ארכיון קטגוריה: מוסיקה ותרבות

בדידות בצמרת

 

הבעיה המרכזית של כל מי שנמצא בצמרת בכל תחום היא עדת החנפנים והמלקקים המקיפה אותו והגורמת לו לחשוב שהוא ואפסו עוד. הוא מתחיל להאמין כי לעולם חוסן ואין הוא מחסן את עצמו מפני נפילה אפשרית. הדבר קיים בעולם כולו אך חריף יותר אצלנו כי הישראלי לא למד לבנות לעצמו חיים אחרי פרישה – עיסוק אחר, תחביב, פעילות ציבורית והתנדבותית. ואז כאשר הוא מפסיד בבחירות, נופל ברייטינג, נמאס על הקהל, מפוטר, מתפטר או יוצא לגמלאות הוא נותר עם ריקנות איומה. הטלפון מפסיק לצלצל. ההזמנות לאירועים ולבכורות מתמעטים. ואז אם אין לו בת או בן זוג תומך, משפחה חמה, ידידי אמת אישיים – מצבו קשה. אך גם באלה לא די – הוא זקוק לסיבה לצאת מן הבית, לעסוק בפעילות מגוונת, להיחלץ מן הרחמים העצמיים. אלה שעברו זאת בהצלחה יודעים כי יש חיים אחרי אך צריך להתכונן, להשקיע, לבנות מערכת של אלטרנטיבות.

 

לדודו טופז לא היתה מערכת כזאת. ובמצבו לא אשמה לא התקשורת ולא שרות בתי הסוהר. אני מכיר הרבה מנהיגים לשעבר. כוכבי עבר – שיש להם חיים מלאים, טובים ובריאים. הכרתי גם כאלה שהפרישה הביאה עמה דפרסיה, מלנכוליה ומחלות. עם דודו טופז הנפילה מגבהי הרייטינג לא הטיבה. לא נמצא לו ידיד או איש מקצוע שיכוון אותו לאלטרנטיבות אחרות. הרי כסף לא חסר לו. מי שצריכה לעשות חשבון נפש היא משפחתו, אלו הם ידידיו שלא הושיטו לו סולם, לפני ההתדרדרות.

 

מודעות פרסומת

חיפה בת מאה

תוך שיטוט בין הבלוגים באתר שלנו, ובמיוחד בבלוג של דוד שליט, נודע לי כי לא רק תל אביב מציינת השנה 100 שנה לייסודה ולא רק דגניה, אם הקבוצות, אלא גם השכונה היהודית הראשונה בחיפה – הרצליה. השנה גם מלאו 50 שנה למרד "ואדי סאליב". בעזרת כמה טוקבקיסטים וטוקבקיסטיות אספתי חומר לתכנית רדיו במסגרת תכניתי "הידברות" ברשת אלף של קול ישראל והיא תשודר ביום שישי זה בשעה 17:05 ושידור חוזר בשבת ב- 9:05.

בין המשתתפים –  פרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניב' חיפה מומחה לתולדות העיר.
ד"ר אלי נחמיאס שעשה מחקר אקדמי על ארועי ואדי סאליב, יעקב שורר מומחה בתולדות העיר חיפה, עורך בטאון האגודה לתולדות חיפה. ירון הדר – פעיל חברתי בחיפה, מנהל "טבריה 15" מרכז תרבות במתנ"ס הדר בחיפה.

כמו כן יושמעו פרקי שירה וספרות מתוך אנתולוגיה בהכנה לשירה על חיפה בעריכת אילנה שחף ושונית כהן.

קטעי פרוזה ושירה מהקטלוג "רקוויאם לוואדי סאליב", שערך נתן זך ב-1987, ספר נדיר ומרתק. ושירים ופזמונים שנכתבו במרוצת השנים.

האזנה נעימה.

שמואל אלמוג – שומר החותם של עצמאות רשות השידור

שמואל אלמוג ז"ל שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 82, היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור במבנה הנוכחי של רדיו וטלוויזיה. הוא היה האיש שקבע באופן ברור וחד-משמעי את עצמאותה בתחום התוכן והחדשות של הרשות מול הממשלה, הכנסת והמימסד. הוא התווה דרך שרוב יורשיו לא יכלו לסטות ממנה. הוא אמנם לא עיצב את החוק. את היסודות הניח חנוך גבתון שהיה המנהל הראשון של הרשות כאשר כללה את הרדיו בלבד. עם הקמת הטלוויזיה תוקן החוק בניסוחיו של השר ישראל גלילי. חנוך גבתון לא נחשב נאמן מספיק ולא זכה בתפקיד הנכסף. אלמוג מונה על-ידי אשכול זמן קצר לפני פטירתו. גולדה מאיר כראש ממשלה סברה שאלמוג הוא מאנ"ש וחייב לפעול לפי הנחיותיה הלא רשמיות ,אך הוא נהג כדמוקרט אמיתי וגולדה נותרה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. בהשראת אלמוג קבע גלילי כי המנכ"ל הוא העורך הראשי של רשות השידור וקביעה זאת היתה חיונית לעתיד עצמאותה של הרשות.

 

אלמוג לא היה איש מינהל אלא יותר איש רוח. הוא למד היסטוריה באוניברסיטה העברית. בראשית ימי המדינה היה חבר בתנועת הקומוניסטים העברים יחד עם חבריו באוניברסיטה טדי פרויס, אהרון גבע, שמואל אטינגר, אהרון כידן ז"ל ואשר רשף יבדל לחיים ארוכים. אך כשהקומוניסטים הפכו לפרו-סובייטים עברה הקבוצה למפ"ם ולאחר משפטי פראג ועלילת הרופאים עברו לאחדות העבודה או מפא"י. גדולתו של אלמוג כמנכ"ל היתה בבחירת מנהלים תחתיו. את המינהל ברשות הפקיד בידי ארנון צוקרמן ומאוחר יותר בידי אהרון מיטל. לאחר טעות ראשונית בבחירת מנהלי הטלוויזיה, הפקיד את הטלוויזיה בידי ארנון צוקרמן, המנהל הטוב ביותר של הטלוויזיה מאז ועד עולם ובידי דן שילון כמנהל החדשות ומוטי קירשנבוים כמנהל התוכניות.

 

אלמוג רצה להמשיך קדנציה שניה אך ספק אם גולדה היתה מסכימה. לימים טען שכלל לא רצה להמשיך. אני זוכר אחרת. אני זוכר שיחות בינינו בעניין. אך הוא לא השתכנע והקדים להודיע על פרישתו המתוכננת. אילו המתין מעט יכול היה לקבל עוד קדנציה, שכן גולדה פרשה ורשות השידור הופקדה בידי יגאל אלון. מכל מקום התקדימים שקבע היו כמעט בלתי הפיכים – יורשיו, יצחק ליבני המשיך בדרכו וגם טומי לפיד לא יכול היה להתעלם מהכיוון של אלמוג. רק אחרי ימי לפיד החלה ההתדרדרות תוך סטיה מדרכו של אלמוג.

 

שמוליק אלמוג היה יקה במובן החיובי של המילה. היה לו חוש הומור דק שבא לידי ביטוי בנשפי פורים של החוג להיסטוריה כשזכור במיוחד אותו נשף בה השמיע את נאומי קיקרו באידיש. הוא השתתף מדי פעם ב"שלושה בסירה אחת". עם פרישתו מן המנכ"לות חזר לאהבתו הראשונה – ההיסטוריה של עם ישראל. הוא השלים דוקטורט, הגיע לפרופסורה ונמנה על מקימי מרכז זלמן שז"ר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל.

מרגרט טרומן דניאל, בתו של הנשיא מתה

 

בין הסערות והשערוריות לא שמנו לב בישראל לפטירתה בגיל 83 של מרגרט טרומן –דניאל, בתו של הנשיא הרי טרומן וסופרת מצוינת בזכות עצמה.

