העיוורון של האוצר

ביום שישי פרסם סבר פלוצקר במדור הכלכלה של "ידיעות אחרונות" שיר הלל על אינטל ישראל ובמיוחד על מפעלה בקרית-גת. פלוצקר גם כלל במאמרו ממצאי מחקר אוניברסיטאי שהעלה בנתונים את הצלחת אינטל לתרום לכלכלה ולתעסוקה, הישירה והעקיפה, בדרום בכלל ובקרית-גת בפרט.

 

סבר פלוצקר רק שכח להזכיר עד כמה פקידי האוצר התנגדו להטבות שניתנו לאינטל כדי שתבנה את מפעלה בקרית-גת ולא במדינה אחרת – אירלנד, למשל. מי שלחם בגבורה בעד הקמת המפעל היה שר התעשייה והמסחר דאז, מיכה חריש, בתמיכתו של ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל. רוב הפרשנים הכלכליים היו אז נגד המפעל.

 

אכן, אילו פקידי האוצר לדורותיהם היו מנהלים את התנועה הציונית, את המדינה ב"דרך" ואת ממשלת ישראל, לא היתה קמה מדינת ישראל ולא היתה מתפתחת כלכלית לעוצמתה הנוכחית. הדבר נעשה בניגוד לקו של מרבית פקידי האוצר, הודות לשרי אוצר כלוי אשכול ופנחס ספיר ושרי תעשיה כספיר ומיכה חריש. מזלה של המדינה שהיו לה במרוצת השנים כמה שרי אוצר חזקים שלא שמעו לעצת הפקידים וכפו על אלה את מדיניות הפיתוח הר כגיגית. נכון, נעשו גם שגיאות, אך אלה מתגמדות נוכח ההישגים האדירים. לזכותו של ביבי נתניהו כשר אוצר כמה דברים – ניקוי האורוות, התאמת כללי המשחק לצורכי המשק המודרני ובלימת סכנת ההדרדרות מחדש לאינפלציה. אך הוא ניהל מדיניות מצמצמת ובולמת מדי, פגיעה קשה דווקא בשכבות החלשות והמשך המגמה של פגיעה בשכירים עובדים. במדיניות זו עדין דוגלים כל פקידי האוצר, מבלי הבדל אגף, כולל החשב הכללי, המנכ"ל או הממונה על התקציבים.

ההישג של עופר עיני

נער הייתי וגם זקנתי ולא זכיתי לקרוא מאמר מערכת ב"הארץ", התומך בשביתה או במאבק של עובדים. והנה, הבוקר קרה הנס: "הארץ" סבור שהשביתה הגדולה שהכריזה ההסתדרות הינה מוצדקת. ואכן, דומה שהפעם כמעט הכל מסכימים שלא נותרה להסתדרות ברירה אלא לאחוז בנשק השביתה. גם ראשי הארגונים הכלכליים, ובמיוחד נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, הבינו שאין מוצדק מן המאבק לתשלום שכרם המולן של עובדי חלק מן הרשויות המקומיות, איגודי כבאים ומועצות דתיות. הפעם זו לא היתה שביתה של חזקים ולא של חמומי -מוח אלא שביתה שהוכרזה כאשר מוצו כל האפשרויות האחרות.

אין ספק כי האשם העיקרי בשביתה הוא שר האוצר, אברהם הירשזון. לא זכור לי כבר שנים רבות שר אוצר כה חלש, השבוי לחלוטין בידי פקידות האוצר הנוקשה ורעת הלב. אם פקידי האוצר הבכירים אינם ממלאים אחר הוראותיו עליו לפעול לפיטוריהם. החשה הכללי הוא ממלא משרת אימון כמנכ"ל הפטורה ממכרז והשר רשאי להחליפו או ליטול חלק מסמכויותיו. לכן אין להירשזון שום תרוץ למחדליו, לא בעניין שכר עובדי הרשויות, לא בעניין בנק יהב ולא בעניין ההתנהגות המרושעת והאכזרית כלפי התמיכה בניצולי שואה.

