייבים לתפקד כוועדת קישוט בלבד. וכך בוטלו בלילה אחד חוקים שנתקבלו בכנסת לאחר דיון מעמיק והונהגו רפורמות מרחיקות לכת ללא דיון רציני.

 

נכון, יש בכנסת חקיקה פופוליסטית שאינה תואמת את היכולת הכלכלית של המשק. אבל גם לא כל החוכמה מצויה אצל הפקידות. לשם כך קיימות כנסת וממשלה החייבות לדון בעניינים בכובד ראש ולקבל הכרעות, גם קשות, המחייבות את הפקידות, ולא להיפך. נכון, לנבחרים יש אג'נדה וצרכים פוליטיים והם נתונים ללחץ של לוביסטים ושל אינטרסנטים. אך גם לפקידות יש אינטרסים והיא נתונה ללחץ של אינטרסנטים שבהם יהיו תלויים בעתיד לפרנסתם והם מושפעים על-ידי קודמיהם שכבר עשו את המעבר  מן השלטון אל שרות בעלי ההון.

 

לכן, אין תחליף לדיון רציני בממשלה ובכנסת בהליך רגיל תוך בחינת כל החלופות ועמדות הצדדים ומתן יכולת השפעה ראויה לדעת הקהל הרחב – הריבון האמיתי. כל הכבוד וההוקרה לדליה איציק. מי ייתן ותמשיך במאבקים צודקים נגד שר המשפטים ותמנע ממנו להרוס את מעמדו של בית המשפט העליון.

 

ומה קרה למפלגת העבודה?

 

מפלגת העבודה היתה אמורה להוביל את המאבקים נגד חוק ההסדרים ונגד מגמותיו ההרסניות של פרידמן, אך קולה בל ישמע. חצי נחמה מצאנו בריאיון שהעניק אבישי ברוורמן לסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" של יום שישי. שם הוא טבע את הביטוי המופיע בכותרת הבלוג הזה: "אנחנו דמוקרטיה של נבחרים ולא דיקטטורה של פקידים" והוא מבטיח כי יאבק על כך שמפלגת העבודה תתנגד לאישור התקציב אם לא ישונה בסעיפי החינוך, הרווחה ופיתוח הפריפריה. נאחל לו הצלחה אם כי הסיכוי לכך אינו גדול. מפלגת העבודה צריכה לאיים איום רציני בפרוק הממשלה בנושאי התקציב והחברה ולא לשים את הדגש על דו"ח ועדת וינוגרד או החלטות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה בחקירות פרשיות השחיתות של ראש הממשלה. שני הנושאים האחרונים אינם בידיה של מפלגת העבודה. לכל היותר היא תתבקש להגיב על החלטות של אחרים.

 

בנושאי התקציב היא יכולה להוביל ולקבוע קוים אדומים. היא יכולה לקבוע עמדה חד משמעית בענייני החינוך, ההשכלה הגבוהה ושכר המורים והמרצים. היא יכולה לקבוע את גובה סל הבריאות והתרופות, להרחיב את שרותי הרווחה לנכים ולקשישים ולסייע ליישובי הפריפריה. כפי שמציין אבישי ברוורמן לכל הדברים הללו יש די תקציב. צריך רק להחליף דיסקט לפקידי האוצר ולעמוד בראש המאבק, במקום להשאיר את המלאכה לסיעת הגמלאים או ליו"ר ועדת הכספים, סטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו.

 

ברוורמן צריך להינתק מתאומו הסיאמי, עמי איילון, ולהצטרף לחברי הכנסת שיכולים כקבוצה להוביל מהלך מנהיגותי חדש: אופיר פינס, שלי יחימוביץ', קולט אביטל, אפרים סנה, נדיה חילו, אורית נוקד, עמיר פרץ, יורם מרציאנו, מיכל מלכיור ואיתן כבל. ביחד הם מהווים 11 ח"כים שהם רוב הסיעה בכנסת. עתיד מפלגת העבודה בבחירות הבאות מוטל על כתפיהם. בבחירות הבאות המאבק יהיה בעיקר על הקול החברתי, בין העבודה-קדימה-מר"צ מצד אחד לבין הקואליציה הימנית-לאומנית של נתניהו, ליברמן, גאידמק ואוהדי בית"ר, ש"ס והמתנחלים. רק מאבק חברתי אמיתי יציל את העבודה במאבק הצפוי של "להיות או לחדול".