 

בצעירותה למדה מוסיקה והחלה להופיע כפסנתרנית וזמרת. היא היתה מוסיקאית טובה למדי אבל הארי טרומן ניסה לקדמה ולמעשה הכשילה. המבקר המוסיקלי של הוושינגטון פוסט כתב ביקורת לא מחמיאה על הופעתה וטרומן כתב לו:"איני מכיר אותך, אך לו נפגשנו היית זקוק לאחר מכן לאף חדשhttp://www.m-i.org.il/". עוזריו קבלו נגדו על המכתב וטרומן ענה להם: נבדוק בעוד שבוע ותראו ש- 80% מהציבור תומך בי. וכך, היה.

 

מרגרט טרומן נישאה לקליפטון דניאל, מעורכי הניו-יורק טיימס. נולדו לה ארבעה בנים והיא התרחקה מן הזמרה. היא סייעה לאביה לאחר פרישתו וכתבה ביוגרפיות מקסימות על אביה ושל אמה וערכה את חילופי המכתבים ביניהם. תהילת עולם ספרותית קנתה לה כמחברת סדרת מותחנים המתרחשים כולם בוושינגטון. הסדרה נקרה רצח ב… Murder At, והקיפה את הבית הלבן, הקונגרס, בית המשפט העליון, הסמיתסוניאן על מוזיאוניו וכן על אתרים שונים בבירת ארצות-הברית. כתיבתה קולחת ומושכת, ומי שמכיר את וושינגטון ייהנה משפעת התיאורים של העיר, בתי הקפה והמסעדות שלה, שכונות, אתרים, פרקים ועוד. הנה אני קורא בספרה החדש ובו מוזכרת פיצריה שרק שבוע קודם ישבתי בה.

 

היה לי ידיד, אברהם אלון ז"ל, שהיה מנהל המחלקה לקשרים בינלאומיים של ההסתדרות. כל אימת שהיה מגיע לוושינגטון היה מביא לי ספר עברי חדש ואני הייתי גומל לו באחד מספריה של מרגרט טרומן. יום אחד אמר לי כי כאשר יפרוש לגמלאות יכתוב ספר בשם "רצח בבית הוועד הפועל". זמן לא רב לאחר מכן קיבל התקף לב בעת עבודתו בבית הוועד הפועל ונפטר.

 

כך השפיעה כתיבתה של מרגרט טרומן על כל קוראיה ועל אוהבי וושינגטון הבירה.

 

 

 

אליהו הכהן

במכתב העיתי של אהוד בן עזר הופיע הנאום שנשא חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, בטקס שהוענק לו פרס הרצל. הטקס נדחה לאחר שהכהן נפצע קשות בתאונת דרכים. לשמחת כולם הוא החלים ושב לאיתנו. הנאום הוא פנינה ואני שמח להביאו כאן להנאת אלה שאינם מקבלים את המכתב העיתי.

 

מי שרוצה לקבל את הניוזלטר יפנה לאהוד בן-עזר-

benezer@netvision.net.il

 

 

 

אליהו הכהן

דברים לפרס הרצל

 

גברתי שרת החינוך יולי תמיר, ראש עיריית הרצלייה גב' יעל גרמן, חברי ועדת השופטים של פרס הרצל, אורחים נכבדים – ערב טוב.

בשנת 1909 הגיע ביאליק לביקור ראשון בארץ ובמשך שלשה שבועות סייר בה לאורכה ולרוחבה והתקבל בכבוד מלכים אך הותש מקבלות פנים ומנאומים עד שהיו לו לזרא. כשחזר לאודסה, נשאל ביאליק איזו חוויה הביא אתו מארץ ישראל? – הנה מה שהשיב:

"כל ימי עוברי בארץ איני זוכר אף רגע כי אהיה עם נפשי. רק לילה אחד ביבנאל נקלט בזיכרוני. לא לילה כי אם שעה של עליית שחר. ליל שבת היה זה. הקיצותי משנתי והצלחתי להתחמק החוצה ברגע שכוכבים אחרונים ניתלו על פני תהום. האוויר היה עז כברזל ועם זה שְקוּי עדנה עמוקה. פתאום עלה באוזני קול שירה מרחוק. ראיתי מעבר לגיא צל אדם נע בכרם. נע ומזמר. מנגינה זו – עד יומי האחרון אזכרנה. היא צפה קלה וצלולה – נתלכדה עם הנוף, עם אור הדמדומים הכחלחל – כאילו לא מלב אדם, כי אם ממעמקי ההרים באה בלי הפסק. לא ידעתי את נפשי. חפצתי כי רגע זה יארך…שעה חשאית ויחידה זו הבאתי עמי מארץ ישראל".

עשרות שנים אני מנסה לאתר את השיר הזה ששמע ביאליק, ואני מקווה שהוא לא יתגלה לעולם, כדי שאוכל להמשיך וליהנות מחוויות החיפושים אחריו ומתקוות הגילוי…

כשהתקשרה אלי יעל גרמן, ראש עיריית הרצלייה,לפני חודשים אחדים, בשעת ליל מאוחרת, והודיעה לי שזכיתי בפרס הרצל, לא הבנתי מה היא סחה. מעולם לא הגשתי מועמדות לפרס. אך היא עמדה על שלה וככל שהוסיפה והשלימה פרטים התחלתי בהדרגה להבין שמאחורי גבי נרקמה מזימה על ידי חבורת ממליצות וממליצים שוחרי טוב שחָברו יחדיו על-מנת להגיש את מועמדותי לפרס מבלי לומר לי מילה וחצי מילה על כך.

אז קודם כל אני מבקש להביע תודה עמוקה לחבורה המכובדת והיקרה הזאת על היוזמה, על ההפתעה ועל המחווה. זו גם העת להודות לעיריית הרצלייה ולהסתדרות הציונית שיזמו את הפרס הזה, ותודה מיוחדת לחברי וועדת השופטים שבחרו להעניק לי את הפרס לשנה זו. תודתי נתונה גם לכל מארגני הטקס הזה ומשתתפיו: למנחה יורם טהר לב שהנחה את הערב בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה, למקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, לנורית הירש שכיבדה את המעמד בהופעתה, ומקדמת תודה לאורה זיטנר שאת שירתה עוד נשמע.

אתחיל בוידוי אישי על הקשר שלי אל אותו אדם שהפרס קרוי על שמו – בנימין זאב הרצל. דיוקנו נשקף אלי מדי יום ביומו, כי מעל שולחן הכתיבה שלי בביתי תלויים זה עשרות שנים ארבעה פורטרטים שונים שלו. במגירה מימין מונח תיק ובו כל השירים והמנגינות שחוברו על הרצל מאז שנת 1904, החל בשיר "כיום אביב מוקדם" שנכתב יום אחר מותו. בעם היהודי לא היה איש לפניו, שעם מותו נכתבו עליו כל כך הרבה שירים כמו על הרצל.

במגירה שנייה שמורה מעטפה ובה ארבעים וחמישה שירים שנשלחו לתחרות לבחירת המנון לאומי לעם היהודי שנערכה בשנת 1898. הרצל היה בין חבר השופטים בתחרות ובשולי כל שיר מופיע הציון שהעניק לשיר בכתב ידו.

בספרייתי הפרטית מצויים כל הכתבים של הרצל, בכל המהדורות, וביניהם גם כרכי העיתון "די וועלט" שאותו מימן וערך, וגם המחזות שכתב עוד לפני שנודע כמנהיג ציוני. מכל אלה יקרה לי במיוחד המהדורה העברית הראשונה של "מדינת היהודים" שיצאה בשנת 1896 בהוצאת "תושיה" בכריכה אדומה. עותק זה שאני מחזיק בידי היה שייך לאחד הבילויים בגדרה. בילוּיִי זה, דב אריאל, לא היה זקוק לחוברת הזאת כדי להגיע לארץ. הוא הקדים ועלה כתריסר שנים לפני שפורסמה.

 

 

 

 

 

 

פרס הרצל הוענק לי בעצם בעיקר בזכותו של הזמר העברי, והוא בעיני חתן הפרס האמיתי. התרומה לקידום ערכי הציונות היא כולה שלו. הוא לא רק ליווה את כל צעדיה של התחייה העברית אלא גם ליבה אותה. הוא לא היה מין תבלין שמתבלים בו את החיים ברגעי הפנאי, אלא אחת מהאושיות ומאבני הבניין של ההתיישבות היהודית בארץ. הוא טיפַח וקידם והפעיל והפעים ועודד ועורר והלהיב וריגש והרנין והרקיד והנחיל והרעיד לבבות ונטע אמונה בצדקת הדרך.