על רקע המצב האומלל והשערורייתי באוצר יש לציין הערכה מליאה את דרך התנהגותו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, אשר בלא מגפונים והתלהמות הוביל שביתה מסודרת ומאופקת שהניבה תוצאות מיידיות.

הסטטיסטיקן הממשלתי הראשי תוקף

מאמר מומלץ לקריאה, לכל מוקירי פקידי האוצר, השליטים האמיתיים במדינה:

הסטטיסטיקן הממשלתי תוקף: "האוצר מוביל קדחת הפרטות שתוביל לבכייה לדורות"

http://www.globes.co.il/serve/globes/docviewasp?did=1000134652&fid=2

בייגה עושה לביתו

 

טרם נדמו הדי הראיונות המפרגנים עם התפטרותו מהכנסת, ובהן הכריז בייגה שוחט כי "איני הולך לעשות לביתי" וכבר הוברר כי אכן הוא הולך לעשות לביתו כחבר דירקטוריונים יוקרתיים בארץ או בחו"ל. זו, כמובן, זכותו והדבר כשר כדת וכדין. אז למה לגלגל עיניים לשמיים?

בייגה שוחט מזכיר לי יותר מדי את הטיפוס היהודי מהפולקלור של "העניו הידוע". איני נמנה על אלה הסבורים שהיה שר אוצר טוב. מזלו שאלה שבאו אחריו היו גרועים ממנו, ובמיוחד ביבי נתניהו. אני יודע, מידיעה אישית, שיצחק רבין העדיף למנות לתפקיד שר אוצר איש מקצוע – עמירם סיון או בני גאון, אך מטעמי פוליטיקה פנימית הדבר לא נסתייע. בייגה שוחט היה אמנם עם רגישות חברתית גבוהה משל ביבי נתניהו אך גם הוא היה יותר מדי "שפוט" של נערי האוצר וחסיד הניאו-קפיטליזם, ההפרטה  והגישה האנטי-סוציאלית. הוא אמנם הקציב יותר לחינוך, אך לא נתן די לתכניות רווחה חדשניות ועיוות את כוונותיו המקוריות של חוק ביטוח הבריאות הממלכתי.

 

בייגה היה גם חבר וועד העובדים החזק של נבחרי ציבור ועובדי ציבור בכירים שדאג לעצמו לפנסיות נדיבות ולחסינות מפני קיצוצים וגזרות. הוא נמנה על אותם "יחידי סגולה" הרשאים לקבל מן הקופה הציבורית יותר מפנסיה אחת, ובכל אחת מהפנסיות אין הגבלת גג של 70% מן השכר. אז אם שתי פנסיות – 100% כל אחת – בסכום של יותר מ-60 אלף ש"ח לחודש – הוא וחבריו למועדון האכסקלוסיבי לא זקוקים להשלמת הכנסה ואינם צריכים להתלבט בין מזון לתרופות. ההתלבטות המירבית שלו היא בין טיסה במחלקת עסקים לבין מחלקה ראשונה ובין ספא יוקרתי בארץ או בחו"ל.

הייתי מרכך את ביקורתי אילו ידעתי שהוא מצטרף לאיגוד וולונטרי כלשהו ללא תמורה ותורם מזמנו וכספו למטרה פילנתרופית ראוייה. אך בינתיים לא הוא, לא רוב מקבלי הפנסיות המרובות, לא כל אלה העושים קריירה כדירקטורים ומרצם, אינם מקדישים חלק מזמנם ומהכנסתם למען החברה. נכון, הם תרמו שנים מחייהם לתפקידים ציבוריים, בשכר אמנם, אבל פחות, אולי, מכפי שיכלו לקבל בסקטור הפרטי. חלקם אף סיכנו את חייהם. אך הכנסתם הגבוהה היום היא גם פונקציה של התפקידים שמילאו בעבר, כאשר התגלחו על זקנם של משלמי המיסים.

