ארכיון קטגוריה: חברה וכלכלה

השכל הישר ניצח

שואלים מי ניצח בשביתה הגדולה? ניצח השכל הישר, ניצח המוסד החשוב של בית דין לעבודה, ניצח הצדק החברתי. דומני כי מזמן לא הייתה שביתה שזכתה לתמיכה ציבורית כה רחבה. נכון, פה ושם נגרם סבל, בעיקר לנוסעים בנתב"ג. אבל השביתה נסתיימה מהר וקל להתגבר על הפיגור.
השביתה היתה מיותרת אילו דאגה הממשלה לפתור את בעיית הלנת השכר לפני חודשים רבים. הטענה היחידה שיכולה להיות מופנית לעמיר פרץ היא רק מדוע חיכה זמן כה רב.
עכשיו, דוברי האוצר במערכת הכלכלית של "הארץ" סבורים שיש להעמיד לדין את עמיר פרץ על שלא דאג להפסקת השביתה במועד שקבע בית הדין- שמונה בבוקר, ובראש הזועמים נגד "ביזיון" בית הדין עומד נשיא לשכות המסחר, אוריאל לין, שרק לפני זמן מה רצה בחיסול המערכת העצמאית של בתי הדין לעבודה.
אז ככה: אם רוצים להעמיד לדין צריך לעשות זאת בסדר הנכון: קודם כל, ראשי הרשויות המקומיות שהלינו את השכר. אחר-כך שרי האוצר והפנים, שקיצצו בתקציבי הרשויות ולא דאגו לפתור את בעיית השכר המולן. רק אחר-כך נבדוק אם יש מקום להעמידו לדין. חזקה על נשיא בית הדין לעבודה שהוא מבין כי כאשר מוציאים פסק דין ב 6 ושלושים בבוקר, צריך מעט זמן לללמדו, לבדוק ששום נושא לא נשכח ואחר-כך לדבר עם כל הועדים הנוגעים בדבר, וזה לוקח כמה שעות. עם כל הכבוד, עמיר פרץ אינו דיקטטור בהסתדרות והוא צריך להפעיל את מערכת ההכרעות וההתייעצויות הדימוקרטית. בסיכום מעשי – הוא עשה זאת די מהר.

מודעות פרסומת

שביתה מוצדקת

על הממשלה לשלם מיידית וללא תנאי את השכר המולן

 

מכל השביתות במשק שאירעו בשנים האחרונות אין מוצדקת מזו הנוכחית. אני רק מתפלא על כך שההסתדרות המתינה זמן כה רב עד להכרזתה.

 

יכולים להיות חילוקי דעות בכל נושא הקשור ליחסי עבודה אבל אין מקום לחילוקי דעות על כך שכל עובד זכאי לקבל את שכרו המוסכם במועדו. יש חוקים דרקוניים נגד הלנת שכר ויש חוקים המסדירים את זכויות העובדים לשכרם במקרה של פשיטת רגל של מעסיקם.

 

במקרה של הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות הממשלה היא מעסיק העל. היא היתה אמורה לפקח על דרכי עבודת הרשות המקומית והיא אחראית לקיצוצים הדרסטיים במענקים לרשויות החלשות שאירעו בשנתיים האחרונות. על כן היא אחראית לתשלום השכר המולן וכל התנייה כלפי העובדים פסולה לחלוטין.

 

לכן על הממשלה לשלם לאלתר את השכר המולן. עם סיום השביתה יינתן זמן קצוב למשא ומתן ברשויות שטרם סכמו תכנית הבראה. על הממשלה להודיע כי אם לא יושג הסכם לא ישולם יותר שכר בעתיד.

יש גם מה ללמוד מאמריקה

 

 
שהיתי שנים אחדות בארה"ב ואני מכיר טוב למדי את אופי המשטר והחברה שם, על המעלות והמגרעות. לצערי, לא כל מי שהיה בארה"ב הבין והפנים כי בצד המעלות הרבות יש הרבה מגרעות ושלילה בחיים האמריקניים. בנוסף, לא כל מה שמתאים למדינה כה ענקית, עם אוצרות טבע, מים בשפע וגבול, שברובו ימי או טבעי, מתאים למדינות בסדר גודל ובתנאים אחרים, ובמיוחד לארצנו הקטנטונת.
 