 

ומה שלום אנאפוליס? 

 

בכל זאת אין להתעלם מן הנושאים המדיניים והביטחוניים, אך אסור להפכם לנושא המרכזי. לגבי אהוד ברק אין זה משנה כי הוא מאגף את אולמרט מימין בכל הנושאים או מתעקש על שטויות, כמו האיסור המטופש על פגישות הרמטכ"ל וראש אמ"ן עם ראש הממשלה. אם אינך סומך על ראש הממשלה – אל תצטרף לממשלתו אבל לא ייתכן למנוע מראש ממשלה מגע ישיר עם מקורות המידע וההערכה כדי שידע לנווט את דיוני הממשלה והקבינט ויימנע מהחלטות בלתי מבוססות. גם הניסיון לבלום את תהליך השלום במפגש אנאפוליס הוא נואל ומופרך. להיזהר משגיאות? בוודאי, בעיקר מי שנכווה בריצת האמוק לנסיגה חד-צדדית מלבנון ובמרוץ לקמפ דיוויד עם עראפת וקלינטון בלי הכנה מוקדמת. מנהיג מפלגה שחתרה על דגלה את רעיון השלום לפי מורשתו של רבין צריך לברך על הסיכוי לחידוש תהליך השלום ולעשות כל דבר אפשרי למען הצלחת המפגש. אבל זו איננה דרכו של ברק.

 

החוק הנורבגי מצמיח לנו כנפיים

 

מועדת החוקה של הכנסת מגיעות ידיעות חיוביות על סיכוי להעביר מיני-רפורמות בענייני שיטת הממשל והבחירות. זו בשורה טובה. במצב המשטר שלנו עדיף להעביר רפורמות בשיטת הצעד אחר צעד ובמשורה כדי שלא לגרום לקטסטרופה נוסח רעיון העוועים של הבחירה הישירה של ראש הממשלה. יש להניח כי הרפורמות המוצעות יעסיקו את הדיון הפוליטי בשבועות הקרובים.

 

לרוב הרפורמות המוצעות אני מתייחס בחיוב. אינני בטוח אם הרעיון של החוק הנורבגי מתאים לכנסת שלנו במצבה הנוכחי. ה"חוק הנורבגי" פירושו שכל ח"כ שמתמנה לשר או סגן שר, למעט ראש הממשלה, מפנה את מקומו בכנסת. אם חדל לכהן כשר הוא יחזור לכנסת והאחרון שנכנס מרשימתו יפנה לו את מקומו. הרעיון הובא לארץ בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה על-ידי כמה פעילים צעירים במפלגות שונות שקיוו בדרך זאת להזיז כמה מן הוותיקים מכיסאותיהם לאחר שגם בבולדוזר אי-אפשר היה לעשות זאת, בבחינת "כסא משוחרר לא יוחזר".

 

בינתיים השתנו הזמנים. הוועדה המסדרת עברה מן העולם ובמקומה באו הפריימריז והחילופין בכנסת ואף בממשלה הם מהירים למדי. אמנם, הפעילות הפרלמנטרית סובלת שכן כרבע מחברי הכנסת הם שרים, סגני שרים ומלאי תפקידים אחרים שאינם יכולים להשתתף בפעילות הוועדות והעניינים היום-יומיים במליאה. במיוחד סובלות מכך סיעות הקואליציה.

 

 החוק הנורבגי יוסיף כ-25 ח"כים לפעילות השוטפת אך אפשר להשיג תוצאה זו בפחות עלויות – צמצום מספר החברים בכל ועדה וצמצום מספר הוועדות. החוק הנורבגי יגדיל הוצאות – שכר הח"כ, תנאיו, לשכתו ועוזריו ותנאי פרישה ופנסיה.