הם באו לשרות הציבורי לא רק לבנות אלא גם להיבנות בו. ובדרך הם שכחו את שולחיהם ובוחריהם – לציבור הם קיצצו בפנסיות, בקצבאות ובתקציבי הבריאות והחברה. בעצמם ובחבריהם למועדון – לא נגעו.  

עם עבדים וקבלנים

 

היו זמנים בהם שירת ה"אינטרנציונל" בועידות ההסתדרות ומפלגות השמאל היתה מתקבלת בפרצי לעג, לא רק בקרב עיתונות הערב והימין. איפה ישנם כאן "עבדים מזי רעב"? היו שואלים המלעיגים. "עם פקידים מדושני עונג" – ככה צריך לשיר – נאמר לנו אז.

 

היום כבר אפשר להתחיל ולשיר את ה"אינטרנציונל" בנוסחו המקורי (בתרגומו של אברהם שלונסקי). ישנם לא מעט עבדים מזי רעב בתוכנו, ומדובר לא רק בעובדים זרים או פלסטינים. מדובר בחיילים משוחררים, בוגרי אוניברסיטאות, עולים חדשים ולא כל כך חדשים. אנחנו נתקלים בהם בכל מקום – מהקופאיות במרכולים וב"פארמים" למיניהם דרך עובדי הניקיון והשירותים והשומרים בכניסות למקומות ציבוריים. אנחנו נתקלים גם בעובדים מקצועיים שאמנם אינם משתכרים שכר רעב, רק צרור נקוב, ואשר עובדים לילות כימים ומשמרות לאין סוף תמורת תשלום זעום – רופאים, עורכי-דין, עובדי מדינה ורשויות מקומיות.

 

כיצד הידרדרנו למצב הזה? כיצד נפלנו מחברת מופת, המתהדרת בפערים מצומצמים הפכנו למדינה כמעט שיאנית בפערים. מחברה השואפת לצדק חברתי הגענו לחברה הנמצאת מבחינת המדיניות הכלכלית – חברתית אי-שם באמצע המאה ה-19?

 

לפני זמן מה, בחול המועד פסח, בתור לקולנוע עמד לפנינו אבא ושלושה ילדים, כששמע את המחיר עבור ארבעה כרטיסים, מנה את מעותיו והסתבר לו כי אינו יכול לשלם ונאלץ. בבושת פנים להסתלק עם ילדיו, שדמעות נקוו מעיניהם. כמה מן העומדים בתור הציעו לעזור לו, אך הוא השיב: אינני לוקח נדבות! והנה עכשיו באה הרפורמה במס מבית מדרשו של ביבי נתניהו ומבשרת לנו כי לאותו אב, שמן הסתם משתכר לא יותר מ – 3500 ₪ בחודש, יתווספו עוד 37 ₪! בחודש. הוא יוכל עכשיו אחת לחודש לשלוח אחד מילדיו לקולנוע בתוספת ארטיק או חצי-מנה פופקורן! הללויה!

 

כשנוסד "דבר" ביוני 1925 ההסתדרות היתה צעירה והמשק היה עלוב למדי. חקלאות, מסחר זעיר, בתי מלאכה, עבודות סלילה ובנייה, חברת החשמל בחיתוליה, ללא תעשייה של ממש או מפעלים מרכזיים. מעמד הפועלים היה חייב לפעול ליצירת מקומות עבודה, כמעט יש מאין, לחפש תעסוקה למובטלים ולכונן מוסדות עזרה הדדית, חינוך ותרבות, כי לא היתה ממשלה שתעשה זאת. הממשלה היתה, אולי, כלבבו של ביבי נתניהו – קטנה, עוסקת בעיקר בענייני ביטחון ושיטור, חוק וסדר ולא מתעניינת ברווחת התושבים או בפיתוח המשק.