 
ראש וראשון כיום למעריצי אמריקה ומחקיה הוא שר האוצר, ביבי נתניהו, מי שקרוב לוודאי יהיה מועמד הליכוד לראשות הממשלה, לאחר עידן שרון. נזדמן לי תקופה מסוימת לעבוד עמו בשגרירות בוושינגטון, כאשר אני הייתי מופקד על הקשרים עם האיגודים המקצועיים. ביבי נתניהו הבין היטב את חשיבות הקשרים עם האיגודים המקצועיים בארה"ב וידע להיעזר בכוחם הפוליטי הרב. אבל, בהעתיקו את אמריקה לכאן, מבקש נתניהו להחליש, עד כדי הרס מוחלט, את כוחו של העובד המאורגן באיגוד המקצועי בישראל.
 
אלא שבארצות-הברית, במקביל להחלשת האיגודים התפתחה מערכת הגנה חוקית ומשפטית על זכויות העובדים מפני פיטורים שרירותיים מטעמי גיל, נכות, מגדר מיני ואפליה מכל סוג שהוא. בארצות הברית אין גיל פרישה מחייב. הכל נתון להסכמה בין עובדים למעסיקים, ולא ניתן לפטר מי שכוחו הבריאותי והשכלי עמו, בהתאם לדרישות עבודתו, רק מחמת גילו המתקדם.
 
הנה, איש לא הרים גבות כאשר הנשיא בוש, האריך את כהונתו של נגיד הבנק הפדראלי בן ה – 78. לא מעטים משופטי בתי המשפט העליון כבר עברו את גיל ה – 70 ואין עליהם חובת פרישה. הוא הדין בכל תחום ותחום. גיל 50 אינו נחשב לגיל זקנה עבור מחפשי עבודה. אמנם, פורמלית אסורה בישראל אפליה מטעמי גיל, אבל מתי באחרונה ניסה מישהו לאכוף כלל זה, בין אם כנשק נגד פיטורין או ככלי למען דורשי עבודה? בארה"ב קיים מנגנון שלם של פיקוח על מקומות עבודה – בתחומי אפליה, בטיחות וגהות והקפדה על שמירת החוקים והתקנות. אצלנו הפיקוח כיום מתמקד אך ורק בנושא העובדים הזרים.
 
בארצות הברית גם אין מבטלים זכויות רטרואקטיבית, במיוחד לא זכויות פנסיה. ישנו פיקוח רציני על קרנות הפנסיה והשקעותיהן ואסור לקרנות להשקיע באופן ספקולטיבי. ההשקעות חייבות להיות אך ורק בנכסים פיזיים, באגרות חוב מובטחות ובפיקדונות לזמן ארוך. כך, למשל, יכולות קרנות הפנסיה להשקיע באגרות הבונדס של ממשלת ישראל, רק משום שישראל פורעת את התחייבויותיה במועד ולאורך שנים רבות. ה"רפורמה" בפנסיה אצלנו לא הייתה עולה על הדעת בארה"ב, במיוחד לא כלפי מבוטחים ותיקים ומי שכבר יצאו לגמלאות.
 
אצל האמריקנים יש כבוד והערכה לאדם המבוגר, לניסיונו ולחכמת החיים שלו. המגישים המובילים בחדשות ובאקטואליה בטלוויזיה הם בני 50, 60, 70 ואף 80. אצלנו רק פה ושם בפוליטיקה אנו מוצאים כמה אנשים מבוגרים, ואלו הם חריגים בלבד. ספק אם אחרי פרס ושרון נקבל מועמדים מאותם גילאים. וחלילה, אינני פוסל מועמדים צעירים. מה שצריך הוא שילוב נבון ונכון בין דורות שונים.
 