 

וכיצד ינהג הח"כ ה"נורבגי"? היום הוא חייב לפרוש מעיסוקיו האחרים. אך ייתכן שיכהן כח"כ רק תקופה קצרה ביותר. אילו היה החוק בתוקפו בכנסת הנוכחית מה היה עולה בגורלם של הח"כים שנכנסו במקום אופיר פינש או איתן כבל, אשר לא חיממו זמן רב את כורסאותיהם בממשלת אולמרט? אמנם, במקום השרים הצטרפו שרים אחרים, אך לא מיידית, ובמקום עמיר פרץ שפרש מן הממשלה נכנס אהוד ברק שאינו ח"כ. אם ניקח כדוגמה את סיעת העבודה הרי לפי הצעת החוק ששה מתוך שבעת השרים של העבודה היו פורשים מן הכנסת (ראש הסיעה פטור מכך ועמיר פרץ כשר ביטחון היה ממשיך לכהן כח"כ). במקום השישה+ סגן השר סנה או וילנאי היו נכנסים שבעת המועמדים הבאים ברשימה: שכיב שנאן, ליאון ליטניצקי, אבי יחזקאל, משה סמיה, אברהם ביצור, ברוך זלץ וגדעון בן ישראל. עם פרישת אופיר פינס – היה גדעון בן ישראל יוצא מן הכנסת. עם הצטרפות מג'אדלה לממשלה היה בן ישראל חוזר. הוא היה יוצא שוב עם פרישת כבל ושב לכנסת עם הצטרפות עמי אילון לממשלה. והבא אחריו – ליאור שטרנברג ימתין לשווא לחילופין הבאים, אם יהיו.

 

מסכן בן-ישראל (כמשל, כמובן) שיסבול את כל תחלואי החוק הנורבגי על גבו. ומה עם פנסיה לח"כים המכהנים תקופה קצרה? ומה יעשו המסכנים שפרשו מעיסוקיהם אם כל שרי העבודה יפרשו מן הממשלה לאחר פרסום דו"ח וינוגרד? אם היה טעם בחוק הנורבגי בתקופות של יציבות כאשר כנסת וממשלות כיהנו קדנציה שלמה, ספק אם החוק מתאים לתקופה של חילופין פרלמנטרים כה מהירים וקיום בחירות חדשות בהפרשים קצרים.

 

* הבלוג פורסם באתר עבודה שחורה www.blacklabor.org

 

 

הקוזקים הנגזלים באוצר

ממש בא לי לבכות מהתרגשות נוכח מצוקתם של ראשי האוצר שאינם מסוגלים לעבוד עם החשב הכללי, ירון זליכה. ממש התרשמתי מדמעות התנין שלהם ושל האישים והעיתונאים המאמינים כי פעילותם נעשתה מתוך התארגנות ספונטנית, ממש כמו בשנות ה – 40, כאשר אבא חושי, שהיה אז מזכיר מועצת פועלי חיפה, היה מטלפן לועד הנמל ואומר:"נא לארגן לי הבוקר הפגנה ספונטנית נגד הבריטים".

ראשי האוצר אינם כולם מל"ו הצדיקים. שר האוצר הקודם הירשנזון נאלץ לפרוש לא בגלל זליכה. החקירות ברשות המיסים לא נפתחו בגלל זליכה. אז כמה פקידים בכירים לא מסתדרים עמו, אז מה? שר האוצר לשעבר בייגה שוחט תומך במתנגדי זליכה. אז מה? בייגה באוצר נכנע לקו הימני-קפיטליסטי-אנטי-חברתי של פקידי האוצר והיה , למעשה, שפוט שלהם ויקיר אבירי ההון בישראל. בייגה הוא בלי ספק אדם ישר אך קצת נאיבי, כנראה.

ונגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, בחולפו בטרנזיט בנתב"ג יוצא אף הוא נגד זליכה. פישר אוהב את המשטר האמריקאי בו מפטר ממשל בוש כל מי בפקידות שאינו כנוע לגחמותיו. אלא ששם ישנו קונגרס עצמאי שגורם לשר המשפטים להתפטר בשל הפיטורים שגרם ומכריח את הנשיא ניכסון להתפטר ועושה צרות לנשיא קלינטון. אצלנו אין לכנסת סמכויות בעניין ולא נותר אלא בג"צ ומבקר המדינה הבונים סכר נגד התפשטות השחיתות.

 

אין כל סיבה אמיתית לסיים את כהונתו של זליכה ברגע זה. צריך וניתן להגיע עימו להסדר על סיום כהונתו במרוצת השנה הבאה ואולי לתקן את החוק לעתיד שבו ייקצבו תקופות הכהונה של פקידים בכירים ותקבע הדרך והנימוקים להפסקה מוקדמת יותר או להארכה במקרים נדירים.