 

המוסדות הלאומיים וההסתדרות היו היחידים שפיתחו באותה תקופה את המשק ואת התשתית הפיזית והחברתית. ההון הפרטי כמעט ולא בא, ולא מפני שמישהו מנע זאת בעדו מטעמים "סוציאליסטיים" חלילה. רק בשנות ה – 30 החל להגיע הון פרטי, לרוב של יהודים גרמנים, שרק בדרך זו יכלו להוציא את רכושם, וזאת להסדר מיוחד שהשיג חיים ארלוזורוב בביקורו בגרמניה מטעם הסוכנות ימים אחדים לפני הירצחו.

 

גם לאחר קום המדינה ההון הציבורי וההסתדרותי הוא שהניע את גלגלי הפיתוח, במיוחד כאשר ההון הפרטי סירב לבוא, במיוחד לאזורי פיתוח ולמקומות מרוחקים. אם ההסתדרות לא היתה קיימת – היה צריך להמציא אותה.

 

 

 

 

נכון, ההסתדרות לא תמיד השכילה להתאים את עצמה עם שינויי הזמן. אבל, גם הליכוד כשעלה לשלטון ב -1977 העדיף הסתדרות חזקה, שיש לה אחריות לכלל המשק, מאשר לפורר ולשבור אותה לועדי עובדים ולאיגודים קטנים וחלשים. אבל החל כרסום זוחל בכוחה של ההסתדרות, בעיקר בתקופות שבהן מפלגת העבודה היתה שותפה לקואליציה והשיא היה בתקופת ממשלת רבין.

 

יצחק רבין שנא את ההסתדרות, יש אומרים בגלל טראומות ילדות. הוא אמנם נעזר בראשי ההסתדרות במאבקו בפרס ב – 1992 ובעת מערכת הבחירות לכנסת, אבל מיד לאחר כך סייע בידי חיים רמון וחבריו להרוס את עיקר כוחה של ההסתדרות. ההסתדרות היתה זקוקה לרפורמות, אבל מבלי לשפוך את התינוק מן האמבטיה בעת ריקון המים המלוכלכים. מפלגת העבודה בלחץ ראשי ההסתדרות העדיפה להריץ את חיים הברפלד במקום לבחור בעמיר פרץ. איזו טעות גורלית! במקום רפורמה הדרגתית קיבלנו הרס טוטאלי, כולל סגירת עיתון "דבר", שהיום קשה לעמיר פרץ לשקם את ההריסות ולבנות הסתדרות חדשה.

 

אין לי ספק שחלק גדול מן המציאות החברתית הקשה של היום נובעת מחולשת ההסתדרות. שרי אוצר בעבר, מכל המפלגות, לא העזו לצאת ברפורמות כלכליות וחברתיות בלא התייעצות מוקדמת עם ההסתדרות, ככל שמאפשר החוק, או ללא הידברות מוקדמת עמה. ההסתדרות היתה תמיד מוכנה להתפשר ולהידבר. כך הודברה האינפלציה וכך בוצעו הפרטות מוצלחות לא מעטות. כאשר מנסים לבצע רפורמות מרחיקות לכת נגד העובדים סובלים ממפח נפש. זה נכון לא רק בישראל.

 

אני מנסה לחפש נקודה אחת המסבירה את התהליך של השחיקה והירידה בשכר העובדים השכירים בישראל. דומני שהתשובה היחידה היא קיומם של קבלני כוח אדם.

 

כוחם של העובדים בישראל היה בקשר הישיר שבין עובד למעסיק ויכולתה של נציגות העובדים להגן על העובד מפני פיטורים שרירותיים או התעמרות והתנכלות לעובד מסויים בלבד ללא סיבה מוצדקת. גם לאחר היחלשותה יכולה ההסתדרות להגן על עובדים במקום מאורגן. אולם, היא אינה יכולה להגן על מקום עבודה בו רוב העובדים או שעובדים בחוזה אישי או שמועסקים על-ידי קבלן כוח אדם חיצוני.