יש בידינו עדויות בלי סוף על התפקיד הלאומי המרכזי שמילאו שירי הזמר לאורך כל הדרך עד להשגת העצמאות, ועל עוצמת השפעתם. שורות מתוך שירים הפכו לסמלים ולסיסמאות: ארץ חמדת אבות, נלבישך שלמת בטון ומלט, ראשונים תמיד אנחנו, יפי הבלורית והתואר.

אנשים רבים הגיעו לארץ בעקבות השירים ובזכותם:

הסופר יהודה יערי העיד שהוא עלה לארץ בזכות שירו של צונזר "השושנה" – "על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים".

המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, ממנהלי הגימנסיה הרצלייה, נהג לחזור ולספר שעלה לארץ בגלל השיר "משאת נפשי" – "שמש אביב נטה ימה".

עשרות אנשים התוודו בפניי שעלו לארץ בעקבות השיר "התקווה" בנוסחו הראשון: "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

אלכסנדר זייד ורבים מחברי אגודת "פועלי ציון" עלו לארץ בעקבות השיר "השבועה".

אסתר שכביץ מגדרה אמרה שחייה אינם חיים ללא השיר "הכניסיני תחת כנפך". צבי נדב ממנהיגי "השומר" אימץ את השיר "יד ענוגה" ועשה אותו לשריקה של ארגון "השומר".

תחיית הזמר העברי היא נס. מדברים וכותבים בלי סוף על נס תחיית השפה העברית ותחיית הספרות העברית. ומה על נס תחיית הזמר העברי? הרי העברית הייתה שפה פעילה גם לפני ימי אליעזר בן יהודה. מאות אלפי יהודים קראו וכתבו עברית לפני תחיית הדיבור העברי, ואלפי ספרים עבריים ראו אור במאות שעברו. אך כמה מלחיני זמר עברי שאיננו שירת קודש היו לנו לפני מאה וחמישים שנה? הלא אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.

בית אחר בית, מושבה אחר מושבה, התפתחה ההתיישבות היהודית בארץ. במקביל אליה – שיר אחר שיר, עשור אחר עשור, הלך וניבנה המסד השירי והצלילי שתיעד את כל תהליך ההתחדשות. כאשר קמה המדינה בשנת תש"ח, בדיוק שבעים שנה לאחר תרל"ח, שנת ייסוד פתח תקווה, יכול היה היישוב היהודי להגיש למדינה החדשה-ישנה שי: מאגר מרשים של אלפי שירי זמר עבריים בכל הנושאים, ממש כמו לכל עם אחר: שירי עבודה ושירי מולדת, שירי אהבה ושירי רועים, שירי קציר ושירי בציר, שירי חוף ושירי נוף , שירי חליל ושירי גליל, שירי ילדים ושירי ערש, שירי ים ושירי יין, שירי חג ושירי מחול, ואפילו שירי שבת ארצישראליים חדשים שהזכירו לנו שעוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, ושזה עתה ירדה השבת אל בקעת גינוסר.

ההתחקות אחר שרשי הזמר העברי זימנה לי במרוצת השנים חוויות אישיות מרגשות בלי סוף, ואין עבורי תמורה גדולה מזאת :

מה ישווה לאתגר להיפגש פנים אל פנים עם בני העלייה הראשונה , ילידי המאה התשע עשרה, בניסיון לדלות מהם שירים ושברירי צלילים כדי שאפשר יהיה להשלים ולתעד עד כמה שאפשר את הפסיפס הנפלא של שירת הארץ הזאת?

לא עמד לרשותי שום מקור כתוב או מוקלט שממנו ניתן היה ללמוד על ראשיתה של זימרת הארץ. על כן הלכתי תחילה אל ותיקי הותיקים, כדי להציל מפיהם שירים ומנגינות וסיפורים, ולהספיק להקליט אותם כל עוד יש ביכולתם להשמיע צליל. לאסוף כל בדל מידע וכל מסמך וכל שירון מרופט בכתב יד שיכול לסייע לזהות את היוצרים העומדים מאחורי השירים עלומי השם הקרויים "עממיים", ולנסות ולהגיע אל המקור ואל שנת הייצור של כל שיר, כדי למקם אותו בתקופתו.

 

 

 

 

 

אני נזכר בעשרות הפגישות עם זרובבל חביב, הזרובבל הראשון בארץ, שזכרונו היה מלא עד גדותיו בפרטים מן ההווי המוסיקלי בארץ בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי במלואם את השירים העבריים הראשונים שהולחנו בארץ, שירים מסובכים מרובי בתים, כשלכל בית יש מנגינה אחרת;

מפיהן של אסתר דונדיקוב מרחובות, תחייה הראבן ומאירה בלקינד מראשון לציון רשמתי והקלטתי את שירי הילדים העבריים הראשונים שהושרו בארץ ונשכחו מכבר, כמו למשל השיר "הילד רואה בעיניים, הילד שומע באוזניים."

ומציפורה מלר ואיתן ניימן ממזכרת בתיה, למדתי להכיר עשרות רבות של שירים שאינם נשמעים עוד במקומותינו, כמו השיר על התקפת הארבה בשנת 1915.

בצד הפגישות עם ותיקי הוותיקים, התדפקתי על דלתותיהם של חלוצי הזמר העברי שאינם עוד אתנו, כדי להיכנס אל מאחורי הקלעים של שירי הזמר.

בר מזל הייתי שזכיתי לפני כיובל שנים לפגוש את המלחין מרדכי זעירא בביתו, בעוד הוא יושב ליד הפסנתר ושוקד על הלחנת שירו של אלתרמן "והמלך נפל על חרבו", ומשמיע לי את הטיוטא הראשונה. כך הספקתי ללמוד ממקור ראשון על תולדות חייו ועל הסיפורים שמאחורי שיריו, ובעקבות זאת הקדשתי לו תוכנית רדיו בהשתתפותו. זוהי התוכנית היחידה שבה השתמר קולו של זעירא.

בקיבוץ נען פגשתי את התמים והנחבא שבין מלחיני הארץ, דוד זהבי, במאמץ לדובב את היוצר הצנוע והשתקן הזה. כך שמעתי ממנו לראשונה כיצד הביא אליו משה ברסלבסקי את שירה של חנה סנש "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") שאותו גילה במחברת שנותרה בין חפציה בשדות ים. כמה התרגש כשסיפר לי שהלחין את השיר האלמוֹתי הזה תוך חמש דקות ובעיניים דומעות. ממנו למדתי בפעם האלף עד כמה המקריות עמדה ביסוד הלחנתם של שירים רבים. למשל איך הוא התהלך יום אחד בשדרות רוטשילד כשלפתע ראה פיסת נייר עפה לה ברוח ונוחתת לידו, והוא הרים אותה ומצא בה שיר בשם "בעדן ילדים" והוא הלחין אותו מבלי שידע אפילו מי חיבר אותו, עד שגיליתי את אוזנו שאת השיר כתב ילד בן עשר והוא התפרסם לראשונה בעיתון הילדים העברי הנדיר "שתילים" שיצא במוסקבה בשנת 1918.