שביתה מוצדקת

שר האוצר, רוני בראון, נכשל במבחנו הראשון להתנער מן המנטרות של פקידי האוצר ולנהל מו"מ רציני עם ההסתדרות ללא שטיקים. פקידי האוצר הבכירים היושבים על דרג מנכ"ל וחוזים אישיים שמנים וצמודים הם האחרונים שיכולים להטיף מוסר ולנהל מו"מ על שכר עובדי השרות הציבורי. איש לא בחן את הנתונים שלהם. נתוני בנק ישראל, למשל, נמוכים במידה ניכרת.

אין ספק שלעובדי השרות הציבורי ששכרם נשחק בשל גזרות מגבוה וקיצוצים מרצון מגיעה תוספת סבירה ומכובדת. ברור להסתדרות שהיא לא תקבל את כל תביעותיה. אבל ההצעה של האוצר היא מעליבה ומגוחכת. אפשר היה בנקל לסכם על מקדמה מכובדת בסביבות 3% שזה הרבה פחות מהעלאות השכר במגזר העסקי ובחברות הממשלתיות העצמאיות ולנהל אח"כ מו"מ על נוסחה להעלאת השכר בשנים הקרובות על בסיס נתוני הצמיחה, עליית השכר הממוצעת ועוד וכך לחסוך מן הציבור הרחב את ייסורי השביתה והשלכותיה בימי הקיץ החמים.

חוק יסוד: ביטול פטנט ארבינקא

הגיע הזמן שהכנסת תחוקק חוק יסוד המחייב את המדינה לכבד הסכמים. היום פועלת הממשלה על פי כללי "פוקר ארבינקא" של אפרים קישון. ארבינקא קובע את הכללים ומשנה אותם כרצונו כל אימת שהוא עומד להפסיד.

כך עושה ממשלת ישראל, ולמען ההגינות נאמר – כמעט כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל מאז 1977, למעט, אולי, ממשלת רבין השנייה. הסכמים, כפי שאמר פעם יצחק שמיר לפרופ' יובל נאמן, נועדו לתלייה במוזיאון. האזרח הקטן חייב לכבד הסכמים עם כולם ובמיוחד עם בנקים, חברות אשראי ורשתות שיווק. אבל המדינה – ברצותה מקיימת וברצונה מבטלת חד-צדדית, ולית דין וליית דיין.

לשם כך המציאו את חוק ההסדרים שמבטל כל חקיקה וכל הסכם שלא מוצא חן בעיני פקידי האוצר והשרים והח"כים ברובם הגדול מצביעים בעד כאותו עדר כבשים המובל לשחיטה. אכן, המוח היהודי ממציא לנו פטנטים, אור לגויים. מעניין לציין שאף פרלמנט בעולם הדימוקרטי עוד לא רכש את הזכויות לפטנט ארבינקא.

הדוגמא הבולטת היא פרשת שכר הלימוד באוניברסיטאות. מבלי להיכנס לוויכוח העקרוני, הרי היתה ועדת וינוגרד הראשונה, ובעקבות המלצותיה להוריד את שכר הלימוד נקבע הליך מדורג של הפחתה, על דעת כל הצדדים, חרף התנגדותו של שר האוצר דאז, בייגה שוחט. והנה מחליט האוצר שיש לשנות את המהלך ב-180 מעלות. בלא הסכם מתמנה ועדה והחתול – בייגה שוחט – מתמנה לקבוע את החלוקה מחדש של השמנת. שרת החינוך, יולי תמיר, שטרם רשמה לזכותה הישג כלשהו, ממנה ועדה בלי לשתף בה את נציגי הסטודנטים.

ועכשיו, קובלים כולם על הסטודנטים – פרחחים, איך הם מתנהגים, מדוע הם לא מכבדים הסכמים?