 

חוזים אישיים מוענקים לרוב לעובדים בכירים או לעובדים חיוניים. חזקה עליהם שהחוזה קובע הליכי פיטורין מסודרים ופיצויים נאותים בשעת הצורך. עובדי קבלן מקבלים בדרך כלל שכר נמוך ללא ביטחון סוציאלי וביטחון בעבודה. כך יוצא שמשלושה צדדים השייכים לעניין שניים מרוויחים – המפעל והקבלן – ואחד – העובד – מפסיד. יש כאן גם עיוות בהקצאת המקורות במשק. המעסיק משלם לקבלן, נניח, 4000 ₪ לחודש עבור עובד. הקבלן מצידו מעביר לעובד, נניח, 2800 ₪, כולל תנאים סוציאליים. הוא משלשל לכיסו 1200 ₪, 30% עבור טרחה מועטה, ללא סיכון. נתאר לנו מה היה מצבו של העובד אילו שכרו ותנאיו הנלווים יו מגיעים ל – 4000 ₪ לחודש. חגיגה, ממש חגיגה.

 

היו שנים שבהם התלוננו על פער התיווך הגבוה בתחום החקלאות. היום הבעיה היא פער התיווך הגבוה בעסקי כוח אדם. אנשים שעוסקים בתיווך ואינם תורמים כל ערך מוסף לכלכלה הישראלית הם המתעשרים החדשים. אנשים שקנו חברות מופרטות לדעת בהיסטריה ובריצת אמוק בחצי חינם מן הממשלה או ההסתדרות הם האלפיון העליון בעוד העובדים השכירים לסוגיהם פוטרו, הושלכו לכלבים או שכרם קוצץ. פרט למקרים בודדים לא נעשה ניסיון להעביר חברות מופרטות לידי עובדיהן או לאפשר לעובדים לקבל מניות בחברות המופרטות במקום חלק מן הפיצויים. השכירים לא היו שותפים לחגיה ול"בועה". הם רק היו קורבנותיה.

 

 

 

מנקודת ראות זו, הרי סגירת העיתונות התנועתית, המחויבת כעקרון לשמירה על ההסכמים הקיבוציים, פגעה בעיתונות כולה. מאז סגירת "דבר" ו"על המשמר" עברו העיתונים הגדולים לשיטת החוזים האישיים. רק רשות השידור נותרה עדייו בעידן הקודם. פה ושם נותרו כמה עובדים ותיקים השייכים עדיין למסגרת ההסכמים אך הם הולכים ומתמעטים ויחד עמם הולכת ויורדת רמת התקשורת לסוגיה. לעבדים בעיתונות אין מוטיבציה להילחם בעבדי קבלני כוח האדם והחוזים האישיים.

 

 

זהו גם לא האינטרס של המו"לים הנהנים מחולשת האיגוד המקצועי ומהעדר פיקוח ממשי על קיום חוקי העבודה. גם בית הדין לעבודה, שהוא המעוז האחרון להגנה על העובדים, אינו בהכרח מגן העובד העשוק, ראה פרשת פיטורי המורים.

 

אולם, לחברה הישראלית אין ברירה אחרת: הדרך להבראת המשק ולהשגת צמיחה יציבה לאורך זמן היא שיפור וחיזוק תנאיו של העובד השכיר –  גם בשכר, גם בתנאים הסוציאליים (למעסיקים בוטל המס המקביל ועל השכיר המבוטח הוטלו תשלימים גבוהים נוספים עבור רופאים ותרופות), גם בביטחון היחסי במקום העבודה וגם בתחושה שיש מי שמייצג אותו ומגן עליו מפני יחס שרירותי.

 

אנו חשים בחסרונו של אובייקט או שירות, רק כאשר הוא שהיינו מורגלים אליו כרהיט נעלם לפתע מעורק חיינו. המצב החברתי ישתנה תכלית שינוי רק כאשר יועלה שכר המינימום, כאשר תצומצם האפשרות בסקטור הציבורי לפעול דרך עובדי קבלן וכאשר נציגות העובדים תוכל להגן על זכיותיהם הבסיסיות. שינוי זה יביא גם למפנה דרמטי בצמיחה ויצוא.