את ידידיה אדמון פגשתי בנעלי בית. גמעתי בצמא את סיפוריו על הלחנת שיריו הראשונים "גמל גמלי" ו"שדמתי" והאזנתי לסלסוליו המזרחיים. פעמים אין ספור נפגשתי עם לוין קיפניס ויעקב אורלנד ועמנואל הרוסי, וזכות גדולה הייתה לי לראיין את דניאל סמבורסקי על שיריו ועל ערבי השירה בציבור שקיים בשנות השלושים בבית ברנר, נילוויתי אל נחום נרדי במשך ימים רבים ונפעם האזנתי לנגינתו הוירטואוזית כשהוא מאלתר במשך חצי שעה, ללא תווים לפניו, וריאציות על "עלי גבעה" ו -"לילה בגלבוע". זכיתי ללמוד דבר או שניים מפי ניסן כהן מלמד, ולשהות במחיצתם של מתתיהו שלם ועמנואל עמירן ושרה לוי תנאי ומשה וילנסקי ויהודה שרת ולהקדיש לכל היוצרים האלה תוכניות רדיו וטלוויזיה, ולכתוב מאמרים אודותיהם ולספר עליהם ועל שיריהם בהרצאות ובמופעים. לא פסחתי גם על הזמרות והזמרים הראשונים, כוונתי לאלה שקדמו לשושנה דמארי וליפה ירקוני ולשמשון בר נוי. כך העתירו עלי זיכרונות וחוויות חנה קיפניס וברכה צפירה ויוסף גולנד ומרדכי רוט ואברהם וילקומירסקי וטובה פירון, ותיבדל לחיים ארוכים אסתר גמליאלית, שהופיעו על במות עוד לפני שרווח בארץ המושג בידור.

היריעות המהוהות האלה שאני אוחז בידי, הם כתבי היד המקוריים של כמה משירי הזמר העבריים הנפוצים שהושרו בתקופת היישוב בכל רחבי הארץ, מני דן ועד באר שבע ואני שומר עליהם מכל משמר: "מעל פסגת הר הצופים", "היו לילות", "אדמה אדמתי" "סובבוני", "אנחנו שרים לך", "עץ הרימון". הם מרכיבים את שיר השירים החדש שלנו. בעיני אלו הם גווילי קודש. האמינו לי – בעוד מאתיים ואולי חמש מאות שנה, הם יישמרו בצנצנות זכוכית כמגילות הגנוזות של שירת התחייה והתקומה.

 

 

 

 

 

 

לקראת סיום אני רוצה להודות מכל הלב לכל האנשים שדאגו לי והתעניינו בשלומי ועודדו וחיזקו אותי בתקופה הקשה שעברה עלי. במיוחד אני מבקש להודות לבני משפחתי, לרעייתי דליה שעמדה ועומדת לימיני כל העת, ומוכנה גם להשלים עם כך שבין החולצות והגרביים בארון הבגדים תחובים גם כרכים של "המליץ" ו"הצפירה", לבנותיי לחתני ולנכדיי המקסימים שתמיכתם הנפשית והפיזית הייתה לי כעוגן הצלה בתוהו ובוהו שנקלעתי אליו שלא ברצוני.

את אקורד הסיום אפקיד בידי הזמר האהוב עלי במיוחד, אליל נעורי, מי שיש לו חלק רב בזיקה שלי אל זמרת העבר, שאת קולו השמעתי כמעט בכל תוכנית בסדרה "יין ישן נושן" שהגשתי במשך כארבע שנים בקול ישראל מאז סוף שנות החמישים, הזמר החובב יוסף שפינדל. זהו התקליט הראשון ששמעתי בימי חיי, ואמי ז"ל שכל חייה הייתה זמרת הארץ שגורה בפיה, העידה כי זהו השיר העברי הראשון שלמדתי בימי ילדותי עוד טרם ידעתי קרוא וכתוב, שיר הערש "שכב בני", המלווה אותי מאז ועד היום. באחת משורותיו נאחזתי בחוזקה לאחרונה, בנסיבות חיי שהעמידוני במבחן: "אסור, אסור, אסור התייאש, מחר נתחיל מחדש".

 

 

[דברים שנאמרו בטקס הענקת פרס הרצל לאליהו הכהן בהרצליה ביום ראשון, 11.11.07. שרת החינוך לא הגיעה לטקס, כראה בגלל הפגנות התומכים בשביתת מורי התיכוניים. האולם היה מלא עד אפס מקום, יותר משבע מאות וחמישים ראש, שקיבלו במחיאות כפיים ממושכות ומרגשות את עלייתו של אליהו לבמה. יו"ר ועדת פרס הרצל היה פרופ' אמנון רובינשטיין, לא היה בארץ באותו יום ולכן שלח את המכתב, שהוקרא עם הנימוקים. נשאה דברים ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, הינחה יורם טהר לב, ובתוכנית האמנותית הופיעו נורית הירש ואורה זיטנר. מערכת המכתב העיתי מצרפת ברכותיה לאליהו הכהן לבריאות איתנה ולאריכות ימים].

 

 

 

 

פרופ' אמנון רובינשטיין

"מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר"

 

גבירתי ראש העיר, גב' יעל גרמן, שרת החינוך, פרופיסור תמיר, חתן פרס הרצל לשנת 2007, אליהו הכהן, חברי ועדת פרס הרצל,

מכובדיי,

ראשית ברצוני להודות ליעל גרמן על האמון והכבוד שהעניקה לי להיות יו"ר ועדת פרס הרצל לשנת 2007.

זו השנה השלישית שעיריית הרצליה מעניקה את פרס הרצל. השנה מוענק הפרס על מפעל חיים בעל גוון שונה, מרענן וייחודי במינו, לאליהו הכהן, שהינו אדם מיוחד במובנים רבים.

אליהו הכהן נולד וגדל עם מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר. הוא לא צעד בנתיב המחקר האקדמי הסדור והמקובל, אך היה עם הזמן למרצה מבוקש באוניברסיטאות. אהבת הארץ והשירה העברית שנולדה ונוצקה בשנות ההתיישבות וההיאחזות בקרקע של העליות השונות, בשילוב עם יצר סקרנות ללא לאות, דחפו את אליהו הכהן להיות יסוד מוסד של תולדות הזמר העברי לפרטי פרטיו. הוא אסף וליקט, בעבודת נמלים מתמשכת, את אבני הפסיפס הקטנות – אחת לאחת – מכל מקום אפשרי, ועשה אותן למורשת.

אליהו הכהן הנחיל והוא ממשיך להנחיל לנו כל העת ידע עצום וסיפורת מרתקת של תולדות הזמר העברי של האבות המייסדים. הוא טורח כבר עשרות שנים לחלק את ידענותו המופלגת עם הציבור הרחב, החל ברמה העממית וכלה באולמות האקדמיה.

 

 

 

 

הגשר המחבר בין עברנו לעתיד עשוי רבדים רבים ובהם גם הזמר המקורי והעממי כאספקלריה של תקופות, אירועים, אגדות מקומיות וחיי היום-יום. הכהן, באהבתו הרבה לזמר ולשירה העבריים, הפיח רוח חיה ופועמת לשימורו של הקשר עם הזמר העברי והפיכתו לנכס תרבות בר קיימא, בבחינת גחלים לוחשות במדורת השבט. אנו חבים לו תודה עמוקה על כך וזאת אנו עושים היום.

אין ספק שוועדת הפרס עשתה בחירה מעולה, והביעה בכך הערכה והוקרה ראויים על תרומה לציונות בבסיסה השורשי והמלכד – הנחלת העבר החווייתי והחברתי של ראשיתה של ההתיישבות בארץ-ישראל.

זוהי שעה של נחת וקורת רוח לפגוש ולהוקיר את אליהו במעמד זה.

ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס שטרחו והשקיעו מזמנם וממרצם בתהליך הבחירה מבין המועמדים הרבים שהוגשו לוועדה.

ברכותיי –

אמנון רובינשטיין

 

 

 

 

 

 

צביקה זליקוביץ

לאליהו, הכהן הגדול

 

לאלי רעי יקר לי מפז,

כאח לי משכבר ומאז.

עם קבלת פרס חוזה המדינה –

לך כל המילים לך המנגינה.

לך ירימו נס, לך יניפו דגל,

אליך היום עולים לרגל –

קבל את כל הגרניטורה,

גיבורי תרבות, לא חלטורה.

מי ינער עפר מאוזניהם,

מה שרואות עינינו תראינה עיניהם.

כלניות משושנה יוגשו לך זר

ושני שושנים מגמליאלית אסתר.

לך היום שרים את שירם –

יוסף גולנד ושלונסקי אברהם.

טובה פירון ויוספה שוקן

שיריהן, בגללך, לא בלים מזוקן.

