ארכיון קטגוריה: מוסיקה ותרבות

תולדות תסכית הרדיו העברי

אלי אשד כתב באתר שלו על תולדות תסכיתי הרדיו בארץ ובעולם. אני רוצה להוסיף כמה נקודות מזיכרוני ומידע אישי, שלא מופיעות אצל אלי אשד, בגלל הבדלי הגיל (הוא, כנראה, צעיר ממני).

כבר קול ירושלים המנדטורי, בהשפעת האב-טיפוס שלו – הבי.בי.סי – הרבה לשדר תסכיתים באנגלית ובעברית (אינני יודע מה שודר בערבית) למבוגרים ולילדים. את התסכיתים למבוגרים ביצעו שחקני התיאטרון העברי מתל-אביב ולילדים הוכנו התסכיתים בירושלים. בין המשתתפים בירושלים היו יוסי סוקניק, לימים ידין, ושמואל כצנלסון – תמיר.

 

עם קום המדינה היו לנו שתי תחנות שידור נפרדות – קול ירושלים, שהיה המשך השידור המנדטורי וקול ישראל – מעין המשך לרדיו המחתרתי של ההגנה. תוך זמן קצר הם אוחדו מינהלית, אך ניהול השידורים היה נפרד, וכך גם תחום התסכיתים. בתל אביב נולד המסך עולה – בניהולם של לאה פורת, מיכאל אוהד וחנה בן-ארי.

 

בירושלים הוקם אולפן רדיו שכלל חובבים וסטודנטים. היו שניים: למבוגרים, בהם השתתפו בני משפחת בנאי, ובכללם גם אלה שלא עברו לתחום המשחק כמקצוע – השופט יצחק בנאי, בעל המוסך אברהם בנאי, כן היו חברים באולפן – שמואל אלמוג, מיכאל דעואל, בני מושקין, בצלאל לוי (שהיה גובה בחברת החשמל) ועוד. בין הילדים בראשית שנות ה – 50 אפשר היה למצוא את יורם רונן, נעמי דליות, רבקה מיכאלי, בלה מאנה, כותב שורות אלה, יעקב בביוף, דניאל נבון, דני שלם, כרמלה דואק, ומאוחר יותר גברי בנאי, רעיה אדמוני, כרמי גילון, אחיקם בביוף, אריה אלדד (הפרופסור והח"כ כיום).

 

במאי האולפנים היה "יקה" חביב בשם אלף ארי וולף, תלמידו של מכס ריינהרדט, שעלה לארץ מגרמניה. בשנים הראשונות ביים הרבה בתיאטרונים הגדולים אך כשהגיע האסכולה האמריקנית לתיאטרון הישראלי הוא נדחק לשוליים וביים הצגות בגרמנית וברדיו.

בשל פוליטיקה פנימית נסגר עד מהרה האולפן למבוגרים ובירושלים נותר רק האולפן לילדים. מרים הרמן, המנהלת המיתולוגית של פינת הנוער, דאגה שוולף יקבל קביעות וחצי משרה, אף שניסו לפטרו בשל דעותיו הקומוניסטיות. וכך נשאר אולפן הילדים על מכונו שנים רבות.

 

היה גם ניסיון להקים אולפן בתל אביב בבימויה של בלהה יניב והוא החזיק מעמד מספר שנים. עד לימי הטלוויזיה היו תסכיתי הרדיו לילדים ונוער בעלי "רייטינג" גבוה ותרמו תרומה חשובה למשיכת הצעירים אל ספרות הילדים והנוער – הקלאסית, החדישה והישראלית. תרמה לכך גם אסתר סופר, האחראית על פינת הילד, שניהלה אח"כ את התכניות לילדים ונוער של הערוץ ה – 1.

 

אחרי המכרז

עד שתם המכרז ברשות השנייה לעשר השנים הבאות כמעט ולא התבטאתי ברבים בנושא משום שהייתי חבר מועצת הרשות השנייה בשתי תקופות הכהונה הראשונות והשתתפתי בסיבוב הראשון של המכרזים ובהחלטה על הארכת הזיכיונות.

במבט לאחור אני סבור שרוב ההחלטות של המועצה הראשונה היו נכונות. היו עוד שתי קבוצות במכרז הראשון שהיו ראויות אבל הניסיון העלה ששלוש הזכייניות הראשונות עמדו במשימה של יצירת יש מאין -טלוויזיה מסחרית ברמה טובה בכל קנה מידה ובהשוואה בין-לאומית.