 

לשם כך זקוק העובד החלש להסתדרות חזקה וההסתדרות, אם ברצונה לשרוד ולהתחזק, זקוקה לכלי ההסברה והחינוך שעיצב בחזונו, ברל כצנלסון – עיתון, הוצאת ספרים, מרכזי חינוך רעיוני ותרבות, מותאמים לרוח הזמן.

 

 

 

 

הרב של פורים

 

אינני מציע להתייחס ברצינות לדברי הנאצה וההבל מפיו המפיק דברי ביבים ושופכין של הרב עובדיה יוסף. נמאסו עלינו הקללות, הנאצות וסגנון יושבי קרנות בשוק הפשפשים של דרשותיו. אולי הוא גדול בתורה אבל הוא קטן בנימוסים והליכות.

 

אינני מציע לפנות ליועץ המשפטי לממשלה או להתלונן במשטרה על דברי ההסתה שלו. נתייחס אל דבריו כפי שמתייחסים לפסקי הלכה של ה"רב של פורים".

 

אבל אני מציע לנקוט כלפיו בגישה של "לא מדובשו ולא מעוקצו". נתעלם מן ההשמצות והקללות ונתעלם ממנו כליל. אנשי ש"ס הרוצים להימנות על עדר מאמיניו ומעריציו – שיבושם להם. אבל הציבור החילוני והדתי המתון יתעלם ממנו.

 

שרים, מנהיגים, עסקנים, קצינים בכירים – אל תלכו עוד לביתו במצעד השפלה מגוחך לחלות פניו ולנסות לשכנעו. בוז שקט היא התשובה המתאימה לגסות הרוח שלו. והתשובה הנכונה מצד ראש הממשלה, אריאל שרון היא פנייה ל"שינוי" לחידוש השותפות בקואליציה ובממשלה.

 

 

תעסוקה מלאה בעדיפות עליונה

 

בימים אלו מנסה שר האוצר לחגוג את הישגי מדיניותו הכלכלית, סוף המיתון ותחילת השגשוג המחודש. אני לא רוצה להיכנס כאן לניתוח ההישגים – אלו מהם אמיתיים ורציניים ואילו מדיניים, אילו הם תוצאה של המדיניות הישראלית ואלו הם תוצאה של התנאים והנסיבות הבין-לאומיות. אני רוצה רק לציין כי בינתיים נהנים מן השיפור הכלכלי רק מתי מעט ורובם הגדול בעשירון העליון. כל עוד לא תפתר הבעיה המרכזית של המשק – בעיית האבטלה הגדולה – לא יחול שינוי ממשי בכיוון צמצום הפערים החברתיים.

 

במו"מ להרחבת הממשלה ובמגעים בין ההסתדרות לאוצר בוטלו גזרות שונות לעובדים השכירים. בטלו חלק מן הקיצוצים בגמלאות, בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבים שונים המיועדים לקשישים ולחולים קשים. חלק ניכר מן ההישגים נתקבלו בהסכם בין ההסתדרות לבין משרד האוצר וחלק נוסף בשל דרישותיה של מפלגת העבודה במשא ומתן על הצטרפותה לממשלת שרון. זרי שושנים וכל הכבוד למי שעסקו במלאכה.

 

אולם, מבלי להעיב על שמחת ההישגים, ברצוני להעלות נושא שהוזנח במקצת בתקופה האחרונה – והוא נושא התעסוקה המלאה. חובה על ההסתדרות, מפלגת העבודה, הלובי החברתי ונציגי הגמלאים להעלותו במרכז המאבק החברתי.

 

תעסוקה מלאה צריכה להיות המטרה הראשונה במעלה של המדיניות הכלכלית וחברתית. תעסוקה מלאה מגדילה את כוח הקנייה של הציבור ומאפשרת, במקביל, את הגדלת החיסכון וההשקעות. תעסוקה מלאה מגבירה בסופו של תהליך את השוויון בחברה הישראלית, מחזירה לאדם העובד את כבודו העצמי ומסייעת למאבק באלימות ובפשיעה, שהם בחלקם תוצאה של בטלה, עוני ופער הכנסות גדול מדי, בלא תקווה לעתיד טוב יותר. אבטלה גדולה היא גם בזבוז משאבים אנושיים של חינוך, ידע וניסיון מצטבר.