פוסטולסקי וילנסקי, זעירא וארגוב,

בגינך, כאילו, ממשיכים היום לכתוב.

"לי לה לו" ו"הקומקום" קמים לתחייה,

"המטאטא" שב לטאטא מתהום הנשייה.

יוסף שפּינדֶל ויפה ירקוני,

אהובה צדוק וחנה אהרוני.

 

 

 

 

כל אלה ועוד שהיו עימם

רבים וטובים שלא קראתי בשמם,

לך היום יקירי הם מודים,

בפניך הם ואנחנו קדים.

מהם וממני, אנא קבל,

מכל הלב, את פרס ישראל.

 

 

אליהו הכהן

חתן פרס הרצל לשנת 2007

אליהו הכהן, יליד נווה צדק בתל-אביב, 1935, הוא 'הכהן הגדול' של חקר תולדות הזמר העברי, ומקדיש לכך למעלה מיובל שנים. ערך והגיש עשרות תוכנית רדיו וטלוויזה בהן: "שרתי לך ארצי", "על הדשא", "יין ישן נושן", "מי יודע", "יפים הלילות בכנען". הוציא את "שירי עם עבריים" – קובץ של אלף שירים, "שיר מזמור לתל-אביב", "בכל זאת יש בה משהו". הינו מרצה מבוקש ובר סמכא בנושא הזמר העברי. עובר בארץ לאורכה ולרוחבה, ומנחיל את הידע העצום שלו ואהבת הזמר העברי לציבור הרחב, מתוך שליחות פנימית הפועמת בו ללא ליאות.

אליהו הכהן הוא מוותיקי ענף עיבוד הנתונים בישראל. עובד מ-1958 בחברת המחשבים NCR ומשמש כמנהל החטיבה למערכות פיננסיות. תושב רמת גן, נשוי לדליה, אב לשתי בנות וסב לשלושה.

[מתוך ההזמנה לטקס]

 

ארון הספרים האורתודוכסי

הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות בשיתוף בנק הפועלים יצאו במבצע מבורך לכבוד 60 שנה למדינה: סדרת "עם הספר" בסיסמא –מחזירים את הספרים לעם הספר-24 כרכים של יצירות המופת היהודיות והעבריות מכל הזמנים. המחירים שווים לכל נפש – 35 ש"ח לכרך.

היוזמה, כאמור, מבורכת אך היומרה קצת מוגזמת. מתוך 24 הספרים – יותר משלושה רבעים – 19 ספרים – שייכים לקטגוריה של יצירות המופת היהודיות בהטייה אורתודוכסית מובהקת.

ואלה הספרים: תנ"ך. ספרים חיצוניים. ששה סדרי משנה. תלמוד בבלי – מסכת ברכות. תורת הסוד הקדומה. ספר האגדה בעריכת ביאליק ורבניצקי. סידור תפילה. מחזור לראש השנה. מחזור ליום הכיפורים. הגדה של פסח. מורה נבוכים/ הרמב"ם. משנה תורה/ הרמב"ם. ספר הכוזרי. ספר הזוהר. שולחן ערוך. ספרות המוסר/ חפץ חיים, רמח"ל. תורת החסידות/ אגרות הבעש"ט, ספר התניא. מעשיות רבי נחמן מברסלב. אמונה ומשבר/ חזון אי"ש, הראי"ה קוק, י.ד. סולובייצ'יק, א.י.השל, רש"ר הירש.

 

מהספרות החילונית רק חמישה ספרים, פחות מרבע::

שלום עליכם/ סיפורים. חיים נחמן ביאליק / סיפורים ומסות. בנימין זאב הרצל/ אלטנוילנד. ציונות/ אחד העם, א.ד. גורדון, י.ל.פינסקר, י.ח.ברנר, ז.ז'בוטינסקי. ש"י עגנון/ תמול שלשום.

 

ונשאלת השאלה – זו הפרופורציה?

 

אם רוצים לבחור את הספרים שהביאו את הציונות, השפיעו על חלוצי העליות הראשונות, השפיעו על הקמת ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י, קידמו את המאבק על עליה והתיישבות, הרי היחס צריך להיות לפחות הפוך ובוודאי שיוויוני. מבלי לפסול אף לא אחד מן הספרים הדתיים, חסרים כמה וכמה ספרי יסוד במחשבה הציונית והיהודית – חילונית: שפינוזה, ספרות ההשכלה – יל"ג ומאפו. רומא וירושלים של משה הס. מדינת היהודים של הרצל. השירה של ביאליק, השירה של טשרניחובקי, אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, רחל, אלתרמן ושלונסקי. הפובליציסטיקה של ברל כצנלסון, מקס נורדאו, נחום סוקולוב, חיים וייצמן, חיים ארלוזורוב ודוד בן-גוריון..

אני מניח שכל אחד יכול להוסיף ולשנות לפי טעמו והשקפתו. אך גם המינימום ההכרחי, המשקף את המכנה המשותף הציוני-חילוני, חסר לגמרי.

זהו "עם ספר" חד-צדדי. אילמלא כינו את המפעל בה"א הידיעה לא הייתי מעיר על כך. הוועדה המייעצת שבחרה את הספרים הורכבה ברובה מעסקנים ואנשי רוח דתיים אורתודוכסיים. אף איש רוח מן התנועות הרפורמיות והמסורתיות. אני מתפלא רק על הנציגים החילוניים בוועדה – א.ב. יהושוע, גדי טאוב ויורם קניוק – שנתנו לאורתודוכסיה להשתלט על הבחירה.

אני מקווה שתמצא הוצאה לאור שתתקן את המעוות. 

זה רדיו?

רשימה שכתבתי על עתיד קול ישראל פורסמה באתר NFC ובעיתון "הארץ". אני מביא לינקים לשני הפרסומים בגלל הבדלי עריכה קלים. המקור שלי פורסם כלשונו בNFC ואילו ב"הארץ" היו כמה תיקונים קלים.

להלן הלינק לאתר NFC חדשות מחלקה ראשונה:

http://www.nfc.co.il/blog/pdbloch/

ואילו ב"הארץ":

http://new.haaretz.co.il/hasite/spages/883024.html

אני אוהב את ליל הסדר

אני אוהב את ליל הסדר. מאז שאני זוכר את עצמי בליל הסדר, כנראה מגיל שלוש, ועד היום החמצתי רק שני סדרים בחוג המשפחה. אני עושה תמיד כל מאמץ כדי להיות בליל הסדר בבית.

אני לא דתי כיום אך מוקיר ומכבד את המסורת היהודית. אבי היה דתי מתון – הניח תפילין, שמר כשרות, לא נסע בשבת, אך הקל עם עצמו ומשפחתו במקום שנראה לו – הדליק חשמל, טלפון, רדיו וטלוויזיה בשבת ונתן לילדיו חופש בחירה בענייני דת וכיבד את בחירתם. הסדר בניהולו היה חווייה חמימה ונלבבת ולאחר פטירתו, אחיי ואני השתדלנו להמשיך בדרכו, בשילוב המסורות והמנהגים שהביאו רעיותינו מבית הוריהן. כמוהו איננו מוותרים על חלקי ההגדה שלאחר הארוחה. לקראת הארוחה מעט ממהרים כשבטן הנוער מקרקרת, לא נכנסים לכל פרטי שיעור המתמטיקה הגבוהה של רבי יוסי הגלילי ולא אומרים כל מה שדרש בן-זומא, אך בסך הכל לא מוותרים על עיקרי ההגדה מ"קדש ורחץ", דרך ו"היא שעמדה" ו"דיינו" ועד "חסל סידור פסח", "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". היתה בין הצעירים גם תחרות מי יגיע ראשון לסוף שיר זה או אחר ומי יגבר על מי בשירת ה"תרי זוזי!!!". עד היום אני משתדל לשיר ולהעביר לדור הבא את מנגינות בית אבא ומנהגיו. בכל ירושלים יצא שמם של מנגינותיו של אהרון בלוך ואבי היה מרוצה וכאשר הוא ושלושת בניו שרו ביחד היה אומר – אם המצב יהיה קשה נצא למסע הופעות של"בלוך ובניו".