הרבה תלוי בציבור המבוגר עצמו. בארה"ב הציבור המבוגר מאורגן לכוח פוליטי משפיע ביותר הן לצד האיגודים המקצועיים והן בארגון עצמאי בשם AARP
American Association of Retired People)), המונה למעלה מ – 50 מיליון חברים.
 
הארגון מהווה שדולה חזקה ביותר בוושינגטון ובבירות 50 המדינות של ארה"ב. יש תאי גמלאים חזקים ליד שתי המפלגות הגדולות. נבחר ציבור שיתעלם מזכויות המבוגרים יתקשה להיבחר מחדש. בקרוב אצלנו.
 
 

איזו חברה ישראלית אנחנו רוצים?

בפגישתם הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים שאל נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, את ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול: "איזו מין מדינת ישראל אתם רוצים?". ג'ונסון התכוון אז לשאלת הגבולות והדמוגרפיה הרבה לפני עידן ההתנחלויות. אשכול התחמק אז מתשובה ברורה. מאז ועד היום ההנהגה המרכזית של ישראל לא השיבה תשובה ברורה והחליטה שלא להחליט. רק בשמאל מחד ובימין מאידך הציגו תזות בנושא, אבל הרוב המכריע של ההנהגה והציבור לא הגדיר בצורה ברורה את אופייה הרצוי של המדינה בה אנו חיים. בשנים הראשונות שלאחר ששת הימים ניתן היה עדיין להתלבט שכן כל האופציות היו פתוחות. אבל בתהליך עקבי ואטי נקבעו עובדות בשטח עצמו, ונוצרה אווירה בין-לאומית, המעוגנת בהתחייבויות של ישראל עצמה, המקשות על פתרון, בין אם נרצה בפתרון של "יחד" ו"שלום עכשיו" ובין אם נבחר בפתרון של סיפוח כל השטחים.
 
בשנה היוצאת הגיעו חלקים נרחבים בהנהגה, במדינה ובחברה שאי אפשר עוד להמשיך בלא לקבוע יעד מוסכם, אחרת נאבד, חלילה, את המדינה, כפי שאנו רוצים אותה – מדינת היהודים, דמוקרטית, המושתתת על עליונות החוק ועל אדני צדק כלכלי-חברתי, זכויות אדם ושוויון הזדמנויות לכל. בשנה זו הגיעו גם רבים להכרה שקיים קשר הדוק בין הפתרון המדיני – בטחוני הרצוי לבין יכולתנו להגיע לצמיחה כלכלית מוגברת ולפתרון בעיות החברה והרווחה. נכון, לא הכל תלוי בנו. אלמלא הטרור הפלסטיני יכולנו להתקדם ביתר מרץ גם בתהליך השלום וגם בתהליך ההבראה הכלכלי והחברתי. הטרור פוגע ברווחת הפלסטינים לא פחות, ואולי אף יותר, מכפי שהוא פוגע ברווחתנו. ישנם דברים שלא יוכלו להיעשות כל זמן שאין פרטנר אמין, יציב ושוחר הידברות ושלום בהנהגה של הצד השני. אבל, כשם שאנו חייבים להמשיך ולחפש כל דרך להידברות עמם, אנו חייבים לגבש לעצמנו כיצד אנו רוצים לראות את פני מדינת ישראל במאה ה – 21, בהתחשב במציאות בשטח ובאזור ועל-פי התנאים הבין-לאומיים הסבירים.
 
דוד בן-גוריון, שהסכים לתכנית החלוקה, והיה מוכן לחתום על הסכמי השלום, על בסיס גבולות שביתת הנשק, האמין כי על מדינת ישראל להיות "אור לגויים ועם סגולה" וכי בסיס קיומנו חייב להיות מושתת על חוק, מוסר וטוהר המידות, כי "באין חזון – יפרע עם". גם הוא עשה לא מעט טעויות, אבל, כידוע, רק מי שלא עושה – לא טועה. הוא צדק בחתימת הסכם ה"סטטוס קוו" המקורי, אך מטעמי נוחות פוליטית העדיף קואליציות עם המפלגות הדתיות ונתן ל"סטטוס קוו" להתרחב ולהתבסס אך ורק על הפרשנות האורתודוכסית המחמירה. בשאלת "מיהו יהודי?" הוא ויתר מהר מדי.
 