 

אבטלה גדולה פוגעת בראש ובראשונה בכמה ציבורים – צעירים יוצאי צבא, עובדים בלתי- מקצועיים, נשים ומבוגרים. נכון, המיתון האחרון פגע קשות גם בצעירים משכילים שפוטרו מעבודתם בשל משבר ההיי-טק. אולם, צעירים אלה הם הראשונים להיקלט מחדש במעגל התעסוקה שכן ההתאוששות הכלכלית מתחילה בתעשיות המתוחכמות ובשירותים הקשורים בהם. ואכן, אנו כבר עדים כיום לביקוש מוגבר לעובדים צעירים בתחומים אלה ולעליית שכר בענפים הרלוונטיים. הצרה היא שהממשלה המפריטה עצמה לדעת בריצת אמוק גורמת לכך שחלק מאלה שחוזרים למעגל התעסוקה באים באמצעות חברות כוח אדם. כך השכירים מקבלים שכר נמוך ועיקר הרווח מן ההתאוששות הולך לקבלני כוח אדם ולא לעובדים או לקופה הציבורית.

 

חשוב לזכור כי בעת אבטלה הרי העובדים המבוגרים ברוב התחומים, פרט, אולי, לתפקידים הדורשים ידע ייחודי וניסיון רב, הינם הראשונים להיפגע והאחרונים ליהנות משגשוג מחודש. במקומות עבודה שאינם מחויבים בכללי החוזים הקולקטיביים או התקשי"ר הם הראשונים בתור לפיטורים כי שכרם הוא לרוב גבוה יותר בשל הוותק. בעידן ההפרטה והחוזים האישיים קל להפטר מעובדים מבוגרים וותיקים. רוב המעסיקים גם מעדיפים בתקופה של אבטלה עמוקה להעסיק עובדים צעירים ששכרם נמוך יותר וקל להפטר מהם.

 

בתקופה של תעסוקה מלאה אין למעסיקים ברירה. הם אינם יכולים לפטר מבוגרים או להוציאם לפנסיה מוקדמת כי אין היצע מספיק של עובדים צעירים המסוגלים ורוצים לבוא במקומם. להיפך, לא פעם משכנעים עובדים ותיקים שלא לפרוש בעת הגיעם לגיל הפרישה או , לפחות, להמשיך ולעבוד במשרה חלקית. במקביל, מקומות עבודה מוכנים לקבל עובדים מבוגרים, בהיעדר אפשרות למצוא עובדים צעירים.

 

בארצנ,ו שבעבר בלטה במימוש עקרון הצדק החברתי וזכויות האדם העובד, לא פעם גברים ונשים נחשבים למבוגרים מידי בעיני מעסיקים החל מגיל 50 ולפעמים בגיל 45 או אף 40.

 

בעולם המערבי ובמיוחד בארצות-הברית האהובה כל כך על שר האוצר שלנו ופקידיו יש הגנה חוקית משמעותית על עובדים מבוגרים. אמנם, האיגודים המקצועיים שם חלשים יותר אף מן ההסתדרות החדשה אבל החוק מגן על העובד המבוגר בשני מסלולים: אין גיל פרישה מחייב וישנה הגנה רצינית מפני פיטורים או סירוב להעסיק איש או אישה מחמת גילם. אתה יכול לראות, למשל, בחברות תעופה אמריקניות ואירופיות דיילים ודיילות מבוגרים, אף מעל גיל 65.