שנים רבות הייתי הצעיר, גם במשפחה המורחבת, ועלי הוטל עול ה"מה נשתנה" עד שבימי הפסח זה היה כינויי. נתן לי אותו הדוד מישה סלומיאק. הוא לא היה בדיוק הדוד, אלא קרוב רחוק דרך נישואין. הוא היה בא לכל סדר עם אחותו הצעירה לובה, שהיתה נשואה זמן קצר, לבן משפחה ירדנית עשירה, ועם בתה, דינה. שנה אחת הוא פסק לבוא ונאמר לי כי הוא חולה מאד. זמן קצר לאחר אותו סדר הוא הלך לעולמו. כששאלתי ממה נפטר היה משתרר שקט. רק לאחר שנים רבות נודע לי כי נפטר מעגבת. משפחת סלומיאק היתה משפחה מעניינת וסיפורה מחכה לסופר טוב. אבי המשפחה עלה עם הבילויים, אחר כך נהיה סגן הקונסול הרוסי בירושלים. לאחר המהפכה המשיך להחזיק בנכסי הקונסוליה וגר באחד מבתיה בשכונת מוסררה בירושלים. משפחתו המשיכה לגור שם עד שנהיה מסוכן שם בימי מלחמת תש"ח. לאחר המלחמה נמצאו בחצר הבית גופותיהן של כמה נזירות רוסיות שהתגוררו במתחם. הבית נתפס על-ידי אחרים ולובה קיבלה פיצויים דחוקים מהם התקיימה. הבת דינה עזבה את הארץ. לפני מספר שנים שמעתי שהיא גרה בספרד נשואה בעושר ואושר.

אפשר לכתוב ספר כמעט על כל אחד מבאי הסדר. לאמי היה כישרון לאסוף לשולחן כל דיכפין וכל דיצריך – קרובי משפחה בודדים, סטודנטים מהר הצופים, אלמנות ואלמנים, רווקות ורווקים, אורחים מחו"ל. תמיד אפשר להוסיף עוד קצת מים למרק, קמח מצה לדגים הממולאים ואוויר לקניידעלך. החבורה של המשפחות האנגלו-סכסיות בירושלים, רובם מתפללי בית הכנסת ישורון, לא השאירה אף אחד בלא שיסב לשולחן הסדר.

ימים אחדים למחרת פורים כבר שחו להם דגי הקרפיון באמבטיה ואמי החלה לאסוף את המצרכים לחג שבדרך הנס והטבע היו אוזלים סמוך לחג או מתייקרים. במיוחד צברה לימונים לממרח הלימון שקלטה מן המטבח היהודי הבריטי, ה"למון קארד" שבלעדיו אבי לא היה יכול לאכול מצות בימי חול המועד.

המטבח של אמי היה מזרח אירופאי רוסי, בהשפעה מצרית, מטובל ומפולפל, לא פולני-מתוק, חלילה. הטעמים עולים בזכרוני כל חג וחג.בסדר, כאמור, היו לרוב לא פחות מעשרים ולעתים קרוב ל-40. בדירתנו בירושלים היתה דלת עץ מתקפלת בין הסלון לחדר ההורים.בליל הסדר היא היתה נפתחת, המיטה עברה לחדר הילדים, מפה ומשם צצו שולחנות מתקפלים והמקום, האוכל והשירה הספיקו לכולם, רוממו את הרוח וענגו את הבטן.

קשה היה לי להתרגל לסדרים מסוג אחר. שנה אחת אמי חשה שלא בטוב והוזמנו לסדר אצל ידידים – משפחת לוי. היא היתה מנהלת בית הספר אוולינה דה-רוטשילד ובעלה היה סוחר רהיטים. הוא צלע וכולם כינוהו "פישקה החיגר". אני הייתי ה"מה נשתנה" של הסדר כי הייתי צעיר ילדי החברים של הורי. הסדר נמשך עד מאוחר אבל האוכל היה יותר מדי פולני, לטעמנן. אגב, בין הילדים היתה תמיד תחרות – אצל מי היה הסדר ארוך יותר. היום התחרות היא על הסדר הקצר יותר..

רק בגיל 21 השתחררתי מתפקיד שואל הקושיות. לשני אחי נולדו באותו חודש הבן והבת הבכורים ומיד כשלמדו לשיר את הקושיות העברתי להם בשמחה את הלפיד. רק פעמיים קודם נשתחררתי מן המשימה. פעם אחת הוזמנו אצל החותנים של אחד מאחי ושם היו צעירים יותר. החותנים היו ממשפחה ספרדית ואבי שאל את הרב האם הוא יכול ללכת לסדר שבו מוגשים קטניות ואורז. הרב פסק שכן שכן אסור להלבין את פני המארח. כך גם פסק הרב הרצוג במלחמת השחרור כאשר התיר בירושלים הנצורה לאכול קטניות ואורז גם לאשכנזים.

הסדר בימי המצור זכור לי היטב. מעט אוכל, בלי רוב מאכלי החג המסורתיים אבל שמחה אדירה, אמונה ותקווה גדולה. היו ימים.

בשל הזיכרונות אני אוהב את הסדר ולא מוותר על עריכתו או השתתפות בו. אני מבין את אלה שלפעמים הסדר קשה עליהם אבל לי הוא חשוב. לשנה הבאה בסדר נוסף.

 

 

 

שלמה גינוסר ז"ל – עיתונאי, ג'נטלמן ולוחם אמיץ

לפני שבוע הלך לעולמו שלמה גינוסר ז"ל בגיל 72. את שלמה הכרתי בירושלים בראשית שנות ה – 60. שנינו היינו עיתונאים צעירים ומתחילים הוא ב"על המשמר" ואחר-כך ב"דבר". אני ב"קול ישראל" ואחר-כך ב"דבר". נפגשנו בכנסת ככתבים פרלמנטריים. הכנסת שכנה אז במרכז העיר ובתום הדיונים היו העיתונאים וחברי הכנסת הצעירים יחסית נפגשים בברים המועטים שהיו פתוחים בירושלים הקטנה בשעות הערב המאוחרות – מאי בר ופינק. בשעות היום היתה העיתונות, הבוהמה והפוליטיקה נפגשת בקפה אלסקה או עטרה, בטעמון שמול הכנסת. צהריים אוכלים ברימון או במסעדה באגודת העיתונאים ברחוב שמאי אצל הזוג לוסטיג. שלמה, יפה הבלורית והתואר, היה במרכז העניינים ומחוזר על-ידי כל הבנות. בעונת הקיץ היינו נפגשים בבריכות במעלה החמישה או בית זית.

 

שלמה גינוסר נולד בכפר סבא. הוריו גרו בבית הסמוך לזה של פנחס ספיר. אביו נפטר לפני שנים מעטות ונקבר בכפר סבא. אביו היה מסוכני וולוו בארץ ואנו קינאנו בשלמה היחיד משכבת הגיל וההכנסה שלנו שנסע בוולוו (אך לא גר בווילה). הוא היה בוגר ה"שומר הצעיר" ובאופן טבעי פנה לכתוב ב"על המשמר". אחת מחוויותיו הראשונות היתה הנסיעה לברית המועצות כחלק מן המשלחת הישראלית לפסטיבל הנוער הבינלאומי במוסקבה, שהפך למפגש הגלוי הראשון של ישראלים צעירים עם "יהדות הדממה".

 

בכל כתיבתו העיתונאית הצטיין שלמה בכתיבה מעולה, רגישות אנושית ושפה ברורה ובהירה. הוא עבר את כל סוגי הכתיבה העיתונאית – כתבות מקומית, סיקור הכנסת, כתב לענייני חינוך, כתב מדיני, כתב באירופה כשמרכז עבודתו בלונדון, שם פגש את רעייתו, שלומית. בדרכו השקטה כבש לו מקום מכובד כעיתונאי אמין ומעניין. הוא היה עיתונאי אמיץ – בין היתר נסע לצפון אירלנד בימי שיא המתח שם. בצד כתבות חדשותיות, ידע להעשיר אותנו בכתבות אווירה ובמסעות אל ההיסטוריה. בשנים האחרונות של "דבר" היה כתב רפורטז'ות ועורך מוסף שבת של העיתון.