 

חשיבותו של משרד הרווחה

מאז הקמת ממשלת אולמרט נראה משרד הרווחה כאילו שוכן בבית החולים למצורעים, שבנינו ההיסטורי בירושלים שוכן, אגב, לא רחוק מביתו הפרטי של ראש הממשלה. רק הימים אלו מקבל המשרד שר קבוע. יועצת ראש הממשלה הפליטה נפיחה טפשית כאילו עוד נתגעגע לאולמרט, שר הרווחה. נו, טוף. אולמרט לא עשה דבר במשרד ורק בשבועות האחרונים שחרר כמה הודעות על כוונות ותוכניות פעולה למען הרקורד התקשורתי וההיסטורי. הוא אמנם התחייב בפני השר יצחק הרצוג לתת לו תקציבים מוגדלים וסמכויות. אך השאלה היא אם הדברים הם על דעת שר האוצר, הממונה על התקציבים והחשב הכללי, שהיו בשנים האחרונות שרי הרווחה בפועל ולכן התדרדר המשרד כל כך.

משרד הרווחה הוא משרד חשוב ביותר. במאקרו הוא אינו פועל בחלל ריק. הוא תלוי במדיניות הכללית והתקציבית של הממשלה, בגישתם, העקרונית והמעשית, של ראש הממשלה ושר האוצר ובכוחו הפוליטי שלו עצמו במפלגתו, בקואליציה, בממשלה, בתקשורת ובדעת הקהל.

 

שנים רבות – עד 1977 – היה משרד הרווחה משרד שולי וחסר ערך בממשלה, בשמו הישן- משרד הסעד, שביטא גם את ההתייחסות כלפיו: הקליינטורה שלו היא ענייה, חלשה, לא במעט באשמתה והיא זקוקה לסיוע הניתן לה בחסד ולא בזכות. שרי הסעד היו לרוב מן המחנה הדתי ובדרך כלל היה זה השר הפחות חשוב של המפד"ל: הבכירים יותר קבלו את משרד הפנים, הבריאות או הדתות, ו"השיריים"- משרד הסעד – ניתן, בדרך כלל, לזוטר שבהם. בין עובדי המשרד היו אנשי מקצוע מצויינים אך רבים היו מינויים פוליטיים מן המפד"ל. לא פעם העלו מומחים את הצורך לאחד את הסעד עם משרד העבודה ולשדרג את מעמדו אך דבר לא נעשה. יצחק רבין רצה לבצע את השינוי בקדנציה הראשונה שלו אך הדבר לא התאפשר מטעמים פוליטיים.

משרד העבודה, לעומת זאת, היה באותן שנים משרד חשוב וחזק וכלל בתוכו את הביטוח הלאומי, מע"צ ובשנות המדינה הראשונות גם את השיכון. שרי העבודה היו בדרך כלל מן השורה הראשונה של מפא"י – גולדה מאיר, מרדכי נמיר וגיורא יוספטל. עם התחממות היחסים עם אחדות העבודה נמסר התיק ליגאל אלון. אח"כ ליוסף אלמוגי, כשניתק מרפ"י. שר העבודה האחרון במתכונת הישנה של המשרד היה משה ברעם.

עם הקמת ממשלת בגין הראשונה בוצע האיחוד בין משרדי העבודה והסעד והוקם משאד העבודה והרווחה. ראשון השרים היה איש מקצוע מעולה – הד"ר ישראל כץ מד"ש. לאחר הבחירות ב – 1981 נמסר התיק לתמ"י, תחילה לאהרון אבו-חצירא ואחר-כך לאהרון אוזן. שניהם היו אנשי ביצוע טובים עם מודעות ורגישות חברתית. בממשלות האחדות 1984-1990 הוחזק התיק על-ידי משה קצב. מ-1990 החלה הנסיגה במעמד המשרד כאשר חזר למפלגות הדתיות עם מנחם פורוש מן האגודה בתואר של סגן שר.

ממשלת רבין החזירה את המשרד למעמדו והפקידה אותו בידיה של אורה נמיר. בממשלת נתניהו הראשונה חזר המשרד למעמדו הנחות. התיק נע בין אלי ישי, שלמה בניזרי, רענן כהן וזבולון אורלב. לאט, לאט הוצאו ממנו סמכויות ותקציבים – מע"צ, למשל. המוסד לביטוח לאומי הפך לסניף של משרד האוצר. בממשלת שרון הוצא תחום העבודה מן המשרד וסופח כסרח עודף למשרד התעשייה והמסחר, בראשות אהוד אולמרט. השר דאז, זבולון אורלב, לא פצה פה ולא צייץ. והשפל העמיק בממשלת אולמרט. מפלגת העבודה ויתרה על הדרישה לתיק.