לטעמי, כיום, אנו חייבים לקבל בתוכנו כל מי שעל-פי חוקי הגזע הנאציים של "נירנברג" היה מועמד להישלח למשרפות כיהודי ורוצה להצטרף לעם היהודי בלי להערים עליו קשיים. כל ההשוואה עם תנאי הקבלה של הקיבוץ הם מופרכים ובלתי מעשיים. אפשר לדרוש בחינה במושגי יסוד בסיסיים ותקופת אכשרה כדי להיווכח שהרצון אינו פיקטיבי, ותו לא. ואי-אפשר להתעלם מן העובדה שהזרמים הלא-אורתודוכסים מייצגים היום את רוב היהודים בעולם החופשי ויש חובה מוסרית לתת להם מעמד שווה ערך לזה של הזרם האורתודוכסי.
 
הנשיא הראשון, חיים וייצמן, ציטט בנאום השבעתו את דברי הנביא – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ואכן, הערכים העליונים שלנו חייבים להיות ערכי המשפט, השוויון והצדק החברתי. בגלל הכרח בל יגונה שמנו את ערך הביטחון מעל לכל ערך אחר. ואמנם, הישגינו הביטחוניים הם מופלאים בכל קריטריון השוואתי בין-לאומי. לישראל כוח להגן על קיומה הפיזי מפני כל איום קיומי. גם במלחמת הטרור עמדנו בהצלחה – המחבלים לא הצליחו לערער את כושר העמידה והלחימה בישראל, למרות כל הבעיות והקשיים.
 
עלינו לזכור כי שום מדינה מודרנית לא הצליחה לשים קץ לטרור בלי פתרון מדיני או חברתי. אפשר לצמצם את יכולת הטרור לשבש את מהלך חיי היום-יום אבל אי אפשר למגרו כליל.
 
 
 
הסכנה הקיומית היחידה למדינה ולחברה בישראל היא כפולה: מוסרית וחברתית. גילויי השחיתות בצמרת מדאיגים ביותר. לא חשוב כל-כך האם צודק היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, או צודקת פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל. אנשי השלטון, מראש הממשלה, עד אחרון הפקידים, חייבים להיות מעל לכל צל צילו של חשד של שוחד או כל התנהגות בעלת אופי פלילי. לכן מבחנו של איש ציבור הוא לא "מבחן בוזגלו" אלא הרבה מעליו.
 
אנו חייבים להעלות את רף הדרישות המוסריות מאנשי ציבור ולחזור לערכים הישנים לפיו מי שמבקש להיבחר לתפקיד ציבורי חייב לדעת שלא "שררה" ניתנת לו  אלא "עבדות". הוא נבחר לכנסת, לראשות המקומית או לממשלה לא על מנת לעשות לביתו אלא כדי להוביל את החברה והמדינה לחוף מבטחים. למשרת ציבור מגיע שכר נאות, פנסיה סבירה לאחר פרישתו וכל התנאים הנדרשים למילוי תפקידו הקשה, אבל לא למעלה מזה. בוודאי שאין לאפשר לו ליהנות מפנסיות כפולות ומשולשות בשעה שהוא מקצץ בקצבאות לציבור רחב שזו כל פרנסתו.
 
מבחנה של מדינת ישראל הוא במערכת חינוך מעולה, בשירותי בריאות, המבטיחים איכות חיים וזקנה בכבוד, כאשר אף אדם אינו צריך לעמוד בפני הבחירה הנוראה שבין מזון  בסיסי לבין תרופה חיונית ובשרותי רווחה הדואגים לכל חלש, קשיש, מפגר וסובל. אם רק מחצית מן הכספים שבוזבזו על התנחלויות מיותרות, שאינן תורמות דבר לביטחון, למדינה או לחברה היה מצבנו הכלכלי והחברתי משופר בהרבה.