 

לאחר סגירת "דבר" חזר ללימודים וכתב בביטאונים רבים ושונים. בנו, ניר, התאבד בעת שירותו הצבאי. שלמה התאושש בקושי רב. לפני שנים אחדות נתגלתה אצלו מחלת סרטן הערמונית. הוא ניהל מאבק קשה להכנסת תרופה יקרה וחדשנית לסל הבריאות. לבסוף, כשנואש מן הדרכים הממוסדות, פנה לבג"צ. בסופו של התהליך הוא זכה אך זה כבר היה מאוחר מדי. הסרטן התפשט. הוא לא נואש והיה מוכן להשתתף בכל ניסוי של תרופה או הליך חדש אך, לדאבוננו, ללא הועיל.

 

ראיינתי אותו בתכניתי "הידברות" ברשת א' של קול ישראל ככתב פרלמנטר ותיק ביום ההולדת ה – 50 של הכנסת ולאחר מכן כשהגיש את עבג"צ. קולו היה יפה, צלול ובוטח כתמיד.

 

חבל על דאבדין. מי ייתן ואבירי הביורוקרטיה של סל התרופות יפנימו את הלקח של מותו – היו גמישים, עם לב פתוח, והשאירו פתח תקציבי לתרופות וטיפולים חדשניים מצילי חיים שבאים לעולם בין הזמנים. בכך תצילו או תאריכו חיים באיכות טובה, תפחיתו סבל ואולי תיווכחו כי ישנן תרופות חדשות שיצילו רבים.

 

ולאלה שלא הכירו את כתיבתו של שלמה ז"ל הנה דוגמית אחת, מאד אופיינית לסגנונו, מגיליון האינטרנט המיוחד שפרסמנו במלאת 80 שנה ל"דבר" ביוני 2005:

 

 

 

 

 

 

 

if (screen.width > 800) {
window.resizeTo(540,720);
window.moveTo(screen.width-540,0);}
else {
window.resizeTo(460,570);
window.moveTo(screen.width-460,0);}
window.focus();

if (screen.width < 801) {
document.write('');}
else {
document.write('');}

2016
/ שלמה גינוסר


אני משתעשע לפעמים ב"אילו". אילו "דבר" היה קיים היום – מה היה מראהו, כיצד היה ערוך, מה הייתה מהות תכניו, מי היו כוכביו, איזה נתח אוכלוסיה היה נהנה לקרוא אותו וכמה רחבה הייתה תפוצתו, כמובן.

"האויב הוא סמוי ולא מובן. אבל, הוא עלול להיות גורלי לכל מה שיקר לנו. בקיצור: כוחות-רשע כלשהם גורמים לאנשים להפסיק לקרוא עיתונים!  תפוצת העיתונים, שמזה שנים הולכת ומצטמצמת, החלה  כבר ממש לצלול. בקצב כזה של הידרדרות, המנוי האחרון יטרוק את שפופרת הטלפון על בקשת העיתון לחדש את המנוי, וזה יקרה באמצע ארוחת הערב  ב- 17 באוקטובר 2016 . ואז ייגמר הכל".

כך, בנימה אירונית, שאינה חפה מאי אלו סממנים של פאניקה, כתב באחד השבועות האחרונים מייקל קינסלי ב"לוס אנג'לס טיימס". במינון נמוך יותר של הומור וברטט של פחד אפל המשיך קינסלי והזהיר ש"אפשרות מחרידה זאת מאיימת על כולנו, כי קריאת עיתונים – זה מה שבסופו של דבר עושה אותנו לאמריקאים".

אלא שהתפוצה ההולכת ומצטמצמת של עיתונים אינה תופעה אמריקאית בלבד. על פי נתוני האיגוד העולמי של העיתונים, המייצג 18,000 עיתונים ב- 208 מדינות, תפוצת העיתונים ירדה ב- 13 מתוך 15 החברות הותיקות של האיחוד האירופי. אבל, נתון מעניין לא פחות הוא שמכירת עיתונים בעולם כולו עלתה בכחמישה אחוזים ועל פי הערכה של האיגוד העולמי של העיתונים מהשנה שעברה – מיליארד בני אדם ברחבי העולם קוראים עיתונים. מיד נבדוק איך מתיישבים הנתונים האלה, הסותרים לכאורה.

אני קורא שה"וול סטריט ג'ורנל", עיתון רציני לכל הדעות, גם לדעת המתעבים את החותם הימני המובהק של כלכלת שוק קיצונית המאפיין אותו, החליט לצאת החל באוקטובר הקרוב במהדורות האירופית והאסיינית שלו במתכונת "טבלואיד". הוא אינו חלוץ בתהליך זה. בארזים גדולים לא פחות ממנו כבר נפלה שלהבת. הטיימס הלונדוני והאינדיפנדנט, שני עיתונים אנגליים חמורי-סבר, הקדימו אותו. כך הצליחו לבלום במידת-מה את התפוצה הצונחת שלהם. עורכי ה"וול סטריט ג'ורנל" מבטיחים עיתון קומפקטי וצבעוני ומה שפחות כתבות המצריכות העברה מעמוד לעמוד. מזכיר לכם משהו על תובנות אינטרנטיות?

לא קשה להבין מדוע התהליך הטבלואידי הזה צובר תאוצה. פחד האינטרנט נפל על תעשיית העיתונות הכתובה במערב. במעבר למתכונת טבלואידית (באנגליה מעדיפים את המונח "קומפקטי") מנסה התעשייה הזאת לחקות מהדורות און-ליין. שימו לב לנתון הבא: בחמש השנים 2004-1999 גדל מספר  קוראי העיתונים און-ליין בעולם ב- 300 אחוזים (!).

אותי זה לא מפחיד. אני נגוע, שרוט, פריק של עיתונים. תקראו לזה איך שתקראו. אני גולש באינטרנט רגע אחד לעיתון בעיר שדה בצפון אנגליה, רגע (קצת יותר ארוך כמובן) ל"ניו יורק טיימס" ורגע לעיתון בניו זילנד. זה אמנם חלק מעבודה מסוימת שאני עוסק בה, אך גם הכיף הפרטי שלי. ושיהיו בריאים שלוש מאות אחוזי הקוראים און-ליין שהצטרפו אלי בשנים האחרונות. ייתכן, עם זאת, שבאזורים בהם השימוש באינטרנט עדיין אינו זמין דיו לחלקי אוכלוסיה רחבים, קריאת עיתונים לא רק שאינה מצטמצמת אלא אף הולכת וגדלה. קחו לדוגמה את רוסיה שבמשך שנתיים הוכפל מספר העיתונים היומיים היוצאים לאור שם, או את סין שמכירת עיתונים שם גדלה בארבעה אחוזים, נתון לגמרי לא זניח כשמדובר באוכלוסיית-ענק כזאת.

כך, אולי, אפשר להסביר את העלייה במספר קוראי העיתונים בעולם, הנאמד כיום במיליארד, לעומת התפוצה המצטמצמת בארצות הברית ובאירופה.

אך מה לכל זה ול"דבר"? הרי כבר עשר שנים שהעיתון המנוח אינו מתעניין עוד בנתוני תפוצה, בשיקולים בעד ונגד פורמט רחב או קומפקטי, במהדורת און-ליין באינטרנט וכיוצא באלה חידושים ותהפוכות. ובכן, זה בדיוק החיבור בין הנתונים שהבאתי לעיל לבין "דבר" שאיננו. בהפוך על הפוך, כמובן. תחושת החסך החריפה היא החיבור.
 