אין לי ספק שהשר יצחק הרצוג הוא האיש הנכון לתפקיד כדי להחזיר עטרה ליושנה. גם אם אין למשרד די סמכויות ותקציבים הרי השר יכול לקבוע סדרי עדיפויות ודגשים, להפעיל שיקול דעת ולתת למשרד ולביטוח הלאומי נשמה ולב שכה חסרים להם. קולו יישמע בממשלה, בכנסת ובוועדות השרים. שר פעיל ורציני יכול להחזיר לסמכותו הפקטיבית את תחום הביטוח הלאומי, שבשנים האחרונות חלה בו נסיגה מסוכנת והוא הפך לגובה כספים אכזר ומי שמחפש כל דרך כדי לחסוך ולפגוע בציבור הנזקקים מחוסר ברירה לשירותיו.

אפשר להבין לליבו של השר הרצוג שלא רצה להיפרד ממשרד התיירות, אך זהו משרד חסר אג'נדה חברתית. האמת ניתנה להיאמר שזהו משרד מיותר. צריך להחזיר את משרד העבודה למשרד הרווחה ואת התיירות לצרף למשרד התעשייה והמסחר או למשרד הסביבה או למשרד התרבות, כמתוקנות שבמדינות. איחוד משרד התיירות עם התעשייה והמסחר היה בין הרפורמות של ממשלת בגין הראשונה. אך בממשלת בגין השנייה היה מחסור בתיקים לשרים וכך חודש משרד התיירות בראשות השר המהולל, אברהם שריר.

בממשלה יעילה אין צורך במשרד נפרד.בסך הכל למדיניות אין משמעות בתחום. זהו משרד מקצועי-ביצועו בלבד ויכול לפעול כרשות במסגרת משרד מורחב. לעומת זאת אין תחליף לשר רווחה החייב לקבוע סדר יום חברתי וסדר עדיפויות ולהיאבק על תכנים ותקציבים, ליזום חקיקה וחקיקת משנה ולהפעיל הרבה שיקול דעת ואמפטיה.

 

אני בטוח כי השר הרצוג יצליח, במגבלות הזמן, לחולל כמה מן השינויים ההכרחיים ולהפוך את המשרד בממשלה הבאה למשרד נחשק ומבוקש ומועמד להרחבה ושדרוג. 

הרפורמות והספינים

הכתב הכלכלי המוכשר של "הארץ" בירושלים, מוטי בסוק, מתפעם מן הרפורמות החברתיות בתחום המיסוי של שר האוצר, אברהם הירשזון. מרוב התלהבות מציין בסוק כי מעולם לא הציע שר אוצר רפורמות כה מקיפות. בסוק שנמנה על הכתבים היותר ותיקים אינו מדייק: שר האוצר, יהושוע רבינוביץ', הציע ב-1975, בימי ממשלת רבין, רפורמה מקפת במיסוי שכללה הורדה דרסטית בשיעור המס השולי, ביטול נרחב של פטורים והנהגת מס ערך מוסף. הרפורמה עובדה על-ידי ועדה ציבורית בראשות הפרופסור חיים בן שחר והגיע לכלל ביצוע. לאחר מכן היא החלה להשחק בימי ממשלות הליכוד. הרפורמה של הירשזון היא רפורמת בוסר. יש בה הרבה דברים טובים אבל לא ברור אם היא ישימה בחלקה הגדול. הוא הדין לגבי הרפורמה המוצעת על-ידי ראש הממשלה, אולמרט, ומנכ"ל משרדו, רענן דינור, בדבר הוצאת רוב פעילויות הממשלה מחוץ למסגרת הממשלתית. מי הציע? מי בדק ובחן? לאולמרט-דינור פתרונים, אם בכלל.

ברור כי הרפורמות אינן אלא ספין תקשורתי כדי להסב את תשומת לב הציבור מדו"ח ועדת וינוגרד הממשמש ובא ומחקירות השחיתות של ראש הממשלה ושר האוצר, וכדי לנסות ולמכור לציבור את האשליה כי הממשלה עוסקת גם בתחום החברתי. אבל, ככה לא בונים אג'נדה משמעותית.