פה ושם ניתן היה לשפר אבל בסך הכל המועצה בשמונה השנים הראשונות צמצמה את הרגולציה, ככל שהרשה החוק, נהגה בפתיחות וליברליות (למשל עמדה בתוקף מול דרישות צנזוריאליות דתיות, כמו דרישתו של השר זבולון המר למנוע שידור בטלוויזיה החינוכית על הומוסקסואליות בקרב הנוער). המועצה עמדה גם נגד ניסיונות התערבות בלתי לגיטימית של השרים הממונים, אם כי עלי לציין ששני השרים הראשונים – רוני מילוא ומשה שחל נמנעו מהתערבות ורק אחריהם – שמעון שיטרית, המר ויצחק לוי ניסו לבחוש בעניינים שאינם בסמכותם.

אני סבור שנהגנו באיזון בין דרישות מיגוון התכניות, בין הדרישות לתת יותר עבודה למפיקים, במאים וכותבים ישראליים למול הצורך להבטיח את קיום הערוץ כערוץ מסחרי – רווחי.

לא בכל הצלחנו. נאלצנו לבלוע את האנומליה של שידורי הטלוויזיה הלימודית, שהיא אגף במשרד החינוך. אנחנו סברנו שעדיף שהלימודית תהיה בית הפקה שממנו הזכיינים יהיו חייבים לקנות מכסה מסויימת, במקום שתשדר בעצמה ותמכור פרסומות. הצענו שהלימודית תשדר את ערב חדש בערוץ 2 או את תכנית הבוקר תמורת תשלום מובטח. בקוצר ראות סרבו בלימודית והגיעו למשבר קשה שטרם נפתר.

לאחר תקופת המועצות הראשונות, נכשלו המועצות הבאות בכל הקשור לזיכיון לערוץ 10. בשלהי המועצה השנייה ניסתה שרת התקשורת דאז, לימור ליבנת, להקים את הערוץ החדש עוד לפני הבחירות. אנחנו סירבנו כי סברנו שהשוק עוד לא מוכן לערוץ נוסף הבנוי על פרסומות. צדקנו, כנראה. דעתי היתה שיש להמתין עד תום העשור הראשון לשידורי הערוץ השני ואז להקים ערוץ נוסף כאשר הזכיינים בשני הערוצים ייבחרו במקביל. אז היה מקום להחליט אם כל אחד משני הערוצים יוחזק בידי זכיין אחד או שניים. גם לא היה מקום להקים ערוץ חדשות מיוחד בכבלים.

עכשיו הגענו למכרז הנוכחי והתוצאה היתה ברורה מראש. אין סיבה לפגוע במי שמילא את תנאי הזיכיון הקודם בהצלחה. הקבוצה החדשה לא הציע דבר שונה וגם לא הציע דמי זיכיון גבוהים יותר. טלעד עשתה את כל הטעויות האפשריות. הדחת מייסד הקבוצה ומנהלה עוזי פלד היתה שגיאה קרדינלית. אילו במקומו היו מביאים גאון טלוויזיה, מקורי ונמרץ – מילא, אבל דורית ענבר – עורכת דין, בעלת ניסיון מה ברגולציה, לא הכי מפואר – טעות. טלעד שילמה את המחיר וקשת ורשת זכו – ובצדק.

עכשיו מגיע מבחנה האמיתי של מועצת הרשות – פיקוח על מילוי תנאי המכרז בידי הזכיינים. יש כבר סימנים לכשלון – ברגע שתם המכרז מתחילים הזכיינים להוריד תכניות שהועלו סמוך למכרז ולמען המכרז – כל בוטק סיימה עונה, ארץ נהדרת בדרך, מילואים – שלום, ועוד הרשימה ארוכה, הרי צריך לאסוף כסף לתשלום הזיכיון.

מחובתה של הרשות השנייה לעמוד על המשמר ולמנוע פגיעה בצופים שהתרגלו כבר לרמה מסויימת ולא רוצים להישאר רק עם "כוכבים נולדים" ודומיהם.

 

והערה אחרונה: טוב עושה שרת התקשורת, דליה איציק, כאשר היא עומדת לבצע מסקנות ועדה ציבורית שמינה בזמנו שר התקשורת, רובי ריבלין, ואשר המליצה על איחוד הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין. ויפה שעה אחת קודם.