כיון שכשלושה עשורים מחיי עברו עלי בכתיבה ובעריכה בעיתון זה, אין לי סיבה לתמוה על כך שאנשים שואלים אותי מדי פעם אם אני מתגעגע ל"דבר". אני, אם יותר לי להעיד על עצמי, טיפוס א-נוסטאלגי. אני גם מסכים עם אלה הגורסים שמי שאחראי לנוסטאלגיה זה בדרך כלל זיכרון גרוע. ולכן – לא. אני לא מתגעגע ל"דבר". לא, חלילה, משום שזאת לא הייתה תקופה מרתקת של עבודה עם אנשים מצוינים, אלא מפני שאני פשוט נמנע מעומס אמוציונאלי מיותר. לעומת זאת, אני משתעשע לפעמים ב"אילו". אילו "דבר" היה קיים היום – מה היה מראהו, כיצד היה ערוך, מה הייתה מהות תכניו, מי היו כוכביו, איזה נתח אוכלוסיה היה נהנה לקרוא אותו וכמה רחבה הייתה תפוצתו, כמובן.

מה שמוכיח שלא "דבר" של פעם הוא שחסר לי,  אלא "דבר" של היום. במשחק הוירטואלי הפרטי הזה מופיע "דבר" אך ורק בדפוס ועל נייר, מתמסר כולו לחוש המישוש שלי ובמקרים קיצוניים, לא אכחד, גם לחוש הריח.
 
לא שהייתי מתנגד לראות את "דבר" גם במהדורת און-ליין. זאת – בניגוד לאותו מייקל קינסלי מה"לוס אנג'לס טיימס" הרואה במחשב מתחרה המאיים על תרבות קריאת עיתונים והקורא למערכת החינוך להנחיל לתלמידי דור המחשב את המיומנות שבקריאת עיתון ("זיכרו!" הוא קורא בניסיון שכנוע אחרון לכל הטיפשים וכפויי הטובה, כלשונו, שהפסיקו לקנות עיתונים "עם מחשב לא תוכלו לגרש זבובים").

סטיבן ג'ונסון, לעומת זאת, שספרו "כל מה שרע הוא טוב בשבילך" יצא לאור בחודש האחרון בארצות הברית, טוען שתכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב  הרבה יותר מתוחכמים כיום ומה שעושה אותנו יותר פיקחים זה בדיוק מה שחשבנו שמטמטם אותנו: תרבות הפופ.

כאן נעצור כדי שלא להיטלטל מקיצוניות אחת לאחרת.  אומנם אנחנו מדברים על "דבר" ש
ל היום הקיים (לפי שעה לצערי) רק במשחק הוירטואלי הפרטי שלי, אבל גם במסגרת הגמישה וההזויה הזאת לא נגרור את "דבר" למחוזות הפופ. "דבר" חי שבעים שנים ונפל בסערה שעקרה מהנוף הישראלי את העיתונות התנועתית-הציבורית. על פי הנתונים של איגוד העיתונים העולמי, וגם על פי נתוני איגוד העיתונים האמריקאי, עתידה של העיתונות הכתובה כולה אינו מזהיר. הרבה עיתונים ברחבי העולם ייאלצו לאשפז את עצמם במחלקות לטיפול נמרץ ולא ברור באיזה מצב, אם בכלל, ייצאו משם. האם זה מעניין את הדור הצעיר בעולם? האם זה באמת חשוב?
יש חברות שזה דווקא חשוב להן מאוד, ובמיוחד חשוב להן לשמר את מגוון-הקולות האידיאולוגי בעיתונות הכתובה. לא בארץ. בסקנדינביה אימצו מודל שעל פיו הממשלה מסבסדת עיתונים תנועתיים (ללא שום התחייבות מצידם, כמובן). לעומת זאת, לתנועת העבודה הישראלית, שעד כה אינה מצליחה להתרומם מגובה הדשא, זה לא מזיז כנראה.

נבחריה (בלי להכליל) כולם חדי לשון, הופעתם בטלוויזיה מהפנטת והמסרים התנועתיים שהם מנסים להעביר בשפה צחה ורהוטה מהלכים קסם על קהל ההמונים. כל השומע יחרד. מה להם עיתון תנועתי? מה להם כאב ראש מיותר?

יום אחד בשנות השישים, מאוחר בערב ואני, כתב צעיר, מראיין את זלמן ארן בתום ישיבת-כנסת במשכנה הישן בבניין פרומין ברחוב המלך ג'ורג'. "מראיין" זאת הגדרה מאוד ליברלית במקרה זה. אני שואל והאיש, מראשי מפא"י, מי שאחר כך היה אחד משרי החינוך החזקים ביותר –שותק. בקושי אני מצליח לחלץ מפיו שנים-שלושה משפטים. אחר כך כל גופו מתפתל ממתח מחשש שמא דיבר יותר מדי. פעמיים אני קורא באוזניו את שנים-שלושה המשפטים. הוא מאשר במנוד ראש, עדיין מהסס, ואני פונה למשרדי מערכת "דבר" ברחוב הלל. לא חולפת חצי שעה והאיש זלמן ארן מופיע במערכת. מופיע? מתפרץ פנימה כרוח סערה. הוא מבקש לראות את הכתבה. אני מסביר לו שהכתבה כבר בעריכה במערכת בתל אביב לקראת הירידה לדפוס. ארן נחרד. איך זה שהכתבה כבר בתל אביב כאשר אני עוד כאן ורק לפני חצי שעה דיברתי איתו? אני מגייס את יחזקאל הטלפרינטריסט שיסביר לו איך החומר עושה את דרכו מירושלים לתל אביב. ארן לא נרגע עד שאנחנו מעלים על הקו את עורך הלילה האגדי אריה זיו הנאלץ לקרוא באוזניו את שלושה המשפטים הרלבנטיים. אחר כך הוא עוזב סופסוף את משרדי המערכת  ואני בטוח שלמחרת הוא משכים קום באימה ואוסף את גיליון "דבר" ביד רוטטת כדי לבדוק כיצד הופיעו בדפוס שלושת המשפטים שיוחסו לו.

מדוע נזכרתי באפיזודה הארנית הזאת? כבר הבהרתי שאינני מתגעגע ל"דבר" של אז. אבל על חולשה אחת לא הצלחתי להתגבר עד היום: אני אוהב את היחס המטורף של אותם אנשים למילה הכתובה. הבן-גוריונים והשרתים, הלבונים והארנים. גם הבגינים והבן-אליעזרים ועמיתיהם לדור ההוא. מדובר באנשים מכושפים, מהופנטים מהעוצמה המגית של המילה ויחד עם זאת ייצריים ואף תחמנים לא פחות, אם לא יותר, מיוצאי חלציהם הפוליטיים המאכלסים היום את תכניות האי-רוח למיניהן. הנה החיבור בין מילה שפירושה דבר לבין "דבר". האם לא לכך התכוון ביאליק כאשר הציע לעיתון את השם "דבר"?

 

 

 

 

מכתב ליהודה בלו, לאמירה הס ולהנהלת האתר

ליהודה בלו – אל תפנה את מקומך באתר ולאמירה הס – אל תיעלבי. בסך הכל כל משתתפי האתר צריכים להיענות להנחיה הראשונית שקיבלנו עם קבלתנו ככותבים ובלוגרים – לא להציף ולא לכתוב יותר מרשימה אחת ביום. יש בדף הפתיחה מקום מצומצם ולכן עם אנחנו כותבים יותר מרשימה ביום ואחרים נוהגים כמונו אנו דוחקים מהר מאד מחוץ לדף רשימות טובות ועדכניות, וחבל.

ולהנהלת האתר – אינני מבין הרבה בצד הטכנולוגי אבל אני בטוח שיש דרכים להגדלת נפח ההפניות בדף הפתיחה למשל על ידי חלוקה לקטיגוריות – אקטואליה, תרבות, ספרות ושירה, חברה וכלכלה וכדומה וכך לאחר שהרשימות האחרונות מופיעות לפי סדר הגעתן, הן מתכנסות בכמה דפים נוספים, לפי העניין, וקל יותר יהיה למצוא רשימות בנושאים המענינים כל אחד שנתפרסמו בשבוע האחרון, למשל, מבלי להתחיל לחפש בין כל הכותבים.

אנא תקנו בעייה זאת ולא נצטרך להיפרד לא מיהודה בלו ולא מאמירה הס כי יתרונו של האתר הוא בגיוון הכותבים והנושאים. ובא ל"רשימות" גואל.