 

ככלל, הממשלה והעומדים בראשה יורים הרבה מן המותן ללא בדיקה רצינית. כך, למשל, באה לעולם ההצעה לשנות את שיטת בחירת נשיא המדינה מחשאית לגלוייה כדי להגביר את סיכויי בחירתו של שמעון פרס. יכולים להיות נימוקים טובים בעד ונגד הצבעה גלוייה כשם שישנם נימוקים טובים בעד ונגד בחירתו של שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה. החיבור בין שני הנושאים הוא פסול. אין משנים חוקי יסוד בגלל צורך פרסונלי חולף. המחוקק קבע כעיקרון שכל בחירה אישית בכנסת לתפקיד על-פי חוק – נשיא המדינה, מבקר המדינה, חברי ועדות המינויים לשופטים, דיינים וקאדים ייעשו בהצבעה חשאית. יש להצבעה חשאית בנושאים הללו חשיבות כדי לאפשר לכל חבר כנסת להצביע מצפונית ואישית מבלי חשש לעימות עם מפלגתו, עם הממשלה ועם הקואליציה ועם הנבחרים לתפקידים הללו. מותר לשנות אבל לא כמחטף על רקע מצב מסויים.

 

ממילא לממשלה הנוכחית ולעומדים בראשה אין היום שום סמכות מוסרית ואמינות ציבורית. מוטב להמתין ברפורמות מקיפות לכת ובשינויים בעלי אופי חוקתי עד שיתברר מצב הממשלה ועתידם של ראשיה.

כל זמן שיש מקום בלב – לזכרה של יהודית גוטברץ

בסוף השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה יהודית גוטברץ, שכנה וידידה טובה של אמי, דורה בלוך ז"ל. היא נפטרה בהתקרבה לשנתה המאה, כשהיא שומרת על צלילות הדעת עד לרגעים האחרונים.

בזכות נשים פשוטות כיהודית גוטברץ קמה לנו מדינה וחברה, שעדיין הטוב שבה עולה על המכוער, שמידת היושר, ההתנדבות והחלוציות עדיין עולות על השחיתות, האנוכיות וההשתמטות. היא ובעלה משה ז"ל עלו מפולין וחיו רוב ימיהם בצניעות ובפשטות. בתה הצעירה, חנה, סיפרה כי בעת הריונה עמה, חיתה המשפחה בדירת חדר שכור והתגוררו בה ההורים, שני אחיה הבוגרים ממנה וקרוב משפחה, ניצול שואה. וכשנשאלה האם איך תביא לעולם עוד ילד בצפיפות כזאת, ענתה: אוסיף עוד כוס מים למרק ויהיה לכולם. גם כשעברו לדירה משלהם בשדרות דוד המלך 20 בתל-אביב, בימים שהרחוב היה סוף העולם, ללא כביש סלול ובוץ טובעני בחורף, גרו בדירה בת שני חדרים, שמלאה תמיד בקרובי משפחה ואורחים וכשנשאלה שוב על הצפיפות, ענתה יהודית: "העיקר הוא המקום בלב, שם לא צפוף".

בעלה היה עובד מוסך. היא לפעמים עזרה לפרנסה בטיפול בילדים. כשהורי היו בנסיעות היא היתה משגיחה עלי והייתי אוכל בביתה. היא היתה בשלנית מעולה. היא לא היתה אישה משכילה אך דאגה לחינוך ילדיה ולהשכלתם. יום אחד שפכה ליבה בפני אמי ובפני על כי בנה הגדול אינו מתמסר ללימודים. השבתי לה כי גם אחי המבוגר ממני לא הצליח בלימודים. אך לימים סיים בגרויות, למד בטכניון והיה למהנדס חשמל ואלקטרוניקה מצליח ומוערך. היא נאנחה ואמרה:"הלוואי ותצדק". אותו בן למד וסיים קורס קצינים בהצלחה וסיים שרותו הצבאי בדרגת אלוף משנה. באחת ההזדמנויות אמרה לי: "אכן, צדקת". לא היה מאושר ממנה בזכות הצלחותיהם של ילדיה – יזהר, ראובן וחנה גינתון, כל אחד בתחומו.

היא היתה אמא וסבתא פולניה במובן הטוב של המילה. דאגה לכולם עד ימיה האחרונים וזכרה ימי הולדת וזיכרון של כולם. יהי זכרה ברוך.