 

לכן, חייבים להיאבק עתה בארץ על זכויות העובדים והעובדות הבלתי-מאורגנים ועמם על העובדים המבוגרים. ראשית, הגנה חזקה ויעילה למניעת פיטורים או אי קבלה לעבודה מחמת גיל. שנית, ביטול חובת הפרישה בגיל מסוים ושלישית מדיניות כלכלית החותרת בהקדם לתעסוקה מליאה. זו משימה אפשרית עבור מפלגת העבודה וההסתדרות בממשלה הנוכחית ולקראת הבחירות הבאות.

עוד על החרם

התקשר עמי אחד מוותיקי תנובה וקבל באזני על כפיות התודה של המתנחלים: בימים הקשים והסוערים ביותר של האינתיפאדה דאגה תנובה תמיד לאספקה סדירה של תוצרתה ובמיוחד של חלב. אחד מנהגי תנובה אף נפצע קשה. כל זאת נעשה בהנחייתו של אותו מנכ"ל, אריק רייכמן, שעליו יצא קצפם של חמומי המוח של המתנחלים. ראוי היה שהם יתנצלו בפני תנובה ויקפידו להמשיך ולקנות מתוצרתה!

החרם נמשך

באופן פורמלי בוטל החרם של יש"ע על תוצרת תנובה אבל למעשה הוא נמשך וראש מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, בדיון ב"תיק תקשורת" אף מצדיק את החרם. בכך הוא גם מצדיק חרם נגדי על גידולי גוש קטיף ועל תוצרת חקלאית או מעובדת מיהודה ושומרון, גם בארץ וגם בחו"ל. הוא אינו מבין כי נשק החרם כאשר הוא מטעמים פוליטיים אינו אלא חרב פיפיות ו"הכשר" לחרם נגדי. מעתה רבים יגבירו את קניותיהם מ"תנובה" ויחרימו תוצרת מן ההתנחלויות. ההפסד יהיה כולו של המתנחלים.

חרם דרבינו ממועצת יש"ע

טוב עשו ראשי מועצת יש"ע שנסוגו מניסיון החרם על מוצרי "תנובה" וזאת מבלי שמנכ"ל תנובה, אריק רייכמן, חזר בו, למעשה, מדבריו נגד המתנחלים. קודם כל, מועצת יש"ע מממומנת מכספי משלם המסים, גם ממסי כל המתנגדים להתנחלויות והתומכים בהתנתקות. מספיק שכספי המסים הללו מממנים את המאבק נגד תוכניתו של ראש הממשלה, כל עוד המאבק מתנהל בגבולות החוק והזכות לחופש ביטוי, מחאה והפגנה.

שנית, אם למתנחלים מותר לקיים חרם פוליטי – מדוע אסור למתנגדיהם בארץ או בחו"ל לקיים חרם דומה? אני סבור שהיה זה רעיון רע לנהל חרם נגדי בצורה של אי-מכירת תוצרת מזון להתנחלויות. אבל בתגובה לחרם שלהם מותר לקיים חרם נגדי על תוצרת גוש קטיף, למשל? עד היום לא סברתי שעלי להחרים תוצרת שבאה מאותם אזורים שלדעתי צריכים להיות מוחזרים במסגרת תהליך מדיני. אני נהנה מירקות טובים מגוש קטיף או מיין רמת הגולן, כל עוד המגדלים יושבים שם כחוק. אני מקווה שגם בשובם לקו הירוק יגדלו ירקות בנגב וכי יקבי הגולן או ישארו במקומם במסגרת הסכם שלום או יעברו לגליל העליון. אבל אם מתנהל חרם מטעם המתנחלים אזי עלי, ועל רבים כמוני, לשנות את גישתם.

בינתיים ירדו המתתנחלים מן העץ, גם מפני שרק מעטים מחבריהם היו מוכניםלהשתתף בחרם. נהניתי לקרוא כיצד נדיה מטר ניסתה להסית את תושבי אפרת להשתתף בחרם ונחלה מפח נפש. עכשיו אולי תנסה לשכנעם, באותה הצלחה, שלא ללבוש תחתוני "דלתא" משום שדב לאוטמן תומך במרכז פרס לשלום